כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.

הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.

ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.

ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.

הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.

וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.

ידעתי שהקול הזה יגיע.

למעשה, אני קצת מופתע שהוא לא הגיע עד עכשיו.

הקול הזה ששואל אותך עד כמה אתה מאמין בטקסט שלך.

וברעיון שלך.

ובעצמך.

הקול הזה שהוא – הוא המבחן האולטימטיבי.

הקול הזה שהופך אותך לכותב אמיתי.

לכתוב זה לעשות לך ולסיפור שלך מקום בעולם. זה לעמוד על זכותך לספר אותו, למרות שיש אנשים - חלקם מאוד אוהבים אותך - שאין להם שום עניין שתעשה את זה. זה לדחוף עם המרפקים ועם הזרועות ועם כל מה שאפשר ולריב עם העולם שלקול שלך מגיע להישמע. ולהיקרא.

תראו, אני לא יודע על איזה ספר אתם עובדים עכשיו.

אני לא יודע מה העלילה שלו, מי הגיבור, מה הטוויסט המעולה שאף אחד לא ראה מגיע ואיך הוא נגמר.

אני אפילו לא יודע אם אתם עובדים על ספר עכשיו. אולי אתם עובדים על סדרה או על סרט או על סיפור קצר או על טקסט ביוגרפי שיביא את סיפור חייכם להמונים.

אבל אני כן יודע דבר אחד בוודאות מאוד מוחלטת: במוקדם או במאוחר, יגיע האדם שיסביר לכם למה זה לא ילך.

הוא יהיה קרוב אליכם, האדם הזה. אולי זה בן זוג. אולי הורה. אולי חברה מאוד טובה שאתם סומכים על דעתה, או בן משפחה קרוב.

לפעמים, אגב, האישה הזו תהיה את.

והאיש הזה יהיה אתה.

ולמרות שאין לו כוונה להרע, לאדם הזה, הוא יעשה כל שביכולתו כדי להוציא לכם את הרוח מהמפרשים.

הוא יסביר לכם שזו לא תקופה טובה בחייכם להתמסר לכתיבה. שאלה חלומות באספמיה. הוא ישאל בטון מזלזל ״מה אתה, ילד?״, ויזכיר לך את כל המחוייבויות שעולם המבוגרים מצפה ממך לעשות. הוא יתהה על השפיות הנפשית שלכם, ויגיד שזו לא בושה ללכת לדבר עם מישהו.

אחר כך יבואו הטיעונים הריאליים. מי, לכל הרוחות, מחכה לטקסט שלך? מי את, ג׳וג׳ו מויס? אלנה פרנטה? לא חבל להשקיע את כל הזמן שאין בפרוייקט שכל תכליתו היא שמי שיושבת מולך תגיד לך ״אמרתי לך״? לא חבל על כאבי הלב? על הזמן שלא יחזור? את בכלל יודעת מה מצב שוק הטלוויזיה עכשיו? והספרים? אם את רוצה לעשות משהו לנשמה תעשי פילאטיס, לפחות תרזי.

ואולי האדם הזה יסכים להקשיב לרעיון המעולה שלך, ורק אז יגיד לכם את דעתו המאוד מקצועית כמי שסיים חצי מהחברה הגאונה ונמצא כבר בעונה השנייה של אמילי בפריז: שזה רעיון לא טוב. שעדיף שתשמע את זה ממישהו שקרוב אליך. שזה מצחיק רק אותך. שזה מרגש רק אותך. שזה סיפור נחמד לארוחת שישי, אבל בטח לא למשהו שאנשים צריכים לצפות בו.

תנו לזה לכאוב רגע. זה הולך לשרוף ולצרוב לכם את הנשמה.

כל פעם מחדש.

כי הנה הבעיה האמיתית עם להיות כותב, וגם הסיבה האמיתית שבגינה אתם עדיין יושבים על הגדר ואם יש לכם ספר עדיין לא נרשמתם עדיין לתוכנית הליווי של ״אינעל הבוק״ או באתם ל״לכתוב את עצמי״: לא היה לכם מושג – ואתם רק עכשיו מתחילים לגלות – שלצאת לאור הוא תהליך שכשמו כן הוא.

ושיש הרבה מאוד חושך שצריך לגרש קודם.

לכתוב זה לעשות לך ולסיפור שלך מקום בעולם. זה לעמוד על זכותך לספר אותו, למרות שיש אנשים – חלקם מאוד אוהבים אותך – שאין להם שום עניין שתעשה את זה. זה לדחוף עם המרפקים ועם הזרועות ועם כל מה שאפשר ולריב עם העולם שלקול שלך מגיע להישמע. ולהיקרא.

ושהקול שלך חשוב.

וייחודי.

לקח לי המון זמן להבין שהאנשים האלה מדברים על עצמם. שהאנשים האלה – בדרך כלל בעבודה קבועה, בדרך כלל עם חלום במגירה שהם מעולם לא העזו לנסות להגשים – לא ניסו את מזלם מעולם, וכדי שהם יוכלו לחיות עם עצמם בשלום הם רוצים לוודא שגם אתם לא.

אבל הנה העניין שחשוב להדגיש: אף אחד, בעולם כולו, לא יכול להגיד לכם אם יש היתכנות לרעיון שלכם.

אלא אם כן לאיש הזה שאתם שואלים אותו יש כדור בדולח והצלחה של מאה אחוז בראיית הנולד והעתיד, ואז תקשיבו לו.

אבל אם לאדם הקרוב שיושב ודורס לכם עכשיו את החלום לא קוראים נוסטרדמוס, אז התשובה הנכונה היחידה מורכבת מחמש מילים בדיוק: ״בוא נכתוב את זה – ונראה״.

וככה, גבירותיי ורבותיי, עם חמש המילים האלה, הופכים לכותב אמיתי.

כי חמש המילים האלה הן הדרך היחידה לדעת אם משהו יעבוד או לא יעבוד, ואם משהו יכניס או לא יכניס כסף: לנסות. לעשות את הכי טוב שלכם, לתת את כל מה שיש לכם, ופשוט לנסות. ולמרות שזה כה מפתה לחפש מישהו שיודע את התשובה ויגיד לכם אם כל המאמץ הזה באמת שווה את זה, אין אף אחד כזה בעולם כולו.

בכל פעם שתשאלו מישהו ״אתה חושב שזה רעיון טוב?״, תזכרו שהשאלה מופנית בעצם אליכם.

ואם אתם חושבים שזה רעיון טוב, זה כל מה שמשנה.

ואם, כשהאנשים האלה יצוצו בחייכם – ואל דאגה, הם לגמרי יצוצו – תצליחו לענות להם ״אני מעריך מאוד את דעתך, אבל אני חושב שזה רעיון מעולה ואני רוצה לראות איך הקהל מגיב״ אז ברכותיי, עברתם את המבחן הקשה מכולם, ואתם לגמרי כותבים אמיתיים.

עכשיו לכו תכתבו את הטקסט שלכם, כי הוא לא יכתוב את עצמו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים