״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.
אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.
זה מרגיש מוזר.
ומשמח.
ומבהיל מאוד.
זו מערבולת של רגשות, בקיצור.
ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.
אבל זאת כבר הפעם השנייה שלי והספר השני שלי שמגיע למקום הראשון, ובשתי הפעמים האלה זה מרגיש בעיקר מוזר, כי מה זה בכלל קשור לחיים שלי? לפני שנתיים או שלוש או מיליון, כשהייתה קורונה, בכלל היה נדמה שאין ולא תהיה לי עבודה יותר לעולם, אז מה לי ולמקום הראשון ועוד לפני שהתרגלתי בכלל לרעיון שהספר יצא?
ומלחיץ. כי כל האנשים המופלאים והנפלאים האלה שזינקו לקנות את הספר שלי עומדים עכשיו, אם אני מבין נכון, גם לקרוא אותו. ואם אתם כותבים אתם בוודאי יודעים שאין רגע מלחיץ יותר מאשר הרגע שמישהו קורא אתכם (גם אתם עומדים ליד הבן אדם שנתתם לו לקרוא ובוחנים כל מיני תנועה שלו? תגידו לי שזה לא רק אני!), ועכשיו יש אלפי אנשים שקוראים בבת אחת וגם אם הייתי רוצה אני לא יכול לעמוד ליד כל אחד מהם ולראות בדיוק איך הוא מגיב.
ומלמד אותך שיעור בהכרת תודה. שזה השיעור החשוב ביותר שספר יכול ללמד אותך.
ואם תורידו לי סטירה על זה שאמרתי ״הכרת תודה״ אני לא אאשים אתכם, שתדעו.
אלפי קוראים ב-48 שעות זה משהו שאי אפשר להתכונן אליו, אי אפשר לכוון אליו, לא נמצא בידיים שלך ואפשר רק לעמוד בהשתאות מול הקסם הזה ולראות את מספרי המכירות הבלתי נתפסים ולדעת: יש קסם בעולם.
אבל זה באמת מה שספר מלמד אותך. כי עם כל הכבוד למילים שלך ולשעות – או שבועות – שבהם שיגעת את כולם על עיצוב העטיפה ולסטטוס או שניים המרהיבים שכתבת בפייסבוק, בסוף בסוף אין לזה שום קשר אליך, שזה הדבר שהצלחה מלמדת אותך פעם אחר פעם. אלפי קוראים ב-48 שעות זה משהו שאי אפשר להתכונן אליו, אי אפשר לכוון אליו, לא נמצא בידיים שלך ואפשר רק לעמוד בהשתאות מול הקסם הזה ולראות את מספרי המכירות הבלתי נתפסים ולדעת: יש קסם בעולם.
וכן, אתם מוזמנים להוריד לי סטירה גם על זה.
אבל זה נכון. שום דבר חוץ מספרים (אני מסתכל עליכם, מס הכנסה!) מעולם לא גרם לי להכיר בטוב או להאמין בשפע או להודות להודיה או להגיד את המילים ״יש״ ו״קסם״ במשפט אחד, אבל אז הגיעו ״לחוץ חתונה״ ועכשיו גם ״כולם לחייך״, וגרמו לי להאמין.
כי אדם זר לחלוטין שלא מכיר אותך באופן אישי וממש משקיע מזמנו ומכספו בעבור משהו שכתבת זה קסם. זה נס. זה פלא. זה מטורף. ב-48 שעות הספר שלי טייל יותר ממה שטיילתי בכל החיים שלי, ושלח לי ד״ש מאמסטרדם, לונדון, פריז, ברלין, ניו יורק, אוסטרליה, תאילנד, טוקיו, מישיגן ואם שכחתי איזו עיר עמכם הסליחה.
ואני באמת חושב שכל אדם צריך לחוות את החוויה המסעירה והמטורפת והנעימה והמלחיצה הזאת של אלפי אנשים שמוכנים לפתוח את הארנק בעבור משהו שהוא כתב לפחות פעם אחת בימי חייו.
ויש לי המון המון המון מזל שיצא לי לחוות אותה פעמיים.
וזו, אם תשאלו אותי, הסיבה האמיתית לכתוב. יש המון כיף ובטחון בלכתוב למגירה, ואני בטח לא מזלזל בזה – וגם אם הייתי מזלזל זה אז עדיין יש לי 17 מחברות שאני כותב בהן כמעט כל יום ולא יראו אור אף פעם – ובכל זאת כתיבה היא הדרך המופלאה ביותר ליצור קשר עם אנשים.
וספר הוא באמת הפלא השמיני של התבל. או שאולי הוא הראשון, וכל השאר קצת אחריו ברשימה.
ובגלל זה אני חושב שאני עומד על כל במה מול כל קהל ומטיף באדיקות של מיסיונר שכל אחד חייב לעשות את זה לפחות פעם אחת. לכתוב ספר, כי זה תהליך מטלטל, ולהוציא אותו, כי זה תהליך שגורם לך להאמין בדברים שבחיים לא חשבת שתאמין בהם, אבל הנה הם ממש מול העיניים שלך, אז איך אפשר להתווכח.
בדיוק, אי אפשר.
וממילא גיל 38 הוא גיל מעולה להתחיל להאמין בקסמים.
ובספרים.
ובאנשים גם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
