לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
חוץ מהקפה הזה ב-24 שקל. זה באמת מוגזם וחסר פרופורציות.
אני אשתדל לקצר את הסיפור הזה כמה שרק אפשר. לפני שלושה חודשים נחת אצלי בחצות וחצי מייל משונה שבו היה כתוב, בקצרה, שהסרט שכתבתי שמבוסס על הספר שכתבתי הפך ללהיט לא קטן בארצות הברית.
ושאם לא קשה לי, שאני אזיז את התחת הענוג שלי אל המטוס הקרוב ואבוא לדבר באוניברסיטת מישיגן (שמעת, אמא? באוניברסיטה!) ובאוניברסיטת שיקגו עם מאות אמריקאים שרכשו כרטיס כדי לשמוע את הסיפור המופלא שמאחוריו.
ומה שהם לא יודעים, האמריקאים האלה, הוא שהם כתבו את הפרק הכי יפה בסיפור הזה.
כי גם ״עוד סיפור אחד״, כמו כל שאר הפרויקטים שלי, הוקפא היום לפני שלוש שנים. וכשבתי הקולנוע הוחשכו וננעלו ואיש לא היה בטוח שהם אי פעם יפתחו שוב, הדיבור היה שיש מצב לא רע שאיש לא יראה לעולם את הסרט הזה, ושהוא ישאר קבור במחסני הסינמה סיטי.
את ההמשך אתם מכירים. הוא יצא שנתיים אחרי מועד היציאה המקורי שלו, שבר כמה קופות (מי חינך את הסרט הזה?), עשה וממשיך לעשות סיבוב יפה בטלוויזיה ובאמת שחשבתי שזהו.
זה הקסם האמיתי שקורה בכתיבה, וזה הדבר הבאמת מרגש בה: שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה. אתה אף פעם לא יודע אילו הרפתקאות מטורפות נכונו לך רק בגלל שהעזת לכתוב משהו שאתה באמת מאמין בו.
אבל זה הנס האמיתי עם דברים שאתה כותב: זה אף פעם לא זהו. זו תמיד המתנה שממשיכה לתת.
כי בזמן שאני ישבתי וחשבתי שזהו, הסרט הזה התגלגל לארצות הברית.
ואז הגיע המייל הזה.
ושלוש שנים אחרי שהודיעו לי שהוא כנראה לא יצא לעולם, אני בדרך לקצה השני של העולם כדי לדבר עליו בפני מאות אנשים שלא רק שאהבו אותו ממש, גם אהבו אותו מספיק כדי להטיס אותי במחלקת עסקים ולמלון יפיפה.
אני מקווה שהמלון יפיפה. הוא נראה ככה באתר.
זה הקסם האמיתי שקורה בכתיבה, וזה הדבר הבאמת מרגש בה: שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה.
אתה אף פעם לא יודע אילו הרפתקאות מטורפות נכונו לך רק בגלל שהעזת לכתוב משהו שאתה באמת מאמין בו.
ולמרות שהכתיבה שלי לקחה אותי לסין, לטקסס, לסינגפור, לפריז, ללונדון, לרומא ועוד כל מיני מקומות ששכחתי (אה! הודו! ואיסלנד!), זה אף פעם לא יפסיק להדהים ולרגש אותי שספרים ותסריטים שמבוססים עליהם הם כרטיס הנוסע המתמיד הטוב (והזול!) ביותר שקיים.
אני לא חושב שמסתתרת כאן איזו מטאפורה גדולה שדורשת הסבר. כולנו אנשים מבוגרים, וכולנו מבינים בדיוק מה אני מנסה להגיד לכם: אתם חייבים לכתוב את הדבר שלכם.
חייבים.
כי לצד הפחד הקמאי שלא יקרה איתו שום דבר, שאיש לא יקרא אותו ושאיש לא יאהב אותו, אנחנו כמעט אף פעם לא חולמים על התרחיש שיום אחד יגיע מייל ויספר לך שהדבר הזה שכתבת הוא להיט בארצות הברית והנה כרטיס למחלקת עסקים.
ונכון שאני לא יכול לדבר בשם כל כותב בעולם, אבל לפחות מהחוויה שלי, הדבר השני קורה בתדירות הרבה יותר גדולה מהראשון.
וזה הדבר האחד שאנחנו לא לוקחים בחשבון כשאנחנו מתחילים לכתוב: שהחיים שלנו יכולים להיראות – וכנראה גם יראו – לגמרי אחרת כשנסיים לכתוב את הדבר הזה שאנחנו מאמינים בו.
כל מה שצריך הוא להתחיל.
אחר כך תנו לכתיבה שלכם להפתיע אתכם, ולקחת אתכם למקומות שבחיים לא חשבתם שתגיעו אליהם, וכנראה באמת גם לא הייתם מגיעים.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
