״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
וכשאמרתי לה שיש לי סדנאות כתיבה שאני מנחה שרצות כבר כמעט עשור היא הייתה קצת בהלם, אבל זה כמו לעומת השוק האפילפטי שהיא נכנסה אליו כשאמרתי לה שאם יכריחו אותי לבחור בין כתיבה לבין לימוד סדנאות אני נשבע לה בכל היקר לי שאני לא יודע במה אני בוחר.
רוב הסיכויים שבסדנאות, אגב.
בואו נפסיק לרגע להתעלם מהפיל הפיננסי בחדר: כן, מרוויחים כסף בסדנאות כתיבה.
ולמרות מה שחושב כל מי שרואה את המחירים של סדנאות כתיבה מובילות, הוא רחוק מאוד מלהיות גדול.
בניגוד לכתיבה, שכשזה מצליח זה עסק משתלם אחושילינג (זו מילה שאני בטוח שמשתמשים בה בלי סוף בכנס הבנקאים השנתי), סדנאות מצליחות הן עסק בלתי כלכלי בעליל.
כן, בדיוק מה שקראתם.
מאחורי שתי הסדנאות שלי יש שמונה עובדים (ועוד אחת בחצי משרה), ואם יום אחד תתפסו את דנה, מנהלת הסדנאות האלה והאישה המופלאה שבזכותה האופרציה הזו קיימת ונושמת ומשגשגת, היא תשמח להסביר לכם באיזה כאב ראש מדובר.
וכשהיא תתעייף מלהסביר לכם, אני אתחיל.
אם מחשבים את השעות שעובדים על מצגות, מערכי שיעור, שיחות אישיות עם תלמידים, בדיקת עבודות, קריאת טקסטים וההרצאות עצמן אני נשבע לכם בכל היקר לי שתגיעו לשכר זעום למדי.
למעשה, רוצים שנהיה סופר כנים וניכנס לחשבון הבנק שלי? בבקשה. על שעת שיעור, אחרי העובדים וההוצאות השוטפות, נשאר לי משהו כמו 85 ש״ח נטו. זה הכל.
בהתחשב בעובדה שלפני שבועיים נכנסו תמלוגים על הספר שיכסו בכיף כמה חודשי הוצאות ושבחודש הקרוב אני אטוס – בביזנס, אם לא אכפת לכם – לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לדבר על הסרט שלי מול מאות בני אדם ואקבל על כל הרצאה – ויהיו חמש, אם לא אכפת לכם – כמה אלפי דולרים, כל יועץ פיננסי – כולל זה שאני משלם לו, אם לא אכפת לכם – היה אומר ״שמע, עומר, אולי כדאי שתעזוב כבר את הסדנאות האלה ותכתוב עוד איזה משהו״.
אבל אי אפשר.
אי אפשר כי עם כל כאב הראש והחרדות שבלדאוג שכל חודש יהיו תשע (וחצי) משכורות ושכולם יקבלו את הכל ובזמן, ככותב אני באמת מאמין שיש לך תפקיד, ויש לך מחוייבות. והיות וכתיבה הצילה לי את החיים (שלוש פעמים בשלוש הזדמנויות שונות, וידה עוד נטויה), אני לא יכול וגם לא רוצה להתעלם מהשינוי העצום שכתיבה, אם מלמדים אותה נכון, יכולה לעשות לחיים של אחרים.
אחרי 47 מחזורים של ״לכתוב את עצמי״ ועם שוך המחזור ה-15 של תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״ אני יכול להגיד בוודאות: כתיבה משנה חיים. כל מי שנכנס לסדנאות האלה לא יצא אותו אדם. הצוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״.
ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.
אבל יש עוד סיבה. והסיבה הזאת היא המעלית של אדית פיאף, אחת הזמרות האהובות עלי בכל העולם ואחת הנשים החכמות ביותר שיצא לי לקרוא.
באחד מהראיונות איתה, כבר לא זוכר איפה, אמרה פיאף: ״לכל אמן יש את חובה מוסרית שכשהוא מגיע לפסגה, הוא חייב לשלוח את המעלית בחזרה למטה״.
כשאני הייתי למטה ורק התחלתי, כותבים מדהימים שהערצתי היו נפלאים מספיק כדי לעזור לי לטפס במעלית. דנה ספקטור פתחה לי את הדלת ל-7 ימים אחרי ששלחתי לה מייל, רענן שקד הציע לי את העבודה הראשונה שלי בכתיבה, רון לשם חלק איתי מהידע שלו על ספרים, אשכול נבו לחץ עלי שאני אכתוב ספר כשאני כבר התייאשתי וגורי אלפי לקח על הגב שלו את ספר הביכורים שלי ובחר בו להיות סרט הביכורים שלו.
לא הכרתי את האנשים האלה לפני. לא הייתי בשום ברנז׳ה. גם אחרי עשרים שנה בתעשייה אני עדיין לא בשום ברנז׳ה, האמת. ואני לא יודע אם אני בפסגה, אבל אני כן יודע שטיפסתי כמה קומות במעלית, ושיש לי מחוייבות לשלוח אותה בחזרה למטה ולעזור לאחרים לטפס, שזו המטרה שלי בסדנאות.
אבל מעטים מאוד טיפסו וטסו במעלית הזו כמו נועה שלו, והספר שלה ״את עוד תתחרטי על זה״, שהוא בדרך להפוך לסנסציה.
למעשה, אני חושב שהוא הופך לסנסציה בעת כתיבת שורות אלו ממש.
את נועה הכרתי בסדנה לכתיבת קומדיות רומנטיות שהנחיתי (ובאמת צריכה לחזור!). היה ברור שהיא כוכבת מהשנייה הראשונה.
זאת אומרת, לכולם היה ברור את זה, חוץ ממנה.
אני לא אקח גרם של קרדיט על הספר המעולה הזה. אני מלמד כתיבה מספיק שנים כדי לדעת שאני לא באמת עושה כלום, רק נותן לאנשים במה לכתוב ומאמין בהם קצת יותר ממה שהם מאמינים בעצמם. היא הייתה מצחיקה ושנונה ונפלאה וקצבית וגם הכתיבה שלה הייתה סבבה, בסך הכל.
סתם, היא כותבת מחוננת. הייתה ככה מהרגע הראשון.
מה שהתחיל בסדנה הפך לספר שעם צאתו הפך לרב מכר. למעשה, ממש עכשיו הטירונית הירוקה הזאת ואני נמצאים ביחד בעשיריה של החודש באתר ״עברית״, שם תוכלו לקנות את שנינו במחיר מוזל.
אתם צריכים לקנות את הספר שלה. אתם לא תתחרטו על זה. זו יצירה מענגת, מופלאה, מצחיקה, מקורית ורב שכבתית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק – ולהרגיש לא נעים על זה שאתם צוחקים. זה רק טיזר, אתם עוד תשמעו על האישה הזו ועל הספר הזה לא מעט, אבל בכל פעם שאני רואה את הספר הזה על הבמות לידי אני מרגיש גאה כאילו אני כתבתי אותו, ויודע שהמעלית הגיעה ליעדה, ונועה בדרך להשאיר לי אבק.
וזה בסדר גמור, וכך צריך להיות. ואם כבר תלמידה שלך עוקפת אותך בסיבוב, לפחות שזו תהיה מישהי נהדרת עם ספר מעולה. זה המינימום שאפשר לבקש.
אז מה אני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה? אני חושב שזה נהדר. אני חושב שזה מעולה. אני חושב שזו הדרך היחידה להוציא ספר בישראל. אני חושב שחבל שאין יותר מאיתנו שעושים את זה. אני חושב שאיזה מזל יש לכותבים הצעירים שנכנסים עכשיו לתחום ויכולים לבחור בין אשכול נבו ואורית גידלי, מאירה ברנע גולדברג, או בין רענן שקד, רותם ניר-נחמיאס וביני. הלוואי שכשאני ניסיתי להיכנס לתחום היה כזה היצע משובח של מעליות.
ולא, אותי זה לא מביך אפילו קצת להזמין אנשים לבוא לסדנת הכתיבה שלי. להיפך. תמו די מזמן הזמנים שמי שלא עושה מלמד. אנחנו בזמנים שבהם מי שעושה זוכר היטב את התפקיד שלו ובונה מעלית. רק השנה יצאו חמישה ספרים של תלמידים שלי. לפני שבוע וחצי תלמידה נוספת קיבלה חוזה ממודן, שהם ההוצאה שלי, אחרי שאני בעצמי הנחתי את הספר שלה על השולחן.
אני, בניגוד לגברת ההיא מההרצאה, באמת לא חושב שיש איזשהו צד שחושב שזה עצוב לו. להיפך. מכל הדברים שעשיתי ואני עושה זה הדבר שאני הכי גאה בו והכי מאושר ממנו, ויודע שנפלה בחיקי זכות ענקית וגדולה שאני באמת מודה עליה בכל יום מחדש.
וזה, גברתי, מה שאני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה.
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
סיפורו של יוני אלול, צלם מוכשר שהקורונה סגרה לו את הסטודיו, זוגתו נעלמה מהדירה המשותפת שלהם וכאילו שכל זה לא מספיק גרוע, אמא שלו קנתה קופונים לקרוז משפחתי ואין לו ברירה אלא להצטרף. הספר הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר פחות מ-48 שעות אחרי צאתו, תורגם בעולם וזכה לאהדת הקהל והביקורות
לאדם לפיד יש רק רצון אחד בעולם: להתחתן. ולמרבה הצער, הוא מבין שזה לא הולך להיות פשוט בכלל. ״לחוץ חתונה״ שבר את שיאי המכירות הישראלים, הגיע למקום הראשון ברבי המכר, היה ספר הפרוזה הנמכר ביותר של שנת 2018, נבחר למצעד ספרי העשור ועובד (על ידי) לסרט ״עוד סיפור אחד״ בבימויו של גורי אלפי
נשימות עמוקות. לחשוב חיובי. כסף זורם אלי בקלות ובלי מאמץ. אם אתם מאמינים שזה שפע ויודעים לעשות את כל אלה, הספר הזה לא בשבילכם. זה סיפור שמתחיל באדם שלא מאמין בשפע בכלל, ומסתיים באדם שיודע ששפע קיים ומבין סוף סוף איך מפעילים אותו, ומה צריך לעשות כדי לזמן אותו גם לחיים שלך
תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן
אני יודע שקראת כבר אלף ספרים על איך לכתוב ספר. אני יודע כמה עצות מזופתות קיבלת.
אבל מה אם הייתי אומר לך שזה באמת לא כל כך מסובך כמו שנדמה לך?
מה אם הייתי אומר לך שלכל הסיפורים בעולם יש את אותו המנוע. ואותם החוקים.
וכל מה שצריך הוא רק להבין איך סיפורים עובדים.
ואז לכתוב את הסיפור שלך.
האם אפשר לדמיין את יומנה של ברדיג׳יט ג׳ונס ללא ברידג׳יט ג׳ונס?
את הארי פוטר ללא הארי פוטר?
ברור שלא!
בניגוד לסרטים, סדרות או כל מדיום אחר, רק בספר אנחנו צוללים לתודעה של הדמות הראשית. והתודעה הזאת, הדמות הזאת, היא זו שמבדילה בין ספר בינוני לספר בלתי נשכח.
ועם ספר התרגילים הזה, שכולל 88 תרגילי כתיבה, תהיה לך דמות ראשית מושלמת
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
עדכון שבועי הכולל טור חדש, פרקים חדשים בפודקאסט, 10% ברכישה הראשונה מהאתר ועוד תופינים רבים. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים
מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ
הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים
