ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
רבע שעה לתוך הסאגה הנעימה הזו פנו אלי עוברים ושבים בקניון ושאלו אותי אם אני יודע איפה השירותים, אם ידוע לי איפה מוכרים פה מוצרי חשמל ואפילו תייר דובר חצי עברית – חצי אנגלית שאל אותי אם אני יודע איפה יש פה חנות מזכרות והציע שאבוא לחפש איתו כי ממילא זה לא נראה שאני עושה משהו.
אח, הימים האלה שבהם כיף להיות סופר.
ישבתי שם שעה וחצי. כמו שהתחייבתי. מיותר לציין שאני לא מקבל על זה שקל. ואני יכול לתרץ את אפס המגיעים בשעה המשונה או בפרסום לקהל הלא נכון, אבל למה לתרץ? זה היה מביך, מעצבן ומרגיז, ושום סיבה לא תגרום לי להרגיש טוב יותר בקשר לזה.
ובעודי יושב על הכסא החם ומקבל מבטים מרחמים מהעוברים והשבים, נזכרתי שזה כנראה טקס שכל סופר צריך לעבור. במו עיני ראיתי לפני כמה שנים את עמוס עוז הגדול מגיע לסניף סטימצקי למפגש סופר חינמי ונתקל ב-50 כסאות ריקים. הוא משך בכתפיים, חייך, המתין עוד כמה דקות כדי לוודא שהוא לא מאכזב אף אחד שמאחר והלך כלעומת שבא. עוד יום במשרד, כנראה.
ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ואלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה. וכמה אתה באמת רוצה את זה.
גם מעבר לים נראה שזה טקס חניכה שהוא חלק משהחיים הספרותיים. סופרת הביכורים צ׳לסי בנינג צייצה לפני כחודש שרק שני אנשים הגיעו לחתימת ספרה באוהיו, ושזה ביאס אותה מאוד. הציוץ הפך ויראלי כשסופרים אדירים כמו ג׳יי.קיי רולינג, ניל גיימן, מרגרט אטווד וסטיבן קינג, בין היתר, ענו לה וסיפרו לה על המפגשים והחתימות שלהם שבהם איש לא טרח להופיע. ניל גיימן אפילו כתב שהפעם האחרונה הייתה ממש לא מזמן.
רק שיהיה ברור: אני בטוח ומשוכנע (אני הייתי בשניים כאלה) שלעמוס עוז היו מספיק ערבים שבהם לא היה מקום להכניס סיכה. טסתי עד לטקסס להרצאה של ניל גיימן וישבתי בקהל עם עוד 700 קוראים נרגשים. גם אני זכיתי לראות אולמות מלאים ב-300, 400 ופעם אחת גם 500 איש שבאו לשמוע אותי. וגם ימים כאלה הם, כנראה, רק עוד יום במשרד.
ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה.
וכמה אתה באמת רוצה את זה.
וכמה אתה מוכן לקבל את העובדה שיש גם ימים כאלה.
ושהם חלק בלתי נפרד מהמקצוע הנפלא הזה, ומהחיים האמנותיים בכלל.
כי הנה העניין עם לקבל את העובדה הזאת: היא אחראית לכמה מהרגעים המדהימים ביותר בחיים שלי. ברור שהיה קל יותר ופחות מסוכן להישאר בבית ולא לקחת שום סיכון.
כמו שהיה קל יותר לא לצאת לאור מהפחד שאף אחד לא יקנה או מהפחד מה יגידו.
וברור שזה מפחיד, ולא משנה באיזה שלב אתה בקריירה שלך. למעשה, אתם מאוד מוזמנים לקפוץ לפרופיל הפייסבוק של מאירה ברנע גולדברג, שם היא פרסמה קטע מהתכתבות איתי בזמן התקף חרדה כמה שעות לפני האירוע הענק שלה בדיזנגוף סנטר.
בסוף, אגב, הגיעו 5,000 ילדים לאירוע של מאירה.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם היא הייתה נשארת בבית כי היא מפחדת.
וזה, בסופו של דבר, לב ליבו של העניין, ולב ליבו של המקצוע. זה לצאת לאור בכל מובן שהוא. לפעמים זה מדהים. לפעמים זה לא.
ובשני המקרים, זה בסך הכל עוד יום במשרד בעבודה הכי שווה בעולם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?

מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.

מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?

זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.

השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.

איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.

זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.