הספר שלימד אותי להיות יהודי

די בטוח שהייתי האדם היחיד על המטוס שהיה שמח כשהטייס הודיע שהנחיתה תתעכב קצת בגלל גל קור קיצוני ברמתו בפריז.

הימים הם ימי סוף מרץ. תחזית מזג האויר שבדקתי רק יומיים לפני בישרה על מזג אוויר נעים למדי שיעמוד רוב שעות היום על מספר מעלות דו ספרתי בלתי מזיק בעליל. ״באסה״, אמרתי לאפרת שאחר כך היה לה שבוע שלם לקלל אותי, ״כל כך רציתי לראות את פריז בגשם״.

אני אוהב גשם. או לפחות אני אוהב להגיד שאני אוהב גשם. או לפחות אני אוהב אותו כשאני נמצא באיזה בית קפה חמים ואני לא ממהר לשום מקום והוא יורד בחוץ. אז אני באמת אוהב גשם.

אבל קור? קור אני באמת אוהב. יצא לי כבר להיות במזגי אוויר קיצוניים של מינוס שלושים וגם כמעט ארבעים מעלות (היי רוסיה, היי איסלנד!) ותמיד יש את הרגע הזה שבו האוויר הקפוא פשוט מרחיב לי את הריאות, וזו תחושה מדהימה.

״וגם״, השווצתי באוזני כל מי שרק רצה לשמוע ואחר כך היה לי שבוע שלם לקלל את עצמי, ״אני אף פעם לא חולה בחורף״.

בואו נריץ קצת קדימה בכל הדבר הזה. על פריז נחת גל קור מפתיע וקיצוני ברמתו. לא ויתרנו על הכרטיסים שקנינו ליורו-דיסני (בצדק!), ואם לא הסתובבתם במקום הקסום הזה כמעט לבד תחת מעטה שלג כבד כשבובת מיקי מאוס מסתכלת על האולסטאר שלכם ואז מסמנת לכם עם היד שאתם משוגעים, אז, ובכן, זו חוויה מאוד מפוקפקת שאני בהחלט לא ממליץ עליה.

סתם, זה היה אדיר.

במצעד הבובות היומי, שנערך כל יום בארבע אחרי הצהריים ומסמל את מסיבת הסיום של המקום, התחלתי להשתעל.

״מוזר״, חשבתי לעצמי, ״הרי אני לא חולה אף פעם״.

גם כשהופיע השיעול השלישי והרביעי תהיתי מה שתיתי או אכלתי שגרם לי להיחנק ככה, ולמה כולם מסתכלים עלי מוזר ותופסים ממני מרחק, אני חסין, הסברתי להם, מחלות זה לא דבר שקורה לי.

ואז התעלפתי.

בערב, עם חום שכמעט הגיע ל-41 מעלות, עלה בי חשד קל שבקלים שאולי, כנגד כל הסיכויים, יש סיכוי שבכל זאת חליתי.

ובשתיים בלילה, כשכבר הזמנו רופא לחדר כי ישבתי באמבטיה במים חמים ורעדתי מקור וייבבתי שאני עומד למות, לא היה ספק: אני חולה.

בפריז.

ולמרות שלל התרופות שרשמו לי, דווקא ספר מאוד מאוד לא צפוי הוא זה שהציל אותי ושמר עלי בחיים.

את פריז התעקשתי למצות כמה שרק יכולתי עד הטיסה. וב״התעקשתי למצות״ אני מתכוון לזה שאפרת הייתה צריכה לעזור לי ללכת, ושלקח לנו ארבעים דקות להגיע לבית הקפה בפינה של הרחוב.

ואז הגיעה הטיסה. ולמרות שלא חשבתי שיכול להיות גרוע יותר, זה בהחלט היה.

אני לא סובל משום בעיה כלשהי במטוסים. למעשה, אני אוהב טיסות. האוויר הדחוס, הצפיפות, העובדה שאי אפשר לזוז – כל אלה נותנים לי, בדרך כלל, השראה מטורפת לכתוב. או לישון. אבל זה תמיד אחד משניהם. אבל בטיול הזה, בטח כבר הבנתם, כל מה שלא קרה לי בחיים קרה לי בבת אחת.

השעה הייתה ארבע בבוקר. אנשים נרדמו עוד לפני ההמראה, ואני לא הצלחתי להחליט מה אני יותר, משתעל או מצונן. ואז, ברגע שהמטוס התחיל לזוז, הגיעה המכה האמיתית: האוזניים שלי התחילו לעשות מהמוח שלי עיסת גומי.

אלה היו כאבים שאי אפשר לתאר. הלחץ היה כל כך מאסיבי, כל כך חזק, כל כך דחוס, כל כך בלתי נסבל, שחוץ מלצרוח בשקט ולבכות ברעש במשך כל ההמראה לא באמת יכולתי לעשות משהו. המטוס התייצב. הכאב הפך לרק בלתי נסבל. היה לי ברור שאני כבר לא אשן. בשארית כוחותיי התרוממתי, פתחתי את התיק והוצאתי את הספר ההוא עם התרנגולת שהבאתי.

וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בכל הטיול הזה.

כבר בעמוד הראשון שלו הבנתי ש״תקווה (טרגדיה)״ הוא לא ספר. הוא חוויה. הוא אפיזודה על חושית. כל כך הרבה פעמים בכיתי והשתנקתי וגעיתי בצחוק ביחד, עד שאני משוכנע לחלטין שכל יושבי המטוס מספרים עד היום על הפסיכי שהעיר אותם כל פעם בגעיות צחוק ובכי ועיטוש.

כי ״תקווה (טרגדיה)״ הוא לא ״שנון״. הוא לא ״מהיר״. הוא לא.״משעשע״. זאת אומרת, הוא כן כל אלה ועוד הרבה יותר, אבל הוא לא זקוק לסופרלטיבים שבדרך כלל נותנים לספרים שאינם שנונים ואינם מהירים ואינם משעשעים.

״תקווה (טרגדיה)״ הוא יותר מכל אלה. הוא מדויק.

וזו הפעם היחידה בחיים שלי שקראתי ספר שמהעמוד הראשון שלו ועד העמוד האחרון שלו הכותב שלו הצליח לזקק את חוויות החיים לקפסולה מושלמת של מילים.

שלום אוסלנדר – שלדעתי מאז לא הוציא עוד ספר, וזו אינפורמציה מאוד מבאסת – לא מפחד לחקור שום דבר בספר הזה: את היהדות, את השואה, את אמריקה, את ישראל, מערכות יחסים משפחתיות, היחס שלנו לעבר, היחס שלנו לעתיד, באמת, אין הרבה אבנים וסלעים שהאיש הזה לא הפך באסופת הדפים הזאת.

ואז מופיעה אנה פרנק.

לא קטע על אנה פרנק. אנה פרנק. כדמות. כאישה מבוגרת שמסתתרת בעליית הגג של סלומון קוגל, גיבור הסיפור. היא לא באמת מתה, היא במשבר הספר השני והיא, עד לעצם היום הזה, הטוויסט העליליתי המצחיק ביותר, הנוגע ללב ביותר והמבריק ביותר שקראתי באיזשהו ספר.

כי השאלה ״מה היית עושה אם היית מוצא את אנה פרנק אצלך בבית?״ היא, בואו נגיד, לא בדיוק שאלה שאדם מן השורה מוצא את עצמו שואל או חוכך בה. אפילו לא מדי פעם. אבל ברגע שהשאלה הזו מופיעה באחורי ראשך אתה נשלח ללופ כל כך מסעיר, כל כך מוזר, כל כך בלתי צפוי, כל כך מצחיק, כל כך עצוב עד שאין לך לברך ולקלל את אוסלנדר ביחד ולהגיד לו: ״יופי, שלום, בחיים לא חשבתי על אנה פרנק אצלי בבית, ועכשיו אני לא מספיק לחשוב על זה״.

הנה, למשל, רק שלוש פסקאות מדהימות מהספר הזה:

״אבל מה זה אומר? שהוא יצטרך לתת לזקנה המשוגעת הזאת לגור בעליית הגג שלו? זה ממש מגוחך. לכמה זמן? שבוע? חודש? שנה? עד שהשד יודע איזו שואה שהיא חושבת שהיא מתחבאת ממנה תגיע אל השד יודע איזה קץ שהיא חושבת שהיא תגיע אליו? עד שהיא תתפגר?

ומה אם היא באמת אנה פרנק? זה לא בלתי סביר – הרי מצאו בריו דה ז׳נרו קצינים נאצים לשעבר, לא? ומפקדי מחנות לשעבר בניו ג׳רזי. אז מי אמר שלא יכולה להיות ניצולה מפורסמת דווקא בסטוקטון? הוא יכול לקחת סיכון כזה? מה יקרה אם הוא יזעיק את המשטרה, והשוטרים יבואו ויוציאו אותה בכוח מהבית שלו ואז יגלו כי, אלוהים אדירים, ריבונו של עולם, היא באמת אנה פרנק? היא חיה. הוא ייזכר לעד כאיש – האיש היהודי – שהסגיר את אנק פרנק למשטרה. וגם אם הוא ישרוד את החרפה, גם אם יישא את הקלון שתמיט עליו הפרשה, אין לו שום סיכוי לעמוד בפרצוף שאמא תעשה לו כשהיא תגלה מה קרה. אפילו סיכוייו לשרוד את השואה גדולים יותר.

בן גידלתי ורוממתי, היא תגיד, והוא השתנקר על אנה פרנק.

ואתה הלכת והזמנת משטרה, היא תגיד. מה קרה, לא הצלחת למצוא את המספר של ד״ר מנגלה? הוא לא עושה ביקורי בית?

אתה רוצה את הכתובת של אלי ויזל? אולי תסגיר גם אותו?״

ומפה, תסמכו עלי, זה רק הולך ומשתפר.

״תקווה (טרגדיה)״ הוא שם מדויק לספר הזה, כי ככותב אתה קורא אותו וחש תקווה שיום אחד אולי עוד תכתוב ככה, והטרגדיה מתרחשת ברגע שאתה מנסה להתיישב ולכתוב את הספר שלך ומבין כמה שנות אור אתה רחוק מהכותב המבריק הזה. היא גם שם מדויק כי לכל אורך הספר אתה חש תקוה שאתה וסלומון קוגל בכלל לא דומים, והטרגדיה, לקראת הסוף, כשאתה מבין שאתם בכלל תאומים סיאמיים.

התקווה היא שאתה משוכנע שהוא טועה ואין איזו אמא יהודיה גנרית אחת לכולנו. את הטרגדיה אתם כבר יודעים לבד.

את המטוס ההוא לא הרגשתי נוחת. הייתי בשבעת העמודים האחרונים וחוץ מלחץ קל מאוד באוזניים לא הרגשתי כלום. מעולם לא הייתה לי תקווה גדולה יותר להגיע לסוף של ספר, ומעולם לא הייתה טרגדיה גדולה יותר כשגמרתי אחד.

אני עדיין קורא אותו מדי פעם, והוא עדיין לא מאכזב. ״תקווה (טרגדיה)״ הוא הספר היחיד שנמצא אצלי על המדף שכל מה שאני צריך זה מבט אחד חטוף בו כדי להתפקע מצחוק וכדי להזכיר לעצמי שכשספר הוא טוב – אבל טוב באמת – הוא זכרון טוב ומתוק יותר מכל דבר אחר. אפילו אם זו פריז בגשם.

>> נהניתם? רוצים עוד עדכונים כשעולים פוסטים חדשים? אז יאללה, הירשמו לניוזלטר שלי.

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי