״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
וכשאמרתי לה שיש לי סדנאות כתיבה שאני מנחה שרצות כבר כמעט עשור היא הייתה קצת בהלם, אבל זה כמו לעומת השוק האפילפטי שהיא נכנסה אליו כשאמרתי לה שאם יכריחו אותי לבחור בין כתיבה לבין לימוד סדנאות אני נשבע לה בכל היקר לי שאני לא יודע במה אני בוחר.
רוב הסיכויים שבסדנאות, אגב.
בואו נפסיק לרגע להתעלם מהפיל הפיננסי בחדר: כן, מרוויחים כסף בסדנאות כתיבה.
ולמרות מה שחושב כל מי שרואה את המחירים של סדנאות כתיבה מובילות, הוא רחוק מאוד מלהיות גדול.
בניגוד לכתיבה, שכשזה מצליח זה עסק משתלם אחושילינג (זו מילה שאני בטוח שמשתמשים בה בלי סוף בכנס הבנקאים השנתי), סדנאות מצליחות הן עסק בלתי כלכלי בעליל.
כן, בדיוק מה שקראתם.
מאחורי שתי הסדנאות שלי יש שמונה עובדים (ועוד אחת בחצי משרה), ואם יום אחד תתפסו את דנה, מנהלת הסדנאות האלה והאישה המופלאה שבזכותה האופרציה הזו קיימת ונושמת ומשגשגת, היא תשמח להסביר לכם באיזה כאב ראש מדובר.
וכשהיא תתעייף מלהסביר לכם, אני אתחיל.
אם מחשבים את השעות שעובדים על מצגות, מערכי שיעור, שיחות אישיות עם תלמידים, בדיקת עבודות, קריאת טקסטים וההרצאות עצמן אני נשבע לכם בכל היקר לי שתגיעו לשכר זעום למדי.
למעשה, רוצים שנהיה סופר כנים וניכנס לחשבון הבנק שלי? בבקשה. על שעת שיעור, אחרי העובדים וההוצאות השוטפות, נשאר לי משהו כמו 85 ש״ח נטו. זה הכל.
בהתחשב בעובדה שלפני שבועיים נכנסו תמלוגים על הספר שיכסו בכיף כמה חודשי הוצאות ושבחודש הקרוב אני אטוס – בביזנס, אם לא אכפת לכם – לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לדבר על הסרט שלי מול מאות בני אדם ואקבל על כל הרצאה – ויהיו חמש, אם לא אכפת לכם – כמה אלפי דולרים, כל יועץ פיננסי – כולל זה שאני משלם לו, אם לא אכפת לכם – היה אומר ״שמע, עומר, אולי כדאי שתעזוב כבר את הסדנאות האלה ותכתוב עוד איזה משהו״.
אבל אי אפשר.
אי אפשר כי עם כל כאב הראש והחרדות שבלדאוג שכל חודש יהיו תשע (וחצי) משכורות ושכולם יקבלו את הכל ובזמן, ככותב אני באמת מאמין שיש לך תפקיד, ויש לך מחוייבות. והיות וכתיבה הצילה לי את החיים (שלוש פעמים בשלוש הזדמנויות שונות, וידה עוד נטויה), אני לא יכול וגם לא רוצה להתעלם מהשינוי העצום שכתיבה, אם מלמדים אותה נכון, יכולה לעשות לחיים של אחרים.
צוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״. ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.
אחרי 47 מחזורים של ״לכתוב את עצמי״ ועם שוך המחזור ה-15 של תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״ אני יכול להגיד בוודאות: כתיבה משנה חיים. כל מי שנכנס לסדנאות האלה לא יצא אותו אדם. הצוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״.
ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.
אבל יש עוד סיבה. והסיבה הזאת היא המעלית של אדית פיאף, אחת הזמרות האהובות עלי בכל העולם ואחת הנשים החכמות ביותר שיצא לי לקרוא.
באחד מהראיונות איתה, כבר לא זוכר איפה, אמרה פיאף: ״לכל אמן יש את חובה מוסרית שכשהוא מגיע לפסגה, הוא חייב לשלוח את המעלית בחזרה למטה״.
כשאני הייתי למטה ורק התחלתי, כותבים מדהימים שהערצתי היו נפלאים מספיק כדי לעזור לי לטפס במעלית. דנה ספקטור פתחה לי את הדלת ל-7 ימים אחרי ששלחתי לה מייל, רענן שקד הציע לי את העבודה הראשונה שלי בכתיבה, רון לשם חלק איתי מהידע שלו על ספרים, אשכול נבו לחץ עלי שאני אכתוב ספר כשאני כבר התייאשתי וגורי אלפי לקח על הגב שלו את ספר הביכורים שלי ובחר בו להיות סרט הביכורים שלו.
לא הכרתי את האנשים האלה לפני. לא הייתי בשום ברנז׳ה. גם אחרי עשרים שנה בתעשייה אני עדיין לא בשום ברנז׳ה, האמת. ואני לא יודע אם אני בפסגה, אבל אני כן יודע שטיפסתי כמה קומות במעלית, ושיש לי מחוייבות לשלוח אותה בחזרה למטה ולעזור לאחרים לטפס, שזו המטרה שלי בסדנאות.
אבל מעטים מאוד טיפסו וטסו במעלית הזו כמו נועה שלו, והספר שלה ״את עוד תתחרטי על זה״, שהוא בדרך להפוך לסנסציה.
למעשה, אני חושב שהוא הופך לסנסציה בעת כתיבת שורות אלו ממש.
את נועה הכרתי בסדנה לכתיבת קומדיות רומנטיות שהנחיתי (ובאמת צריכה לחזור!). היה ברור שהיא כוכבת מהשנייה הראשונה.
זאת אומרת, לכולם היה ברור את זה, חוץ ממנה.
אני לא אקח גרם של קרדיט על הספר המעולה הזה. אני מלמד כתיבה מספיק שנים כדי לדעת שאני לא באמת עושה כלום, רק נותן לאנשים במה לכתוב ומאמין בהם קצת יותר ממה שהם מאמינים בעצמם. היא הייתה מצחיקה ושנונה ונפלאה וקצבית וגם הכתיבה שלה הייתה סבבה, בסך הכל.
סתם, היא כותבת מחוננת. הייתה ככה מהרגע הראשון.
מה שהתחיל בסדנה הפך לספר שעם צאתו הפך לרב מכר. למעשה, ממש עכשיו הטירונית הירוקה הזאת ואני נמצאים ביחד בעשיריה של החודש באתר ״עברית״, שם תוכלו לקנות את שנינו במחיר מוזל.
אתם צריכים לקנות את הספר שלה. אתם לא תתחרטו על זה. זו יצירה מענגת, מופלאה, מצחיקה, מקורית ורב שכבתית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק – ולהרגיש לא נעים על זה שאתם צוחקים. זה רק טיזר, אתם עוד תשמעו על האישה הזו ועל הספר הזה לא מעט, אבל בכל פעם שאני רואה את הספר הזה על הבמות לידי אני מרגיש גאה כאילו אני כתבתי אותו, ויודע שהמעלית הגיעה ליעדה, ונועה בדרך להשאיר לי אבק.
וזה בסדר גמור, וכך צריך להיות. ואם כבר תלמידה שלך עוקפת אותך בסיבוב, לפחות שזו תהיה מישהי נהדרת עם ספר מעולה. זה המינימום שאפשר לבקש.
אז מה אני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה? אני חושב שזה נהדר. אני חושב שזה מעולה. אני חושב שזו הדרך היחידה להוציא ספר בישראל. אני חושב שחבל שאין יותר מאיתנו שעושים את זה. אני חושב שאיזה מזל יש לכותבים הצעירים שנכנסים עכשיו לתחום ויכולים לבחור בין אשכול נבו ואורית גידלי, מאירה ברנע גולדברג, או בין רענן שקד, רותם ניר-נחמיאס וביני. הלוואי שכשאני ניסיתי להיכנס לתחום היה כזה היצע משובח של מעליות.
ולא, אותי זה לא מביך אפילו קצת להזמין אנשים לבוא לסדנת הכתיבה שלי. להיפך. תמו די מזמן הזמנים שמי שלא עושה מלמד. אנחנו בזמנים שבהם מי שעושה זוכר היטב את התפקיד שלו ובונה מעלית. רק השנה יצאו חמישה ספרים של תלמידים שלי. לפני שבוע וחצי תלמידה נוספת קיבלה חוזה ממודן, שהם ההוצאה שלי, אחרי שאני בעצמי הנחתי את הספר שלה על השולחן.
אני, בניגוד לגברת ההיא מההרצאה, באמת לא חושב שיש איזשהו צד שחושב שזה עצוב לו. להיפך. מכל הדברים שעשיתי ואני עושה זה הדבר שאני הכי גאה בו והכי מאושר ממנו, ויודע שנפלה בחיקי זכות ענקית וגדולה שאני באמת מודה עליה בכל יום מחדש.
וזה, גברתי, מה שאני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
