יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם.  כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.  

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא

רק רצה את הבן שלו בחזרה. סמ״ר בני אברהם ז״ל

אני לא ממש זוכר את הכתבה המדוייקת שבגללה נוצר הקשר הראשוני ביני לבין חיים. אולי שנה לחטיפה. אולי שנתיים. אולי הייתה איזו שמועה לא מבוססת וגם לא נכונה על מו״מ להחזרת הגופות. מי זוכר. הכל מעורפל לי. 

מאז החטיפה ההיא היה את הפיגוע בדולפינריום ואת הפיגוע בסבארו ואת הפיגוע בבן יהודה ואת הפיגוע בקו מספר 16 בחיפה וראיינתי ומתו כל כך הרבה אנשים ופגשתי כל כך הרבה הורים שכולים והייתי מנוסה מאוד בתהליך. 

אבל רק כשנפגשנו במשרד שלו ברמת גן הבנתי שאבא של חטוף זו אופרה אחרת לגמרי.

גוגל, למרבה ההפתעה, כמעט ולא זוכר את חיים אברהם, אז תנו לי לספר לכם שהיה מדובר באיש מתוק להחריד עם קול צרוד שהיה עשוי כולו שכבות של עצב. ככה זה הרגיש. הצער שלו היה כל כך גדול, כל כך חונק, עד שאי אפשר היה לנשום במשרד שלו. 

למרות שבזמן החטיפה ראש הממשלה היה אהוד ברק ויוסי שריד שר החינוך ושמעון פרס השר לפיתוח אזורי וחיים היה איש מפלגת העבודה, אולי זה לא מאוד יפתיע אתכם לגלות שאחד הדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם בראיון היה היעלמות הממשלה, ללמדנו שזה לא קשור לביבי כזה או אחר. 

הוא סיפר לי, ואני לא יודע אם הסיפור הזה נכון אבל איכשהו אני מאמין שכן, שהפעם היחידה שהתקשרו אליו מהמפלגה היה אחרי שפנה לעיתונות וכעס שהממשלה אינה עושה די, ופואד התקשר לנזוף בו שהוא עושה נזק בתקופה רגישה. 

אטימות ממשלתית היא באמת דבר ששני הצדדים של הפוליטיקה שלנו מתמחים בו.

עלו לו דמעות כמעט כל דקה, לחיים, והדבר הכמעט היחיד שאני זוכר מהראיון ההוא זה את כמות הפעמים שהוא הוריד את המשקפיים כדי לנגב את הדמעות ולהחזיר אותן. היגון שלו לחץ לי על כל עצם ועצב בגוף, ובכל זאת היה בו משהו טוב לב כל כך, שמה שהיה צריך להיות ראיון של ארבעים דקות הפך למפגש מרטיט של כמעט שמונה שעות.

באיזשהו שלב של הראיון תקף אותי רעב והוא הציע שנלך לבית קפה סמוך. 

התיישבנו.

וחיים הוריד את המשקפיים וניגב אותן בחולצה שלו, והסתכל מסביב ואני לא אשכח את הרגע שהוא אמר: ״אני לא מצליח להבין איך כל כך הרבה אנשים ממשיכים בחיים שלהם, עומר. תהרוג אותי, אני לא מצליח להבין. אני צריך לזכור בשביל כולם, ואף אחד לא סוחב איתי את הזכרון״.

לא משפחת אביטן, לא משפחת סועאד ובטח לא משפחת אברהם עשו בלגנים. הם לא ארגנו הפגנות. הם לא התראיינו בתקשורת. הם היו אזרחים טובים והורים טובים לחטופים שאמרו להם לשבת בשקט ולחכות בסבלנות והם הקשיבו לממשלה שלהם. 

הוא סיפר לי שמדי פעם הוא התקשר לשרים שהוא היה בקשר איתם, אבל הם לא ענו לו. הוא זעם על אוזלת היד ועל ההתעלמות המוחלטת. על ההפקרה. הזעם שלו הפתיע אותי כל כך כי הוא בא משום מקום ומי היה מאמין שהאיש העדין הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה כעס ותסכול. הוא טינף עליהם, אחד אחד. אחר כך הוא ביקש – והתקשר עוד שלוש פעמים כדי לוודא – שאני לא אכניס דבר מתוך זה לכתבה כדי לא לפגוע בסיכויים לאולי-אם-יתחשק-להם מו״מ.

במקום למחות ולהפגין ולהבעיר את המדינה, הוא כתב. זה מאוד חיבר בינינו. הייתה לו סדרת ספרי ילדים מקסימה בשם ״עלילות יופ יופ״, והוא כתב גם שירים על אבל ושכול. היו לו מחברות קטנות כאלה, של פעם, חומות של דפתר, ובהן הוא כתב וכתב וכתב. המון מחברות היו שם. לא יודע כמה. עשרות. הוא כתב יפה. באמת יפה. אמרתי לו את זה. הוא שאל אם אני מכיר מישהו שיפרסם את זה. אמרתי לו שלא. אז הוא נאנח ואמר: ״גם לכתוב לעצמי זה בסדר. זה עוזר להתמודד״.

אני חושב על ההורים שלהם. כל הזמן. על הילדים שלהם. על בני הזוג שלהם. על זה שפעם אחר פעם, בכל דור ודור ובכל שבעה באוקטובר, האנשים האלה הופכים להיות מוקצים מהחברה. שאנחנו מחבקים אותם ואחרי שניה כועסים עליהם וחושדים בהם ואנחנו לא לומדים כלום והאמת היא שאין לזה שום קשר לשייכות פוליטית, אלא רק לפחד האיום והנורא שנידבק בבדידות ובעצב האלה

כמה חודשים לפני שנפגשנו – אולי הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. אולי בגלל זה גם הייתה הכתבה. בראיון איתו הוא אמר לי שהוא רצה לרוץ לכנסת כדי להחזיר את הבנים הביתה. מהרגע ששמעו על ההחלטה – אולי גם הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא הותקף מכל צדדי הקשת הפוליטית וגם על ידי אזרחים שתהו על מניעיו האמיתיים ואמרו שעם כל הכבוד אין לערבב פוליטיקה וחטיפות, ואם תקראו את הטובקים מהידיעה הקטנה שפורסמה אז תגלו איזה טון ודברי ביקורת שאולי ישמעו לכם דומה. 

שאלתי אותו על זה. הוא ביקש לא להרחיב. בבית קפה, אוף דה רקורד, הוא אמר: ״אומרים לך תשב יפה ותהיה סבלני. אל תעשה רעש. אל תעביר ביקורת. אל תכנס לפוליטיקה. אבל זה הבן שלי. אני קודם כל אבא של הבן שלי. מה אתה היית עושה אם זה היה הבן שלך?״.

ואני רק הנהנתי, כי הייתי אז בן עשרים, ומה ידעתי על מה זה להיות אבא.

נפרדנו בשעה 22:30 בלילה. אני זוכר את זה כי כבר לא היו אוטובוסים בשעה הזאת. אמרתי לו, כפי שאמרתי לכל המרואינים שלי, שנשמור על קשר. לא באמת התכוונתי לזה. אחד הדברים הנוראיים בלהיות עיתונאי הוא שאתה משתמש וזורק. נכנס לחיים של אנשים, מלווה אותם כמה שצריך, שואל אותם את השאלות הכי אינטימיות ואז נעלם כשהכתבה מתפרסמת. זה הדיל. זה חרא של דיל.

חיים אברהם, כנראה, לא ידע על הדיל הזה שהקשר נגמר כשהכתבה מתפרסמת. העיתונים הגדולים כבר שכחו ממנו ולפחות לפי הארכיונים לא התייחסו אליו מלכתחילה, ואני חושב שאני ועיתון ״במחנה״ הלא מאוד חשוב היינו קצת התקווה היחידה. הוא התקשר כל שבוע. לפעמים כמה פעמים.

בהתחלה עוד עניתי לו. דיברנו. אפשר היה להרגיש את הבדידות דרך הטלפון. הוא שאל אם היו תגובות לכתבה. אם אני מכיר מישהו מהממשלה, שבינתיים התחלפה. הוא ביקש לשלוח לי שירים לראות אם אולי מישהו יסכים לפרסם. הזמין אותי לקפה. נפגשנו עוד פעמיים או שלוש אחר כך, וכל הזמן זה הרגיש כמו שיחות עם יונה פוטאפוב מיגון של צ׳כוב. אצלי, אדוני, בן מת אצלי. ואני לא רציתי לשמוע ורק זעתי באי נוחות בכיסא וחיכיתי שייגמר כבר. 

אבל כשהשיחות ממנו הפכו להרגל שבועי קבוע, הפסקתי לענות. האמפטיה התחלפה מהר מאוד בכעס שמה הוא בכלל מתקשר ומה הוא רוצה ממני, האיש הזה. כולה ראיינתי אותו לעיתון. הצער שלו ניפץ לי את הנשמה וזה היה בזבוז זמן מוחלט מבחינתי. אני לא אשם שחטפו לך את הילד, חיים, זה מה שרציתי להגיד לו. אני לא אשם. 

במקום זה הפסקתי לענות לו. 

והוא התקשר והתקשר והמשיך להתקשר גם שנה אחר כך.

ואני לא עניתי לו.

הייתי בן עשרים וקצת. זה היה גדול עלי. רק רציתי להמשיך הלאה בחיי. והמרתי את האשמה בכעס ובראש שלי הצדקתי את זה שהוא בכלל אשם ושהוא חצה את הגבול הדמיוני של מראיין מרואיין ושהוא סטוקר, כן, זה מה שהוא, וחשתי את עצמי מאוד צודק כשלא עניתי, כי זה בעצם לטובתו. ולטובתי. 

אבל עכשיו אני כמעט כפול בגיל ממה שהייתי אז. אני גם אבא. אני יודע שגם אני הייתי מתקשר ולא מרפה ולא מפסיק ונאחז בכל שביב סיכוי. חטפו לו את הבן, לאיש הזה. ״ואצלי, אחא, מת בן, השמעת?״ כתב צ׳כוב וידע בדיוק על איזו יגון ומועקה הוא מדבר. 

אין כזה יגון ומועקה בעולם כולו. 

אף אחד לא רצה להקשיב ליונה מהסיפור.

אף אחד לא רצה להקשיב לחיים מהמציאות.

פסח עכשיו. זה לא חג, זה לא כלום, אני אפילו לא יודע מה זה השנה, אבל אני יכול להגיד לכם, עם יד על הלב, שאני לא חושב על החטופים. זו האמת. אני לא מכיר אף אחד מהם, אני לא יודע איפה הם מוחזקים ואין שום יכולת לדמיין מה עובר עליהם, לא פיזית ולא מנטלית.

אבל אני חושב על ההורים שלהם. כל הזמן. על הילדים שלהם. על בני הזוג שלהם. על זה שפעם אחר פעם, בכל דור ודור ובכל שבעה באוקטובר, האנשים האלה הופכים להיות מוקצים מהחברה. שאנחנו מחבקים אותם ואחרי שניה כועסים עליהם וחושדים בהם ואנחנו לא לומדים כלום והאמת היא שאין לזה שום קשר לשייכות פוליטית, אלא רק לפחד האיום והנורא שנידבק בעצב ובבדידות האלה. 

ושאם נסיר מבט ונהדוף אותם בכעס מאיתנו לנו זה לא יקרה. קל לנו יותר לכעוס עליהם ולבקש מהם שיתנדפו לנו מהעיניים מאשר לחבק אותם.

חיים אברהם היה ואיננו. לפני עשור פחות חודשיים וחצי הוא נפטר מסרטן, ולמרות שאני לא רופא אני חושב שאני יכול לקבוע שזה לגמרי העצב שהרג אותו מבפנים. יש לנו הרבה מאוד חיים חדשים עכשיו. לא מגיע להם לגמור באותה הדרך.

אני לא מטיף פה לכלום. אני לא יותר טוב מאף אחד. כשניתנה לי ההזדמנות נעלמתי והתנדפתי ועכשיו נשאר לי רק צער ואשמה וזכרון מהמספר שלו על הצג, ועד שהבנתי שטעיתי כבר לא נשאר לי ממי לבקש סליחה. 

אז רק שתדעו שהיה פעם איש כזה, חיים אברהם. איש מתוק וחמוד וטוב לב עם המון המון דמעות שרק רצה את הבן שלו בחזרה. הוא כתב ספרי ילדים יפים שאני מקריא אותם לילדים שלי והם אוהבים אותם מאוד. בתחילת כל ספר יש הקדשה אישית מהאיש הנפלא הזה, ותמיד הוא חתם ב״ושבו בנים לגבולם״. 

סליחה, חיים. הלוואי ובסיבוב הזה נהיה טובים יותר.

איך מתחילים לכתוב?

 

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד

לתכנן את הספר שלי

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך