בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר

ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.

ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.

אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.

ואף אחד אחר.

כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.

רבע שעה לתוך הסאגה הנעימה הזו פנו אלי עוברים ושבים בקניון ושאלו אותי אם אני יודע איפה השירותים, אם ידוע לי איפה מוכרים פה מוצרי חשמל ואפילו תייר דובר חצי עברית – חצי אנגלית שאל אותי אם אני יודע איפה יש פה חנות מזכרות והציע שאבוא לחפש איתו כי ממילא זה לא נראה שאני עושה משהו.

אח, הימים האלה שבהם כיף להיות סופר.

ישבתי שם שעה וחצי. כמו שהתחייבתי. מיותר לציין שאני לא מקבל על זה שקל. ואני יכול לתרץ את אפס המגיעים בשעה המשונה או בפרסום לקהל הלא נכון, אבל למה לתרץ? זה היה מביך, מעצבן ומרגיז, ושום סיבה לא תגרום לי להרגיש טוב יותר בקשר לזה.

ובעודי יושב על הכסא החם ומקבל מבטים מרחמים מהעוברים והשבים, נזכרתי שזה כנראה טקס שכל סופר צריך לעבור. במו עיני ראיתי לפני כמה שנים את עמוס עוז הגדול מגיע לסניף סטימצקי למפגש סופר חינמי ונתקל ב-50 כסאות ריקים. הוא משך בכתפיים, חייך, המתין עוד כמה דקות כדי לוודא שהוא לא מאכזב אף אחד שמאחר והלך כלעומת שבא. עוד יום במשרד, כנראה.

ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ואלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה. וכמה אתה באמת רוצה את זה.

גם מעבר לים נראה שזה טקס חניכה שהוא חלק משהחיים הספרותיים. סופרת הביכורים צ׳לסי בנינג צייצה לפני כחודש שרק שני אנשים הגיעו לחתימת ספרה באוהיו, ושזה ביאס אותה מאוד. הציוץ הפך ויראלי כשסופרים אדירים כמו ג׳יי.קיי רולינג, ניל גיימן, מרגרט אטווד וסטיבן קינג, בין היתר, ענו לה וסיפרו לה על המפגשים והחתימות שלהם שבהם איש לא טרח להופיע. ניל גיימן אפילו כתב שהפעם האחרונה הייתה ממש לא מזמן.

רק שיהיה ברור: אני בטוח ומשוכנע (אני הייתי בשניים כאלה) שלעמוס עוז היו מספיק ערבים שבהם לא היה מקום להכניס סיכה. טסתי עד לטקסס להרצאה של ניל גיימן וישבתי בקהל עם עוד 700 קוראים נרגשים. גם אני זכיתי לראות אולמות מלאים ב-300, 400 ופעם אחת גם 500 איש שבאו לשמוע אותי. וגם ימים כאלה הם, כנראה, רק עוד יום במשרד.

ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה.

וכמה אתה באמת רוצה את זה.

וכמה אתה מוכן לקבל את העובדה שיש גם ימים כאלה.

ושהם חלק בלתי נפרד מהמקצוע הנפלא הזה, ומהחיים האמנותיים בכלל.

כי הנה העניין עם לקבל את העובדה הזאת: היא אחראית לכמה מהרגעים המדהימים ביותר בחיים שלי. ברור שהיה קל יותר ופחות מסוכן להישאר בבית ולא לקחת שום סיכון.

כמו שהיה קל יותר לא לצאת לאור מהפחד שאף אחד לא יקנה או מהפחד מה יגידו.

וברור שזה מפחיד, ולא משנה באיזה שלב אתה בקריירה שלך. למעשה, אתם מאוד מוזמנים לקפוץ לפרופיל הפייסבוק של מאירה ברנע גולדברג, שם היא פרסמה קטע מהתכתבות איתי בזמן התקף חרדה כמה שעות לפני האירוע הענק שלה בדיזנגוף סנטר.

בסוף, אגב, הגיעו 5,000 ילדים לאירוע של מאירה.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם היא הייתה נשארת בבית כי היא מפחדת.

וזה, בסופו של דבר, לב ליבו של העניין, ולב ליבו של המקצוע. זה לצאת לאור בכל מובן שהוא. לפעמים זה מדהים. לפעמים זה לא.

ובשני המקרים, זה בסך הכל עוד יום במשרד בעבודה הכי שווה בעולם.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!