בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי

לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.

למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.

אלה היו 72 טלפונים.

בשעתיים.

והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.

אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.

בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.

והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.

חוץ מהקפה הזה ב-24 שקל. זה באמת מוגזם וחסר פרופורציות.

אני אשתדל לקצר את הסיפור הזה כמה שרק אפשר. לפני שלושה חודשים נחת אצלי בחצות וחצי מייל משונה שבו היה כתוב, בקצרה, שהסרט שכתבתי שמבוסס על הספר שכתבתי הפך ללהיט לא קטן בארצות הברית.

ושאם לא קשה לי, שאני אזיז את התחת הענוג שלי אל המטוס הקרוב ואבוא לדבר באוניברסיטת מישיגן (שמעת, אמא? באוניברסיטה!) ובאוניברסיטת שיקגו עם מאות אמריקאים שרכשו כרטיס כדי לשמוע את הסיפור המופלא שמאחוריו.

ומה שהם לא יודעים, האמריקאים האלה, הוא שהם כתבו את הפרק הכי יפה בסיפור הזה.

כי גם ״עוד סיפור אחד״, כמו כל שאר הפרויקטים שלי, הוקפא היום לפני שלוש שנים. וכשבתי הקולנוע הוחשכו וננעלו ואיש לא היה בטוח שהם אי פעם יפתחו שוב, הדיבור היה שיש מצב לא רע שאיש לא יראה לעולם את הסרט הזה, ושהוא ישאר קבור במחסני הסינמה סיטי.

את ההמשך אתם מכירים. הוא יצא שנתיים אחרי מועד היציאה המקורי שלו, שבר כמה קופות (מי חינך את הסרט הזה?), עשה וממשיך לעשות סיבוב יפה בטלוויזיה ובאמת שחשבתי שזהו.

זה הקסם האמיתי שקורה בכתיבה, וזה הדבר הבאמת מרגש בה: שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה. אתה אף פעם לא יודע אילו הרפתקאות מטורפות נכונו לך רק בגלל שהעזת לכתוב משהו שאתה באמת מאמין בו.

אבל זה הנס האמיתי עם דברים שאתה כותב: זה אף פעם לא זהו. זו תמיד המתנה שממשיכה לתת.

כי בזמן שאני ישבתי וחשבתי שזהו, הסרט הזה התגלגל לארצות הברית.

ואז הגיע המייל הזה.

ושלוש שנים אחרי שהודיעו לי שהוא כנראה לא יצא לעולם, אני בדרך לקצה השני של העולם כדי לדבר עליו בפני מאות אנשים שלא רק שאהבו אותו ממש, גם אהבו אותו מספיק כדי להטיס אותי במחלקת עסקים ולמלון יפיפה.

אני מקווה שהמלון יפיפה. הוא נראה ככה באתר.

זה הקסם האמיתי שקורה בכתיבה, וזה הדבר הבאמת מרגש בה: שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה.

אתה אף פעם לא יודע אילו הרפתקאות מטורפות נכונו לך רק בגלל שהעזת לכתוב משהו שאתה באמת מאמין בו.

ולמרות שהכתיבה שלי לקחה אותי לסין, לטקסס, לסינגפור, לפריז, ללונדון, לרומא ועוד כל מיני מקומות ששכחתי (אה! הודו! ואיסלנד!), זה אף פעם לא יפסיק להדהים ולרגש אותי שספרים ותסריטים שמבוססים עליהם הם כרטיס הנוסע המתמיד הטוב (והזול!) ביותר שקיים.

אני לא חושב שמסתתרת כאן איזו מטאפורה גדולה שדורשת הסבר. כולנו אנשים מבוגרים, וכולנו מבינים בדיוק מה אני מנסה להגיד לכם: אתם חייבים לכתוב את הדבר שלכם.

חייבים.

כי לצד הפחד הקמאי שלא יקרה איתו שום דבר, שאיש לא יקרא אותו ושאיש לא יאהב אותו, אנחנו כמעט אף פעם לא חולמים על התרחיש שיום אחד יגיע מייל ויספר לך שהדבר הזה שכתבת הוא להיט בארצות הברית והנה כרטיס למחלקת עסקים.

ונכון שאני לא יכול לדבר בשם כל כותב בעולם, אבל לפחות מהחוויה שלי, הדבר השני קורה בתדירות הרבה יותר גדולה מהראשון.

וזה הדבר האחד שאנחנו לא לוקחים בחשבון כשאנחנו מתחילים לכתוב: שהחיים שלנו יכולים להיראות – וכנראה גם יראו – לגמרי אחרת כשנסיים לכתוב את הדבר הזה שאנחנו מאמינים בו.

כל מה שצריך הוא להתחיל.

אחר כך תנו לכתיבה שלכם להפתיע אתכם, ולקחת אתכם למקומות שבחיים לא חשבתם שתגיעו אליהם, וכנראה באמת גם לא הייתם מגיעים.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!