זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

ושיהיה ברור, אני האחרון שאכפת לו כשאומרים לו למחוק משהו. אחרי יותר משני עשורים בעיתונות איבדתי קשר רגשי למילים שלי, ולמרות שזה היה הספר הראשון שלי החלטתי לבוא עם אותה הגישה גם לעורכת שאני עצמי ביקשתי מההוצאה לשלם לה כדי שתעשה בדיוק את זה.

אבל עד פרק 10.

לא פרק 10.

לסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך - ותסמכו עלי בעניין הזה - זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב. כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות - את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע. אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.

פרק 10 – שאותו תוכלו למצוא כאן בהופעת בכורה, כי בספר הוא לא נמצא – היה הפרק האהוב עלי.

הייתה בו הדמות האהובה עלי.

קוראים לה מריה.

כלומר, קראו לה מריה.

עד ששרי רצחה אותה בדם קר.

מריה הייתה הדמות שהכי נהניתי לכתוב. בכלל. אי פעם. יותר מאדם, יותר מערן, אפילו יותר מירדן. היא הייתה ארגנטינאית חמת לב וחמומת מוח, שילוב של בחור ארגנטינאי מהמם שישן מיטה לידי בטירונות ובחורה ספרדיה מקסימה שפגשתי בכנס שכל מילה שנייה שלה הייתה קללה, וכל מי שקרא את הפרק הזה התאהב בה מיד.

ובכל זאת, הרוב המוחץ של הקוראים של הספר הזה – כלומר, כל מי שקרא אותו אחרי שהוא הודפס – מעולם לא פגש אותה.

ואני אספר לכם עוד משהו: כל כך אהבתי את מריה שהחלטתי לנקום את מותה ולהכניס אותה כדמות ראשית ב״כולם לחייך״, הספר שיוצא עוד חודשיים. הפכתי אותה לאחראית בידור אנרגטית, מצחיקה וכובשת וזרקתי עוד חץ על לוח המטרה עם הפנים של שרי וצעקתי עליו ״זה בשבילך!״.

נחשו את מי לא תמצאו בספר החדש.

ונחשו מי מחק את מריה לגמרי לבד ואפילו לא היה צריך את עודד וולקשטיין, עורך הספר, כדי שיגיד לו את זה.

ב"לכתוב את עצמי" רענן ואני מקדישים שיעור שלם למונח ״הרוג את יקיריך״, שהוא אחד הדברים שהופכים כותב חובב לכותב מקצועי: היכולת להסתכל על הטקסט של עצמך ולמחוק ולהגיד ״זה לא עובד״.

אבל המקרה של מריה הוא קצת אחר, משום שזה כן עבד. הפרק איתה היה מעולה. זה רק שהספר, כפי שאמרה שרי, לגמרי יכול לעבוד גם בלעדיו. ואחרי שקיללתי אותה בכל שפה אפשרית (סליחה, שרי!) חזרתי הביתה כועס מאוד ועשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה: הוצאתי את פרק 10 מצרור הדפים.

ובאמת לא הייתה שום בעיה לדלג מפרק 9 לפרק 11.

וכך, ביד מאוד רועדת, ניגשתי לקובץ הטקסט שחשבתי שהוא גמור.

ומחקתי פרק שלם.

לא כי הוא לא היה טוב. לא כי הוא לא עבד. פשוט כי הסיפור שלי הצליח ללכת לגמרי בלעדיו.

ולמרות שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם כסופר, הייתי גם נורא גאה בעצמי. הסיפור לא היה צריך את הקישוט הזה בדמות מריה. הדמויות שלו לגמרי החזיקו אותו.

עם אותה גישה בדיוק הגעתי ל״כולם לחייך״ (כבר אמרתי שהוא על המדפים עוד חודשיים?). והבקשה שלי מעודד הייתה חד משמעית: סמן לי את כל המילים שהסיפור יכול להסתדר גם בלעדיהן.

והוא מצא 21,736 מילים כאלה.

וכולן ירדו.

אלה היו – ולא במקרה, אני מתחיל לחשוד – הקטעים האהובים עלי. הקטעים שבהם נכנסתי לנבכי הנפש שלי וכתבתי את הדברים העמוקים והכואבים ביותר. והסימון החד משמעי של עודד לימד אותי את השיעור החשוב ביותר שלמדתי ואני ממשיך ללמוד בכל יום מחדש: לסמוך על הסיפור שלי.

ושהוא מסתדר מעולה גם בלי ההסברים הארוכים כאורך הגלות והבדיחות המאולצות שלי.

ולסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך – ותסמכו עלי בעניין הזה – זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב.

כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות – את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע.

אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.

וקשה הרבה יותר.

אבל גם מתגמלת הרבה יותר.

מאז אני עובר על כל טקסט גמור שלי פעמיים: פעם אחת כדי לראות מה לא עובד.

ופעם שנייה כדי לראות מה כן עובד, אבל הסיפור חזק מספיק גם בלעדיו.

שנים חיכיתי שאיזה קורא ירים טלפון. ישלח הודעה. משהו. שמישהו יגיד ״אתה יודע, עומר, זה אחלה ספר, אבל אחרי פרק 9 הרגשתי שהיה צריך לשלוח את אדם להודו ושיפגוש שם איזו בחורה ארגנטינאית כובשת״.

לספר הזה יש יותר ממאה אלף קוראים, שזו קבוצת ביקורת די מכובדת.

אף לא אחד מהם התקשר.

מה שאומר שעד כמה שקשה לי להודות בזה, שרי צדקה.

אם זה קשה לעשות את זה? בוודאי.

אבל לסמוך על הסיפור שלכם ולראות איפה הוא לגמרי יכול ללכת לבד מבלי שתתנו לו יד יהיה הדבר הכי טוב וחשוב שאתם יכולים לעשות עבור הקהל שלכם וגם לעצמכם.

ובשביל זה אנחנו פה, לא?

אפילוג: עברו שש שנים מאז תקרית מריה. שרי ואני היינו ונשארנו חברים טובים. אני אוהב אותה מאוד. אני חושב שזה הדדי. היא הייתה ונשארה אחת הסופרות, המשוררות והעורכות המוכשרות בישראל (את ״כשרון דיבור״ המופלא שלה כבר קראתם?). כמעט סלחתי לה. אני חש שאני עושה התקדמות בעניין הזה. עשור או שניים גג וזה יהיה מאחורינו. מריה – השם יקום דמה – עוד תמצא את עצמה באחד מהספרים שלי. או שלא. אבל את השיעור הכי חשוב שלמדתי על כתיבה אני לגמרי חייב לה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים