בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה

״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.

שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.

״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.

ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.

הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.

לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.

וכשאמרתי לה שיש לי סדנאות כתיבה שאני מנחה שרצות כבר כמעט עשור היא הייתה קצת בהלם, אבל זה כמו לעומת השוק האפילפטי שהיא נכנסה אליו כשאמרתי לה שאם יכריחו אותי לבחור בין כתיבה לבין לימוד סדנאות אני נשבע לה בכל היקר לי שאני לא יודע במה אני בוחר.

רוב הסיכויים שבסדנאות, אגב.

בואו נפסיק לרגע להתעלם מהפיל הפיננסי בחדר: כן, מרוויחים כסף בסדנאות כתיבה.

ולמרות מה שחושב כל מי שרואה את המחירים של סדנאות כתיבה מובילות, הוא רחוק מאוד מלהיות גדול.

בניגוד לכתיבה, שכשזה מצליח זה עסק משתלם אחושילינג (זו מילה שאני בטוח שמשתמשים בה בלי סוף בכנס הבנקאים השנתי), סדנאות מצליחות הן עסק בלתי כלכלי בעליל.

כן, בדיוק מה שקראתם.

מאחורי שתי הסדנאות שלי יש שמונה עובדים (ועוד אחת בחצי משרה), ואם יום אחד תתפסו את דנה, מנהלת הסדנאות האלה והאישה המופלאה שבזכותה האופרציה הזו קיימת ונושמת ומשגשגת, היא תשמח להסביר לכם באיזה כאב ראש מדובר.

וכשהיא תתעייף מלהסביר לכם, אני אתחיל.

אם מחשבים את השעות שעובדים על מצגות, מערכי שיעור, שיחות אישיות עם תלמידים, בדיקת עבודות, קריאת טקסטים וההרצאות עצמן אני נשבע לכם בכל היקר לי שתגיעו לשכר זעום למדי.

למעשה, רוצים שנהיה סופר כנים וניכנס לחשבון הבנק שלי? בבקשה. על שעת שיעור, אחרי העובדים וההוצאות השוטפות, נשאר לי משהו כמו 85 ש״ח נטו. זה הכל.

בהתחשב בעובדה שלפני שבועיים נכנסו תמלוגים על הספר שיכסו בכיף כמה חודשי הוצאות ושבחודש הקרוב אני אטוס – בביזנס, אם לא אכפת לכם – לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לדבר על הסרט שלי מול מאות בני אדם ואקבל על כל הרצאה – ויהיו חמש, אם לא אכפת לכם – כמה אלפי דולרים, כל יועץ פיננסי – כולל זה שאני משלם לו, אם לא אכפת לכם – היה אומר ״שמע, עומר, אולי כדאי שתעזוב כבר את הסדנאות האלה ותכתוב עוד איזה משהו״.

אבל אי אפשר.

אי אפשר כי עם כל כאב הראש והחרדות שבלדאוג שכל חודש יהיו תשע (וחצי) משכורות ושכולם יקבלו את הכל ובזמן, ככותב אני באמת מאמין שיש לך תפקיד, ויש לך מחוייבות. והיות וכתיבה הצילה לי את החיים (שלוש פעמים בשלוש הזדמנויות שונות, וידה עוד נטויה), אני לא יכול וגם לא רוצה להתעלם מהשינוי העצום שכתיבה, אם מלמדים אותה נכון, יכולה לעשות לחיים של אחרים.

צוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״. ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.

אחרי 47 מחזורים של ״לכתוב את עצמי״ ועם שוך המחזור ה-15 של תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״ אני יכול להגיד בוודאות: כתיבה משנה חיים. כל מי שנכנס לסדנאות האלה לא יצא אותו אדם. הצוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״.

ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.

אבל יש עוד סיבה. והסיבה הזאת היא המעלית של אדית פיאף, אחת הזמרות האהובות עלי בכל העולם ואחת הנשים החכמות ביותר שיצא לי לקרוא.

באחד מהראיונות איתה, כבר לא זוכר איפה, אמרה פיאף: ״לכל אמן יש את חובה מוסרית שכשהוא מגיע לפסגה, הוא חייב לשלוח את המעלית בחזרה למטה״.

כשאני הייתי למטה ורק התחלתי, כותבים מדהימים שהערצתי היו נפלאים מספיק כדי לעזור לי לטפס במעלית. דנה ספקטור פתחה לי את הדלת ל-7 ימים אחרי ששלחתי לה מייל, רענן שקד הציע לי את העבודה הראשונה שלי בכתיבה, רון לשם חלק איתי מהידע שלו על ספרים, אשכול נבו לחץ עלי שאני אכתוב ספר כשאני כבר התייאשתי וגורי אלפי לקח על הגב שלו את ספר הביכורים שלי ובחר בו להיות סרט הביכורים שלו.

לא הכרתי את האנשים האלה לפני. לא הייתי בשום ברנז׳ה. גם אחרי עשרים שנה בתעשייה אני עדיין לא בשום ברנז׳ה, האמת. ואני לא יודע אם אני בפסגה, אבל אני כן יודע שטיפסתי כמה קומות במעלית, ושיש לי מחוייבות לשלוח אותה בחזרה למטה ולעזור לאחרים לטפס, שזו המטרה שלי בסדנאות.

אבל מעטים מאוד טיפסו וטסו במעלית הזו כמו נועה שלו, והספר שלה ״את עוד תתחרטי על זה״, שהוא בדרך להפוך לסנסציה.

למעשה, אני חושב שהוא הופך לסנסציה בעת כתיבת שורות אלו ממש.

את נועה הכרתי בסדנה לכתיבת קומדיות רומנטיות שהנחיתי (ובאמת צריכה לחזור!). היה ברור שהיא כוכבת מהשנייה הראשונה.

זאת אומרת, לכולם היה ברור את זה, חוץ ממנה.

אני לא אקח גרם של קרדיט על הספר המעולה הזה. אני מלמד כתיבה מספיק שנים כדי לדעת שאני לא באמת עושה כלום, רק נותן לאנשים במה לכתוב ומאמין בהם קצת יותר ממה שהם מאמינים בעצמם. היא הייתה מצחיקה ושנונה ונפלאה וקצבית וגם הכתיבה שלה הייתה סבבה, בסך הכל.

סתם, היא כותבת מחוננת. הייתה ככה מהרגע הראשון.

מה שהתחיל בסדנה הפך לספר שעם צאתו הפך לרב מכר. למעשה, ממש עכשיו הטירונית הירוקה הזאת ואני נמצאים ביחד בעשיריה של החודש באתר ״עברית״, שם תוכלו לקנות את שנינו במחיר מוזל.

אתם צריכים לקנות את הספר שלה. אתם לא תתחרטו על זה. זו יצירה מענגת, מופלאה, מצחיקה, מקורית ורב שכבתית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק – ולהרגיש לא נעים על זה שאתם צוחקים. זה רק טיזר, אתם עוד תשמעו על האישה הזו ועל הספר הזה לא מעט, אבל בכל פעם שאני רואה את הספר הזה על הבמות לידי אני מרגיש גאה כאילו אני כתבתי אותו, ויודע שהמעלית הגיעה ליעדה, ונועה בדרך להשאיר לי אבק.

וזה בסדר גמור, וכך צריך להיות. ואם כבר תלמידה שלך עוקפת אותך בסיבוב, לפחות שזו תהיה מישהי נהדרת עם ספר מעולה. זה המינימום שאפשר לבקש.

אז מה אני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה? אני חושב שזה נהדר. אני חושב שזה מעולה. אני חושב שזו הדרך היחידה להוציא ספר בישראל. אני חושב שחבל שאין יותר מאיתנו שעושים את זה. אני חושב שאיזה מזל יש לכותבים הצעירים שנכנסים עכשיו לתחום ויכולים לבחור בין אשכול נבו ואורית גידלימאירה ברנע גולדברג, או בין רענן שקדרותם ניר-נחמיאס וביני. הלוואי שכשאני ניסיתי להיכנס לתחום היה כזה היצע משובח של מעליות.

ולא, אותי זה לא מביך אפילו קצת להזמין אנשים לבוא לסדנת הכתיבה שלי. להיפך. תמו די מזמן הזמנים שמי שלא עושה מלמד. אנחנו בזמנים שבהם מי שעושה זוכר היטב את התפקיד שלו ובונה מעלית. רק השנה יצאו חמישה ספרים של תלמידים שלי. לפני שבוע וחצי תלמידה נוספת קיבלה חוזה ממודן, שהם ההוצאה שלי, אחרי שאני בעצמי הנחתי את הספר שלה על השולחן.

אני, בניגוד לגברת ההיא מההרצאה, באמת לא חושב שיש איזשהו צד שחושב שזה עצוב לו. להיפך. מכל הדברים שעשיתי ואני עושה זה הדבר שאני הכי גאה בו והכי מאושר ממנו, ויודע שנפלה בחיקי זכות ענקית וגדולה שאני באמת מודה עליה בכל יום מחדש.

וזה, גברתי, מה שאני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!