״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.
הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.
אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.
ושיהיה ברור, אני האחרון שאכפת לו כשאומרים לו למחוק משהו. אחרי יותר משני עשורים בעיתונות איבדתי קשר רגשי למילים שלי, ולמרות שזה היה הספר הראשון שלי החלטתי לבוא עם אותה הגישה גם לעורכת שאני עצמי ביקשתי מההוצאה לשלם לה כדי שתעשה בדיוק את זה.
אבל עד פרק 10.
לא פרק 10.
לסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך - ותסמכו עלי בעניין הזה - זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב. כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות - את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע. אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.
פרק 10 – שאותו תוכלו למצוא כאן בהופעת בכורה, כי בספר הוא לא נמצא – היה הפרק האהוב עלי.
הייתה בו הדמות האהובה עלי.
קוראים לה מריה.
כלומר, קראו לה מריה.
עד ששרי רצחה אותה בדם קר.
מריה הייתה הדמות שהכי נהניתי לכתוב. בכלל. אי פעם. יותר מאדם, יותר מערן, אפילו יותר מירדן. היא הייתה ארגנטינאית חמת לב וחמומת מוח, שילוב של בחור ארגנטינאי מהמם שישן מיטה לידי בטירונות ובחורה ספרדיה מקסימה שפגשתי בכנס שכל מילה שנייה שלה הייתה קללה, וכל מי שקרא את הפרק הזה התאהב בה מיד.
ובכל זאת, הרוב המוחץ של הקוראים של הספר הזה – כלומר, כל מי שקרא אותו אחרי שהוא הודפס – מעולם לא פגש אותה.
ואני אספר לכם עוד משהו: כל כך אהבתי את מריה שהחלטתי לנקום את מותה ולהכניס אותה כדמות ראשית ב״כולם לחייך״, הספר שיוצא עוד חודשיים. הפכתי אותה לאחראית בידור אנרגטית, מצחיקה וכובשת וזרקתי עוד חץ על לוח המטרה עם הפנים של שרי וצעקתי עליו ״זה בשבילך!״.
נחשו את מי לא תמצאו בספר החדש.
ונחשו מי מחק את מריה לגמרי לבד ואפילו לא היה צריך את עודד וולקשטיין, עורך הספר, כדי שיגיד לו את זה.
ב"לכתוב את עצמי" רענן ואני מקדישים שיעור שלם למונח ״הרוג את יקיריך״, שהוא אחד הדברים שהופכים כותב חובב לכותב מקצועי: היכולת להסתכל על הטקסט של עצמך ולמחוק ולהגיד ״זה לא עובד״.
אבל המקרה של מריה הוא קצת אחר, משום שזה כן עבד. הפרק איתה היה מעולה. זה רק שהספר, כפי שאמרה שרי, לגמרי יכול לעבוד גם בלעדיו. ואחרי שקיללתי אותה בכל שפה אפשרית (סליחה, שרי!) חזרתי הביתה כועס מאוד ועשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה: הוצאתי את פרק 10 מצרור הדפים.
ובאמת לא הייתה שום בעיה לדלג מפרק 9 לפרק 11.
וכך, ביד מאוד רועדת, ניגשתי לקובץ הטקסט שחשבתי שהוא גמור.
ומחקתי פרק שלם.
לא כי הוא לא היה טוב. לא כי הוא לא עבד. פשוט כי הסיפור שלי הצליח ללכת לגמרי בלעדיו.
ולמרות שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם כסופר, הייתי גם נורא גאה בעצמי. הסיפור לא היה צריך את הקישוט הזה בדמות מריה. הדמויות שלו לגמרי החזיקו אותו.
עם אותה גישה בדיוק הגעתי ל״כולם לחייך״ (כבר אמרתי שהוא על המדפים עוד חודשיים?). והבקשה שלי מעודד הייתה חד משמעית: סמן לי את כל המילים שהסיפור יכול להסתדר גם בלעדיהן.
והוא מצא 21,736 מילים כאלה.
וכולן ירדו.
אלה היו – ולא במקרה, אני מתחיל לחשוד – הקטעים האהובים עלי. הקטעים שבהם נכנסתי לנבכי הנפש שלי וכתבתי את הדברים העמוקים והכואבים ביותר. והסימון החד משמעי של עודד לימד אותי את השיעור החשוב ביותר שלמדתי ואני ממשיך ללמוד בכל יום מחדש: לסמוך על הסיפור שלי.
ושהוא מסתדר מעולה גם בלי ההסברים הארוכים כאורך הגלות והבדיחות המאולצות שלי.
ולסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך – ותסמכו עלי בעניין הזה – זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב.
כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות – את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע.
אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.
וקשה הרבה יותר.
אבל גם מתגמלת הרבה יותר.
מאז אני עובר על כל טקסט גמור שלי פעמיים: פעם אחת כדי לראות מה לא עובד.
ופעם שנייה כדי לראות מה כן עובד, אבל הסיפור חזק מספיק גם בלעדיו.
שנים חיכיתי שאיזה קורא ירים טלפון. ישלח הודעה. משהו. שמישהו יגיד ״אתה יודע, עומר, זה אחלה ספר, אבל אחרי פרק 9 הרגשתי שהיה צריך לשלוח את אדם להודו ושיפגוש שם איזו בחורה ארגנטינאית כובשת״.
לספר הזה יש יותר ממאה אלף קוראים, שזו קבוצת ביקורת די מכובדת.
אף לא אחד מהם התקשר.
מה שאומר שעד כמה שקשה לי להודות בזה, שרי צדקה.
אם זה קשה לעשות את זה? בוודאי.
אבל לסמוך על הסיפור שלכם ולראות איפה הוא לגמרי יכול ללכת לבד מבלי שתתנו לו יד יהיה הדבר הכי טוב וחשוב שאתם יכולים לעשות עבור הקהל שלכם וגם לעצמכם.
ובשביל זה אנחנו פה, לא?
אפילוג: עברו שש שנים מאז תקרית מריה. שרי ואני היינו ונשארנו חברים טובים. אני אוהב אותה מאוד. אני חושב שזה הדדי. היא הייתה ונשארה אחת הסופרות, המשוררות והעורכות המוכשרות בישראל (את ״כשרון דיבור״ המופלא שלה כבר קראתם?). כמעט סלחתי לה. אני חש שאני עושה התקדמות בעניין הזה. עשור או שניים גג וזה יהיה מאחורינו. מריה – השם יקום דמה – עוד תמצא את עצמה באחד מהספרים שלי. או שלא. אבל את השיעור הכי חשוב שלמדתי על כתיבה אני לגמרי חייב לה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני.
