מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.
אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.
ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.
היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.
כנראה שגם אז לא
רק רצה את הבן שלו בחזרה. סמ״ר בני אברהם ז״ל
אני לא ממש זוכר את הכתבה המדוייקת שבגללה נוצר הקשר הראשוני ביני לבין חיים. אולי שנה לחטיפה. אולי שנתיים. אולי הייתה איזו שמועה לא מבוססת וגם לא נכונה על מו״מ להחזרת הגופות. מי זוכר. הכל מעורפל לי.
מאז החטיפה ההיא היה את הפיגוע בדולפינריום ואת הפיגוע בסבארו ואת הפיגוע בבן יהודה ואת הפיגוע בקו מספר 16 בחיפה וראיינתי ומתו כל כך הרבה אנשים ופגשתי כל כך הרבה הורים שכולים והייתי מנוסה מאוד בתהליך.
אבל רק כשנפגשנו במשרד שלו ברמת גן הבנתי שאבא של חטוף זו אופרה אחרת לגמרי.
גוגל, למרבה ההפתעה, כמעט ולא זוכר את חיים אברהם, אז תנו לי לספר לכם שהיה מדובר באיש מתוק להחריד עם קול צרוד שהיה עשוי כולו שכבות של עצב. ככה זה הרגיש. הצער שלו היה כל כך גדול, כל כך חונק, עד שאי אפשר היה לנשום במשרד שלו.
למרות שבזמן החטיפה ראש הממשלה היה אהוד ברק ויוסי שריד שר החינוך ושמעון פרס השר לפיתוח אזורי וחיים היה איש מפלגת העבודה, אולי זה לא מאוד יפתיע אתכם לגלות שאחד הדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם בראיון היה היעלמות הממשלה, ללמדנו שזה לא קשור לביבי כזה או אחר.
הוא סיפר לי, ואני לא יודע אם הסיפור הזה נכון אבל איכשהו אני מאמין שכן, שהפעם היחידה שהתקשרו אליו מהמפלגה היה אחרי שפנה לעיתונות וכעס שהממשלה אינה עושה די, ופואד התקשר לנזוף בו שהוא עושה נזק בתקופה רגישה.
אטימות ממשלתית היא באמת דבר ששני הצדדים של הפוליטיקה שלנו מתמחים בו.
עלו לו דמעות כמעט כל דקה, לחיים, והדבר הכמעט היחיד שאני זוכר מהראיון ההוא זה את כמות הפעמים שהוא הוריד את המשקפיים כדי לנגב את הדמעות ולהחזיר אותן. היגון שלו לחץ לי על כל עצם ועצב בגוף, ובכל זאת היה בו משהו טוב לב כל כך, שמה שהיה צריך להיות ראיון של ארבעים דקות הפך למפגש מרטיט של כמעט שמונה שעות.
באיזשהו שלב של הראיון תקף אותי רעב והוא הציע שנלך לבית קפה סמוך.
התיישבנו.
וחיים הוריד את המשקפיים וניגב אותן בחולצה שלו, והסתכל מסביב ואני לא אשכח את הרגע שהוא אמר: ״אני לא מצליח להבין איך כל כך הרבה אנשים ממשיכים בחיים שלהם, עומר. תהרוג אותי, אני לא מצליח להבין. אני צריך לזכור בשביל כולם, ואף אחד לא סוחב איתי את הזכרון״.
לא משפחת אביטן, לא משפחת סועאד ובטח לא משפחת אברהם עשו בלגנים. הם לא ארגנו הפגנות. הם לא התראיינו בתקשורת. הם היו אזרחים טובים והורים טובים לחטופים שאמרו להם לשבת בשקט ולחכות בסבלנות והם הקשיבו לממשלה שלהם.
הוא סיפר לי שמדי פעם הוא התקשר לשרים שהוא היה בקשר איתם, אבל הם לא ענו לו. הוא זעם על אוזלת היד ועל ההתעלמות המוחלטת. על ההפקרה. הזעם שלו הפתיע אותי כל כך כי הוא בא משום מקום ומי היה מאמין שהאיש העדין הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה כעס ותסכול. הוא טינף עליהם, אחד אחד. אחר כך הוא ביקש – והתקשר עוד שלוש פעמים כדי לוודא – שאני לא אכניס דבר מתוך זה לכתבה כדי לא לפגוע בסיכויים לאולי-אם-יתחשק-להם מו״מ.
במקום למחות ולהפגין ולהבעיר את המדינה, הוא כתב. זה מאוד חיבר בינינו. הייתה לו סדרת ספרי ילדים מקסימה בשם ״עלילות יופ יופ״, והוא כתב גם שירים על אבל ושכול. היו לו מחברות קטנות כאלה, של פעם, חומות של דפתר, ובהן הוא כתב וכתב וכתב. המון מחברות היו שם. לא יודע כמה. עשרות. הוא כתב יפה. באמת יפה. אמרתי לו את זה. הוא שאל אם אני מכיר מישהו שיפרסם את זה. אמרתי לו שלא. אז הוא נאנח ואמר: ״גם לכתוב לעצמי זה בסדר. זה עוזר להתמודד״.
אני חושב על ההורים שלהם. כל הזמן. על הילדים שלהם. על בני הזוג שלהם. על זה שפעם אחר פעם, בכל דור ודור ובכל שבעה באוקטובר, האנשים האלה הופכים להיות מוקצים מהחברה. שאנחנו מחבקים אותם ואחרי שניה כועסים עליהם וחושדים בהם ואנחנו לא לומדים כלום והאמת היא שאין לזה שום קשר לשייכות פוליטית, אלא רק לפחד האיום והנורא שנידבק בבדידות ובעצב האלה
כמה חודשים לפני שנפגשנו – אולי הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. אולי בגלל זה גם הייתה הכתבה. בראיון איתו הוא אמר לי שהוא רצה לרוץ לכנסת כדי להחזיר את הבנים הביתה. מהרגע ששמעו על ההחלטה – אולי גם הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא הותקף מכל צדדי הקשת הפוליטית וגם על ידי אזרחים שתהו על מניעיו האמיתיים ואמרו שעם כל הכבוד אין לערבב פוליטיקה וחטיפות, ואם תקראו את הטובקים מהידיעה הקטנה שפורסמה אז תגלו איזה טון ודברי ביקורת שאולי ישמעו לכם דומה.
שאלתי אותו על זה. הוא ביקש לא להרחיב. בבית קפה, אוף דה רקורד, הוא אמר: ״אומרים לך תשב יפה ותהיה סבלני. אל תעשה רעש. אל תעביר ביקורת. אל תכנס לפוליטיקה. אבל זה הבן שלי. אני קודם כל אבא של הבן שלי. מה אתה היית עושה אם זה היה הבן שלך?״.
ואני רק הנהנתי, כי הייתי אז בן עשרים, ומה ידעתי על מה זה להיות אבא.
נפרדנו בשעה 22:30 בלילה. אני זוכר את זה כי כבר לא היו אוטובוסים בשעה הזאת. אמרתי לו, כפי שאמרתי לכל המרואינים שלי, שנשמור על קשר. לא באמת התכוונתי לזה. אחד הדברים הנוראיים בלהיות עיתונאי הוא שאתה משתמש וזורק. נכנס לחיים של אנשים, מלווה אותם כמה שצריך, שואל אותם את השאלות הכי אינטימיות ואז נעלם כשהכתבה מתפרסמת. זה הדיל. זה חרא של דיל.
חיים אברהם, כנראה, לא ידע על הדיל הזה שהקשר נגמר כשהכתבה מתפרסמת. העיתונים הגדולים כבר שכחו ממנו ולפחות לפי הארכיונים לא התייחסו אליו מלכתחילה, ואני חושב שאני ועיתון ״במחנה״ הלא מאוד חשוב היינו קצת התקווה היחידה. הוא התקשר כל שבוע. לפעמים כמה פעמים.
בהתחלה עוד עניתי לו. דיברנו. אפשר היה להרגיש את הבדידות דרך הטלפון. הוא שאל אם היו תגובות לכתבה. אם אני מכיר מישהו מהממשלה, שבינתיים התחלפה. הוא ביקש לשלוח לי שירים לראות אם אולי מישהו יסכים לפרסם. הזמין אותי לקפה. נפגשנו עוד פעמיים או שלוש אחר כך, וכל הזמן זה הרגיש כמו שיחות עם יונה פוטאפוב מיגון של צ׳כוב. אצלי, אדוני, בן מת אצלי. ואני לא רציתי לשמוע ורק זעתי באי נוחות בכיסא וחיכיתי שייגמר כבר.
אבל כשהשיחות ממנו הפכו להרגל שבועי קבוע, הפסקתי לענות. האמפטיה התחלפה מהר מאוד בכעס שמה הוא בכלל מתקשר ומה הוא רוצה ממני, האיש הזה. כולה ראיינתי אותו לעיתון. הצער שלו ניפץ לי את הנשמה וזה היה בזבוז זמן מוחלט מבחינתי. אני לא אשם שחטפו לך את הילד, חיים, זה מה שרציתי להגיד לו. אני לא אשם.
במקום זה הפסקתי לענות לו.
והוא התקשר והתקשר והמשיך להתקשר גם שנה אחר כך.
ואני לא עניתי לו.
הייתי בן עשרים וקצת. זה היה גדול עלי. רק רציתי להמשיך הלאה בחיי. והמרתי את האשמה בכעס ובראש שלי הצדקתי את זה שהוא בכלל אשם ושהוא חצה את הגבול הדמיוני של מראיין מרואיין ושהוא סטוקר, כן, זה מה שהוא, וחשתי את עצמי מאוד צודק כשלא עניתי, כי זה בעצם לטובתו. ולטובתי.
אבל עכשיו אני כמעט כפול בגיל ממה שהייתי אז. אני גם אבא. אני יודע שגם אני הייתי מתקשר ולא מרפה ולא מפסיק ונאחז בכל שביב סיכוי. חטפו לו את הבן, לאיש הזה. ״ואצלי, אחא, מת בן, השמעת?״ כתב צ׳כוב וידע בדיוק על איזו יגון ומועקה הוא מדבר.
אין כזה יגון ומועקה בעולם כולו.
אף אחד לא רצה להקשיב ליונה מהסיפור.
אף אחד לא רצה להקשיב לחיים מהמציאות.
פסח עכשיו. זה לא חג, זה לא כלום, אני אפילו לא יודע מה זה השנה, אבל אני יכול להגיד לכם, עם יד על הלב, שאני לא חושב על החטופים. זו האמת. אני לא מכיר אף אחד מהם, אני לא יודע איפה הם מוחזקים ואין שום יכולת לדמיין מה עובר עליהם, לא פיזית ולא מנטלית.
אבל אני חושב על ההורים שלהם. כל הזמן. על הילדים שלהם. על בני הזוג שלהם. על זה שפעם אחר פעם, בכל דור ודור ובכל שבעה באוקטובר, האנשים האלה הופכים להיות מוקצים מהחברה. שאנחנו מחבקים אותם ואחרי שניה כועסים עליהם וחושדים בהם ואנחנו לא לומדים כלום והאמת היא שאין לזה שום קשר לשייכות פוליטית, אלא רק לפחד האיום והנורא שנידבק בעצב ובבדידות האלה.
ושאם נסיר מבט ונהדוף אותם בכעס מאיתנו לנו זה לא יקרה. קל לנו יותר לכעוס עליהם ולבקש מהם שיתנדפו לנו מהעיניים מאשר לחבק אותם.
חיים אברהם היה ואיננו. לפני עשור פחות חודשיים וחצי הוא נפטר מסרטן, ולמרות שאני לא רופא אני חושב שאני יכול לקבוע שזה לגמרי העצב שהרג אותו מבפנים. יש לנו הרבה מאוד חיים חדשים עכשיו. לא מגיע להם לגמור באותה הדרך.
אני לא מטיף פה לכלום. אני לא יותר טוב מאף אחד. כשניתנה לי ההזדמנות נעלמתי והתנדפתי ועכשיו נשאר לי רק צער ואשמה וזכרון מהמספר שלו על הצג, ועד שהבנתי שטעיתי כבר לא נשאר לי ממי לבקש סליחה.
אז רק שתדעו שהיה פעם איש כזה, חיים אברהם. איש מתוק וחמוד וטוב לב עם המון המון דמעות שרק רצה את הבן שלו בחזרה. הוא כתב ספרי ילדים יפים שאני מקריא אותם לילדים שלי והם אוהבים אותם מאוד. בתחילת כל ספר יש הקדשה אישית מהאיש הנפלא הזה, ותמיד הוא חתם ב״ושבו בנים לגבולם״.
סליחה, חיים. הלוואי ובסיבוב הזה נהיה טובים יותר.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.
אבא, מה עושים עם בריונות?
השבוע עידו נכנס לאוטו עם דמעות ואמר ״אבא, מציקים לי בבית ספר״ וסיפר איך חמישה ילדים הקיפו אותו בהפסקה ודחפו אותו מכל כיוון.
יש דברים שאתה נשבע לעצמך שתדע להגיד לילדים שלך כשתהיה אבא. לרוב המוחלט של הדברים החיים לא הכינו אותי בכלל. אבל לזה? לזה התכוננתי היטב כל החיים, מאז גיל עשר, כשישבתי לבד בהפסקה על הספסל הכי רחוק ומוסתר שאפשר למצוא אחרי ששוב הציקו לי ודחפו אותי בהפסקה. אני ממש זוכר את עצמי מבטיח לעצמי – וכנראה גם מעודד את עצמי – שכשאני אהיה אבא הילדים שלי לא יעברו את זה.
ואני, שהתכוננתי, שמתאמן ומשייף את הנאום כבר שלושה עשורים, נאלמתי דום ולא מצאתי אפילו מילה אחת להגיד.
אני יודע את כל מה שהייתי אמור להגיד לו: שאני אגן עליו. שהכל בסדר. שאבא פה. שאני לא אתן לו לגדול לתוך אותן צלקות שאני מסתובב איתן על הגוף. אבל פתאום הרגע הזה הגיע מבלי שאף אחד הכין אותי לזה, והנה הילד שלי מנגב את הדמעות ומחכה למוצא פיו של אבא שלו, ואבא שלו יושב בכיסא הנהג, פותח וסוגר את הפה, ולא מוציא אפילו צליל.
כי באמת, מה יש לי להגיד?
אני פותח וולוג. הפעם באמת
אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
היה שלום, לוזר
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.