היום היה צריך להיות שבוע הספר

מבין כל הדברים שהקורונה לקחה לי: הצילומים של הסדרה שלי, הצילומים של הסרט שלי, ההרצאות, הסדנאות והרשימה עוד די ארוכה, שבוע הספר, למרות היותו אירוע וולנטרי לחלוטין, כואב לי יותר מכולם.

והאינפורמציה הזו מפתיעה אותי הרבה יותר משהיא מפתיעה אתכם.

שבוע הספר שעבר היה טירוף מוחלט עם חמש ושש ופעם אחת גם שבע הרצאות ביום, ועם צמד מכות שמש שחטפתי כי אני גר בישראל רק 36 שנה ועוד לא ממש התרגלתי לקטע הזה שיוני וחם בחוץ. עמדתי 17 שעות ביום על הרגליים, התרוצצתי בכל הארץ וכשהדבר הזה נגמר זחלתי למיטה לשלושה ימים ואמרתי: איזה מזל שזה נגמר.

אבל היום היה צריך להיפתח שבוע הספר. וזו הפעם הראשונה שמשהו שהקורונה לקחה לי ממש מרגיש לי חסר בגוף.

פנטזתי על שבוע הספר כילד. זאת אומרת, זה לא מדויק, כי קצת קשה לפנטז על משהו שאתה מבלה כל שעה פנויה שלך בחודש יוני בלהיות שם. גררתי את אבא שלי, את סבא שלי, את אמא שלי, את השכנים שלי, את מי שרק יכולתי שהיה מבוגר מספיק כדי לקחת אותי לארץ ההרפתקאות הקסומה הזו שמורכבת מספרים ואותיות ומילים ומריח של דפים ספוגים בדיו. עמדתי בתורים – כן, פעם היו כאלה – כדי לקבל חתימה מכל סופר שרק יכולתי במחברת החתימות המיוחדת שלי, ופעם אחת, כשהייתי בן 11, יורם טהר לב היה מספיק נחמד כדי לא רק לתת לי חתימה אלא גם להסביר לי במשך חצי שעה איך כותבים מקמאות.

לא כתבתי מקאמה אחת בחיים שלי, ועדיין זה היה אדיר.

הייתה איזו הרגשה אחרת באוויר של תל אביב בשבוע הספר, כאילו סיפורים גדולים יכולים לקרות. זו לא הייתה כניסה רגילה לחנות ספרים רגילה. ספרים שכבר לא נמצאים בחנויות אווררו מהמחסנים. ספרים שעוד לא הגיעו לחנויות הבהיקו על המדפים. איפשהו כאן, בכיכר שעד אז הייתה סתם של מלכי ישראל, היה הספר שנכתב רק בשבילך. כל מה שהיית צריך לעשות זה למצוא אותו. וזה היה מרגש.

בשבוע הספר מצאתי בזכות הדרכה של מוכר בדוכן ״כתר״ את ״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״, ששינה את חיי לחלוטין. כמה שנים אחר כך גיליתי את שלום אוסלנדר בין הדוכנים. רק בזכות הקפיצה שלי ב-23:55 בלילה ביום האחרון של שבוע הספר כשהייתי בן 17 יש לי בבית את התרגום הישן (והמוצלח! והנדיר!) של ״בדרכים״. והכי חשוב: כשהייתי בן 14 רכשתי ב-10 שקלים גרסה משומשת של ״פחד ותיעוב בלאס וגאס״, ששנים אחר כך הסתבר לי שהיה העותק הכמעט היחידה במהדורה הכמעט יחידה שאי פעם הודפסה בארץ. באמת. עד היום אני נכנס לחנויות ספרים ושואל אם הדפיסו מהדורה חדשה רק כדי לוודא שאף אחד לא הרס לי את הסטטוס.

אבל הכי מרגשת הייתה המחשבה שיום אחד, אולי, איכשהו, אני אצליח לעמוד מאחורי הדוכנים האלה. שכשאני אהיה גדול, אם בכלל, באיזשהו צירוף מקרים קוסמי, יכרזו שהסופר עומר ברק חותם כעת על ספריו. וכל שנה, כששבוע הספר נגמר, הבטחתי לעצמי שבשנה הבאה אני אהיה בדוכן הזה.

הבטחתי את זה לעצמי בגיל 7. הבטחתי את זה לעצמי בגיל 10. הבטחתי את זה לעצמי בגיל 16. הבטחתי את זה לעצמי בגיל 23. הבטחתי את זה לעצמי בגיל 31. אף פעם לא החזיק אצלי חלום כל כך הרבה שנים מעמד, חוץ משבוע הספר. רציתי לדעת איך זה מרגיש לעמוד מאחורי הדוכנים ולדבר עם אנשים על הספר שלך. והחלום הזה לא הרפה ממני מהיום שנדבקתי בו.

וכשיצא הספר שלי הדבר הכמעט יחיד שבאמת ריגש אותי היה שהנה, השנה החלום הזה מתגשם. השנה אני עומד לעמוד בדוכני שבוע הספר כס-ו-פ-ר.

לא עזרו כל האזהרות שהזהירו אותי. כמה חברים מסדנאות כתיבה שכבר הספיקו להוציא ספרים לפני ולעמוד בדוכנים הקסומים הזהירו אותי ששבוע הספר מת. שאין אנשים. שלאף אחד לא אכפת. שמדובר במפח נפש אחד גדול. שהם עמדו שעות בחום בניסיון לגרום למישהו לקנות את הספר שלהם.

ושעתיים אחרי שהגעתי לראשונה, כשחתמתי על הספר ה-112 שלי, חשבתי לעצמי שאולי אצלי זה יהיה קצת אחרת.

עכשיו תראו, אנחנו מתעסקים כאן עם הזכרון שלי שרובו ככולו מבוסס על חזיונות שעוברים לי בראש עם קורטוב מציאות, אבל אני זוכר שהיה תור. בחיי. יש לי אפילו עדים לזה. זה לא שהתור הזה התפרש עד שאול המלך והמשטרה הייתה צריכה לבוא ולפנות את הקהל שצבא על הדוכן שלי, אבל בחיי, היה תור. אנשים עמדו כדי לקבל הקדשה אישית ממני על ספר הביכורים שלי.

ואת היום הראשון שלי בשבוע הספר סיימתי עם 231 הקדשות אישיות.

נדירות הפעמים – וכשאתה מוציא ספר, תסמכו עלי, הן אפילו לא קרובות – שחלום הילדות שלך מתגשם בדיור כמו שחלמת אותו. אבל שבוע הספר היה פעם אחת ויחידה בכל החיים שלי שהמציאות עלתה על החלום.

אנשים באו במיוחד מאילת, מראש פינה ומאשפוז באיכילוב עם עותק בתיק או כוונה לרכוש אחד רק כדי לספר לי איפה ואיך ומתי הם קראו את הספר שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה המספרים של העותקים שנמכרו הפכו לשמות ופנים וסיפורים, חלקם מרגשים עד דמעות. וזה היה מדהים. וזה היה נפלא. וזה היה שבוע קסום לחלוטין שסבב סביב שיחות על ספרים שבסופו התקשרו אלי מגל״צ בשלוש דקות לפני חצות ושאלו אותי ״נו, עומר, אז איך זה מרגיש להיות הספר הנמכר ביותר של שבוע הספר השנה?״.

ועד שראיתי את זה למחרת בבוקר בעיתון סירבתי בתוקף להאמין שהשיחה הזו לא התנהלה אצלי בראש בלבד.

שבוע הספר הוא ההזדמנות היחידה בשנה להגיד ״תודה״, כי החלום הזה ממשיך להתגשם. בכל שנה מגיע עוד בן ועוד בן אדם לדוכן ורק ככה החלום הזה ממשיך להתגלגל, וזו ההזדמנות היחידה שלי לקחת רגע ולהיות שוב הילד בן השבע שהייתי ולהגיד לאנשים שבלעדיהם זה לא היה קורה.

ואיכשהו, מכל הדברים, דווקא הדבר הזה חסר לי ממש.

אז אני אגיד לכם מה אנחנו נעשה. אנחנו, כמעט כרגיל בתקופה האחרונה, נהפוך את הלימון ללימונדה. אנחנו נעמיד פנים שבאתם לשבוע הספר. ואני במקרה הייתי שם. ושאלתם – אחרי שרכשתם את ספרי, כמובן, אם כי לא חובה – על איזה עוד ספרים אני ממליץ. וראיתם את הברק שהיה לי בעיניים כששאלתם, כי זו השאלה האהובה עלי.

ולאורך כל החודש הקרוב, אני אענה (באריכות! כמו שאני אוהב! ואין אמ;לק!) על אילו ספרים הייתי ממליץ לכם(גם) השנה לרוץ ולרכוש.

אה, ותודה. תודה שגם השנה גרמתם לי להרגיש שוב כמו ילד בן שבע שהחלום שלו התגשם.

>> נהניתם? רוצים עדכונים כשיוצאים עוד פוסטים, או סתם לשמוע על תוכן שאהבתי במיוחד? יופי, אז הצטרפו לניוזלטר שלי. זה לגמרי חינם, ולגמרי פשוט

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

אני זקן מדי לחרא הזה

מי האנשים האלה?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך