בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.

הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.

ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.

ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.

הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.

וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.

ידעתי שהקול הזה יגיע.

למעשה, אני קצת מופתע שהוא לא הגיע עד עכשיו.

הקול הזה ששואל אותך עד כמה אתה מאמין בטקסט שלך.

וברעיון שלך.

ובעצמך.

הקול הזה שהוא – הוא המבחן האולטימטיבי.

הקול הזה שהופך אותך לכותב אמיתי.

לכתוב זה לעשות לך ולסיפור שלך מקום בעולם. זה לעמוד על זכותך לספר אותו, למרות שיש אנשים - חלקם מאוד אוהבים אותך - שאין להם שום עניין שתעשה את זה. זה לדחוף עם המרפקים ועם הזרועות ועם כל מה שאפשר ולריב עם העולם שלקול שלך מגיע להישמע. ולהיקרא.

תראו, אני לא יודע על איזה ספר אתם עובדים עכשיו.

אני לא יודע מה העלילה שלו, מי הגיבור, מה הטוויסט המעולה שאף אחד לא ראה מגיע ואיך הוא נגמר.

אני אפילו לא יודע אם אתם עובדים על ספר עכשיו. אולי אתם עובדים על סדרה או על סרט או על סיפור קצר או על טקסט ביוגרפי שיביא את סיפור חייכם להמונים.

אבל אני כן יודע דבר אחד בוודאות מאוד מוחלטת: במוקדם או במאוחר, יגיע האדם שיסביר לכם למה זה לא ילך.

הוא יהיה קרוב אליכם, האדם הזה. אולי זה בן זוג. אולי הורה. אולי חברה מאוד טובה שאתם סומכים על דעתה, או בן משפחה קרוב.

לפעמים, אגב, האישה הזו תהיה את.

והאיש הזה יהיה אתה.

ולמרות שאין לו כוונה להרע, לאדם הזה, הוא יעשה כל שביכולתו כדי להוציא לכם את הרוח מהמפרשים.

הוא יסביר לכם שזו לא תקופה טובה בחייכם להתמסר לכתיבה. שאלה חלומות באספמיה. הוא ישאל בטון מזלזל ״מה אתה, ילד?״, ויזכיר לך את כל המחוייבויות שעולם המבוגרים מצפה ממך לעשות. הוא יתהה על השפיות הנפשית שלכם, ויגיד שזו לא בושה ללכת לדבר עם מישהו.

אחר כך יבואו הטיעונים הריאליים. מי, לכל הרוחות, מחכה לטקסט שלך? מי את, ג׳וג׳ו מויס? אלנה פרנטה? לא חבל להשקיע את כל הזמן שאין בפרוייקט שכל תכליתו היא שמי שיושבת מולך תגיד לך ״אמרתי לך״? לא חבל על כאבי הלב? על הזמן שלא יחזור? את בכלל יודעת מה מצב שוק הטלוויזיה עכשיו? והספרים? אם את רוצה לעשות משהו לנשמה תעשי פילאטיס, לפחות תרזי.

ואולי האדם הזה יסכים להקשיב לרעיון המעולה שלך, ורק אז יגיד לכם את דעתו המאוד מקצועית כמי שסיים חצי מהחברה הגאונה ונמצא כבר בעונה השנייה של אמילי בפריז: שזה רעיון לא טוב. שעדיף שתשמע את זה ממישהו שקרוב אליך. שזה מצחיק רק אותך. שזה מרגש רק אותך. שזה סיפור נחמד לארוחת שישי, אבל בטח לא למשהו שאנשים צריכים לצפות בו.

תנו לזה לכאוב רגע. זה הולך לשרוף ולצרוב לכם את הנשמה.

כל פעם מחדש.

כי הנה הבעיה האמיתית עם להיות כותב, וגם הסיבה האמיתית שבגינה אתם עדיין יושבים על הגדר ואם יש לכם ספר עדיין לא נרשמתם עדיין לתוכנית הליווי של ״אינעל הבוק״ או באתם ל״לכתוב את עצמי״: לא היה לכם מושג – ואתם רק עכשיו מתחילים לגלות – שלצאת לאור הוא תהליך שכשמו כן הוא.

ושיש הרבה מאוד חושך שצריך לגרש קודם.

לכתוב זה לעשות לך ולסיפור שלך מקום בעולם. זה לעמוד על זכותך לספר אותו, למרות שיש אנשים – חלקם מאוד אוהבים אותך – שאין להם שום עניין שתעשה את זה. זה לדחוף עם המרפקים ועם הזרועות ועם כל מה שאפשר ולריב עם העולם שלקול שלך מגיע להישמע. ולהיקרא.

ושהקול שלך חשוב.

וייחודי.

לקח לי המון זמן להבין שהאנשים האלה מדברים על עצמם. שהאנשים האלה – בדרך כלל בעבודה קבועה, בדרך כלל עם חלום במגירה שהם מעולם לא העזו לנסות להגשים – לא ניסו את מזלם מעולם, וכדי שהם יוכלו לחיות עם עצמם בשלום הם רוצים לוודא שגם אתם לא.

אבל הנה העניין שחשוב להדגיש: אף אחד, בעולם כולו, לא יכול להגיד לכם אם יש היתכנות לרעיון שלכם.

אלא אם כן לאיש הזה שאתם שואלים אותו יש כדור בדולח והצלחה של מאה אחוז בראיית הנולד והעתיד, ואז תקשיבו לו.

אבל אם לאדם הקרוב שיושב ודורס לכם עכשיו את החלום לא קוראים נוסטרדמוס, אז התשובה הנכונה היחידה מורכבת מחמש מילים בדיוק: ״בוא נכתוב את זה – ונראה״.

וככה, גבירותיי ורבותיי, עם חמש המילים האלה, הופכים לכותב אמיתי.

כי חמש המילים האלה הן הדרך היחידה לדעת אם משהו יעבוד או לא יעבוד, ואם משהו יכניס או לא יכניס כסף: לנסות. לעשות את הכי טוב שלכם, לתת את כל מה שיש לכם, ופשוט לנסות. ולמרות שזה כה מפתה לחפש מישהו שיודע את התשובה ויגיד לכם אם כל המאמץ הזה באמת שווה את זה, אין אף אחד כזה בעולם כולו.

בכל פעם שתשאלו מישהו ״אתה חושב שזה רעיון טוב?״, תזכרו שהשאלה מופנית בעצם אליכם.

ואם אתם חושבים שזה רעיון טוב, זה כל מה שמשנה.

ואם, כשהאנשים האלה יצוצו בחייכם – ואל דאגה, הם לגמרי יצוצו – תצליחו לענות להם ״אני מעריך מאוד את דעתך, אבל אני חושב שזה רעיון מעולה ואני רוצה לראות איך הקהל מגיב״ אז ברכותיי, עברתם את המבחן הקשה מכולם, ואתם לגמרי כותבים אמיתיים.

עכשיו לכו תכתבו את הטקסט שלכם, כי הוא לא יכתוב את עצמו.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים