זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

ושיהיה ברור, אני האחרון שאכפת לו כשאומרים לו למחוק משהו. אחרי יותר משני עשורים בעיתונות איבדתי קשר רגשי למילים שלי, ולמרות שזה היה הספר הראשון שלי החלטתי לבוא עם אותה הגישה גם לעורכת שאני עצמי ביקשתי מההוצאה לשלם לה כדי שתעשה בדיוק את זה.

אבל עד פרק 10.

לא פרק 10.

לסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך - ותסמכו עלי בעניין הזה - זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב. כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות - את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע. אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.

פרק 10 – שאותו תוכלו למצוא כאן בהופעת בכורה, כי בספר הוא לא נמצא – היה הפרק האהוב עלי.

הייתה בו הדמות האהובה עלי.

קוראים לה מריה.

כלומר, קראו לה מריה.

עד ששרי רצחה אותה בדם קר.

מריה הייתה הדמות שהכי נהניתי לכתוב. בכלל. אי פעם. יותר מאדם, יותר מערן, אפילו יותר מירדן. היא הייתה ארגנטינאית חמת לב וחמומת מוח, שילוב של בחור ארגנטינאי מהמם שישן מיטה לידי בטירונות ובחורה ספרדיה מקסימה שפגשתי בכנס שכל מילה שנייה שלה הייתה קללה, וכל מי שקרא את הפרק הזה התאהב בה מיד.

ובכל זאת, הרוב המוחץ של הקוראים של הספר הזה – כלומר, כל מי שקרא אותו אחרי שהוא הודפס – מעולם לא פגש אותה.

ואני אספר לכם עוד משהו: כל כך אהבתי את מריה שהחלטתי לנקום את מותה ולהכניס אותה כדמות ראשית ב״כולם לחייך״, הספר שיוצא עוד חודשיים. הפכתי אותה לאחראית בידור אנרגטית, מצחיקה וכובשת וזרקתי עוד חץ על לוח המטרה עם הפנים של שרי וצעקתי עליו ״זה בשבילך!״.

נחשו את מי לא תמצאו בספר החדש.

ונחשו מי מחק את מריה לגמרי לבד ואפילו לא היה צריך את עודד וולקשטיין, עורך הספר, כדי שיגיד לו את זה.

ב"לכתוב את עצמי" רענן ואני מקדישים שיעור שלם למונח ״הרוג את יקיריך״, שהוא אחד הדברים שהופכים כותב חובב לכותב מקצועי: היכולת להסתכל על הטקסט של עצמך ולמחוק ולהגיד ״זה לא עובד״.

אבל המקרה של מריה הוא קצת אחר, משום שזה כן עבד. הפרק איתה היה מעולה. זה רק שהספר, כפי שאמרה שרי, לגמרי יכול לעבוד גם בלעדיו. ואחרי שקיללתי אותה בכל שפה אפשרית (סליחה, שרי!) חזרתי הביתה כועס מאוד ועשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה: הוצאתי את פרק 10 מצרור הדפים.

ובאמת לא הייתה שום בעיה לדלג מפרק 9 לפרק 11.

וכך, ביד מאוד רועדת, ניגשתי לקובץ הטקסט שחשבתי שהוא גמור.

ומחקתי פרק שלם.

לא כי הוא לא היה טוב. לא כי הוא לא עבד. פשוט כי הסיפור שלי הצליח ללכת לגמרי בלעדיו.

ולמרות שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם כסופר, הייתי גם נורא גאה בעצמי. הסיפור לא היה צריך את הקישוט הזה בדמות מריה. הדמויות שלו לגמרי החזיקו אותו.

עם אותה גישה בדיוק הגעתי ל״כולם לחייך״ (כבר אמרתי שהוא על המדפים עוד חודשיים?). והבקשה שלי מעודד הייתה חד משמעית: סמן לי את כל המילים שהסיפור יכול להסתדר גם בלעדיהן.

והוא מצא 21,736 מילים כאלה.

וכולן ירדו.

אלה היו – ולא במקרה, אני מתחיל לחשוד – הקטעים האהובים עלי. הקטעים שבהם נכנסתי לנבכי הנפש שלי וכתבתי את הדברים העמוקים והכואבים ביותר. והסימון החד משמעי של עודד לימד אותי את השיעור החשוב ביותר שלמדתי ואני ממשיך ללמוד בכל יום מחדש: לסמוך על הסיפור שלי.

ושהוא מסתדר מעולה גם בלי ההסברים הארוכים כאורך הגלות והבדיחות המאולצות שלי.

ולסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך – ותסמכו עלי בעניין הזה – זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב.

כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות – את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע.

אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.

וקשה הרבה יותר.

אבל גם מתגמלת הרבה יותר.

מאז אני עובר על כל טקסט גמור שלי פעמיים: פעם אחת כדי לראות מה לא עובד.

ופעם שנייה כדי לראות מה כן עובד, אבל הסיפור חזק מספיק גם בלעדיו.

שנים חיכיתי שאיזה קורא ירים טלפון. ישלח הודעה. משהו. שמישהו יגיד ״אתה יודע, עומר, זה אחלה ספר, אבל אחרי פרק 9 הרגשתי שהיה צריך לשלוח את אדם להודו ושיפגוש שם איזו בחורה ארגנטינאית כובשת״.

לספר הזה יש יותר ממאה אלף קוראים, שזו קבוצת ביקורת די מכובדת.

אף לא אחד מהם התקשר.

מה שאומר שעד כמה שקשה לי להודות בזה, שרי צדקה.

אם זה קשה לעשות את זה? בוודאי.

אבל לסמוך על הסיפור שלכם ולראות איפה הוא לגמרי יכול ללכת לבד מבלי שתתנו לו יד יהיה הדבר הכי טוב וחשוב שאתם יכולים לעשות עבור הקהל שלכם וגם לעצמכם.

ובשביל זה אנחנו פה, לא?

אפילוג: עברו שש שנים מאז תקרית מריה. שרי ואני היינו ונשארנו חברים טובים. אני אוהב אותה מאוד. אני חושב שזה הדדי. היא הייתה ונשארה אחת הסופרות, המשוררות והעורכות המוכשרות בישראל (את ״כשרון דיבור״ המופלא שלה כבר קראתם?). כמעט סלחתי לה. אני חש שאני עושה התקדמות בעניין הזה. עשור או שניים גג וזה יהיה מאחורינו. מריה – השם יקום דמה – עוד תמצא את עצמה באחד מהספרים שלי. או שלא. אבל את השיעור הכי חשוב שלמדתי על כתיבה אני לגמרי חייב לה.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך