״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.
הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.
אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.
ושיהיה ברור, אני האחרון שאכפת לו כשאומרים לו למחוק משהו. אחרי יותר משני עשורים בעיתונות איבדתי קשר רגשי למילים שלי, ולמרות שזה היה הספר הראשון שלי החלטתי לבוא עם אותה הגישה גם לעורכת שאני עצמי ביקשתי מההוצאה לשלם לה כדי שתעשה בדיוק את זה.
אבל עד פרק 10.
לא פרק 10.
לסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך - ותסמכו עלי בעניין הזה - זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב. כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות - את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע. אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.
פרק 10 – שאותו תוכלו למצוא כאן בהופעת בכורה, כי בספר הוא לא נמצא – היה הפרק האהוב עלי.
הייתה בו הדמות האהובה עלי.
קוראים לה מריה.
כלומר, קראו לה מריה.
עד ששרי רצחה אותה בדם קר.
מריה הייתה הדמות שהכי נהניתי לכתוב. בכלל. אי פעם. יותר מאדם, יותר מערן, אפילו יותר מירדן. היא הייתה ארגנטינאית חמת לב וחמומת מוח, שילוב של בחור ארגנטינאי מהמם שישן מיטה לידי בטירונות ובחורה ספרדיה מקסימה שפגשתי בכנס שכל מילה שנייה שלה הייתה קללה, וכל מי שקרא את הפרק הזה התאהב בה מיד.
ובכל זאת, הרוב המוחץ של הקוראים של הספר הזה – כלומר, כל מי שקרא אותו אחרי שהוא הודפס – מעולם לא פגש אותה.
ואני אספר לכם עוד משהו: כל כך אהבתי את מריה שהחלטתי לנקום את מותה ולהכניס אותה כדמות ראשית ב״כולם לחייך״, הספר שיוצא עוד חודשיים. הפכתי אותה לאחראית בידור אנרגטית, מצחיקה וכובשת וזרקתי עוד חץ על לוח המטרה עם הפנים של שרי וצעקתי עליו ״זה בשבילך!״.
נחשו את מי לא תמצאו בספר החדש.
ונחשו מי מחק את מריה לגמרי לבד ואפילו לא היה צריך את עודד וולקשטיין, עורך הספר, כדי שיגיד לו את זה.
ב“לכתוב את עצמי“ רענן ואני מקדישים שיעור שלם למונח ״הרוג את יקיריך״, שהוא אחד הדברים שהופכים כותב חובב לכותב מקצועי: היכולת להסתכל על הטקסט של עצמך ולמחוק ולהגיד ״זה לא עובד״.
אבל המקרה של מריה הוא קצת אחר, משום שזה כן עבד. הפרק איתה היה מעולה. זה רק שהספר, כפי שאמרה שרי, לגמרי יכול לעבוד גם בלעדיו. ואחרי שקיללתי אותה בכל שפה אפשרית (סליחה, שרי!) חזרתי הביתה כועס מאוד ועשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה: הוצאתי את פרק 10 מצרור הדפים.
ובאמת לא הייתה שום בעיה לדלג מפרק 9 לפרק 11.
וכך, ביד מאוד רועדת, ניגשתי לקובץ הטקסט שחשבתי שהוא גמור.
ומחקתי פרק שלם.
לא כי הוא לא היה טוב. לא כי הוא לא עבד. פשוט כי הסיפור שלי הצליח ללכת לגמרי בלעדיו.
ולמרות שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם כסופר, הייתי גם נורא גאה בעצמי. הסיפור לא היה צריך את הקישוט הזה בדמות מריה. הדמויות שלו לגמרי החזיקו אותו.
עם אותה גישה בדיוק הגעתי ל״כולם לחייך״ (כבר אמרתי שהוא על המדפים עוד חודשיים?). והבקשה שלי מעודד הייתה חד משמעית: סמן לי את כל המילים שהסיפור יכול להסתדר גם בלעדיהן.
והוא מצא 21,736 מילים כאלה.
וכולן ירדו.
אלה היו – ולא במקרה, אני מתחיל לחשוד – הקטעים האהובים עלי. הקטעים שבהם נכנסתי לנבכי הנפש שלי וכתבתי את הדברים העמוקים והכואבים ביותר. והסימון החד משמעי של עודד לימד אותי את השיעור החשוב ביותר שלמדתי ואני ממשיך ללמוד בכל יום מחדש: לסמוך על הסיפור שלי.
ושהוא מסתדר מעולה גם בלי ההסברים הארוכים כאורך הגלות והבדיחות המאולצות שלי.
ולסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך – ותסמכו עלי בעניין הזה – זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב.
כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות – את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע.
אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.
וקשה הרבה יותר.
אבל גם מתגמלת הרבה יותר.
מאז אני עובר על כל טקסט גמור שלי פעמיים: פעם אחת כדי לראות מה לא עובד.
ופעם שנייה כדי לראות מה כן עובד, אבל הסיפור חזק מספיק גם בלעדיו.
שנים חיכיתי שאיזה קורא ירים טלפון. ישלח הודעה. משהו. שמישהו יגיד ״אתה יודע, עומר, זה אחלה ספר, אבל אחרי פרק 9 הרגשתי שהיה צריך לשלוח את אדם להודו ושיפגוש שם איזו בחורה ארגנטינאית כובשת״.
לספר הזה יש יותר ממאה אלף קוראים, שזו קבוצת ביקורת די מכובדת.
אף לא אחד מהם התקשר.
מה שאומר שעד כמה שקשה לי להודות בזה, שרי צדקה.
אם זה קשה לעשות את זה? בוודאי.
אבל לסמוך על הסיפור שלכם ולראות איפה הוא לגמרי יכול ללכת לבד מבלי שתתנו לו יד יהיה הדבר הכי טוב וחשוב שאתם יכולים לעשות עבור הקהל שלכם וגם לעצמכם.
ובשביל זה אנחנו פה, לא?
אפילוג: עברו שש שנים מאז תקרית מריה. שרי ואני היינו ונשארנו חברים טובים. אני אוהב אותה מאוד. אני חושב שזה הדדי. היא הייתה ונשארה אחת הסופרות, המשוררות והעורכות המוכשרות בישראל (את ״כשרון דיבור״ המופלא שלה כבר קראתם?). כמעט סלחתי לה. אני חש שאני עושה התקדמות בעניין הזה. עשור או שניים גג וזה יהיה מאחורינו. מריה – השם יקום דמה – עוד תמצא את עצמה באחד מהספרים שלי. או שלא. אבל את השיעור הכי חשוב שלמדתי על כתיבה אני לגמרי חייב לה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
