הספר שלימד אותי הכל על כתיבה

אתה לא מצפה לקבל הרבה ספרים במרכז התעשייה הישן ביהוד. לא שיש לי משהו נגד מרכז התעשייה הישן ביהוד, פשוט אני מודה שספר הוא לא הדבר שציפיתי לקבל בפגישה הזו שנסעתי אליה.

אני אפילו לא זוכר מה הייתה הסיבה הרשמית שבגללה נקבעה הפגישה הזו. אני לא יכול – והאמת היא שגם לא ממש רוצה – להגיד עם מי היא הייתה. בואו רק נגיד שאחד מבכירי התעשייה שלי קרא את הספר, איתר את הטלפון שלי ואמר ״בוא ניפגש, יש לנו על מה לדבר״.

ארבעה חודשים, שלוש מזכירות, חצי שעה של ללכת לאיבוד בתוך מפעל הענק שהגעתי אליו בניסיון נואש למצוא את חדר המנכ״ל ושתי דקות לתוך הפגישה, ישבנו שם ושתקנו.

היה ברור שאין לנו שום דבר לדבר עליו.

הוא אהב את הספר שלי. אני אמרתי תודה. הוא שאל אם אני מתכנן לכתוב עוד. אמרתי שכן. הוא אמר יופי. שתקתי. הוא שתק גם. שאלתי אם יש סיבה ספציפית שבגינה הוא התקשר. הוא ענה: ״אמרתי לך, אהבתי את הספר. רציתי להגיד לך את זה באופן אישי״.

והמשכנו לשתוק.

שמונה וחצי דקות לתוך הפגישה קמתי ללכת, כשהוא אמר לי ״חכה רגע״ ושלף ספרון קטן וירקרק מהמדף שמאחורי השולחן שלו. ״זה הגיע אלי לפני כמה ימים, מעניין אותי מה תחשוב״.

הפגישה הזו כבר הייתה מוזרה מספיק עוד לפני הרגע הזה. על העטיפה היה ציור של אוטובוס, ועליו הכותרת ״סמוך עלי״. הכל הרגיש כמו סצינה מאוד מוזרה מסרט או מאיזה מבחן שהוא עושה לי והיה ברור שאני נכשל בו כשלון חרוץ. לקחתי את הספר בחשש, בידיעה מוחלטת שאם האיש הזה אהב את הספר הזה אין שום סיכוי שאני הולך לאהוב אותו.

וזו, כמובן, הייתה מסקנה שגויה מאוד.

״סמוך עלי״ הוא, בשום פנים ואופן, לא ספר גדול. למעשה, הוא ספר קטן במובן הכי מילולי של המילה. יש בו 150 עמודים, ו-18 מהם הם בכלל אפילוג על איך הספר הזה יצא לאור. הפורמט שלו קטן פי שתיים מכל ספר רגיל. את העלילה שלו אפשר לסכם בשורה וחצי. ואפשר גם בפחות.

 

אבל זה בדיוק היופי והעניין ב״סמוך עלי״. הוא לא מתיימר להיות ספר גדול. הוא לא מתיימר לתוות עלילה סבוכה. הוא מתיימר, בדיוק כפי שגורסת העטיפה האחורית שלו, להיות ״אחד הספרים הללו שכאילו באו לעולם במטרה בלעדית לגרום לנו אושר ולרומם את רוחנו״.

ובהבטחה הזו, יש לציין, ״סמוך עלי״ עומד במלוא מובן המילה.

כל כך הרבה ספרים – במיוחד בישראל, דרך אגב – עושים את אותה הטעות: שוכחים את הקורא שלהם, ושוכחים למה הם נועדו. הם שוכחים שמתחת לכל המטאפורות והמקצבים והפוליפוניות ושאר המונחים הספרותיים מסתתרת המטרה הפשוטה שמעט מאוד ספרים מצליחים לעמוד בה: להביא את הקורא מהמילה הראשונה בספר למילה האחרונה בו. זה הכל. לא פחות ולא יותר. ו״סמוך עלי״ הוא לא רק ספר, אלא שיעור מאלף בכתיבה.

כי ״סמוך עלי״ לא לוקח את עצמו ברצינות. הוא לא מנסה להגיד שום דבר. בשום שלב הקורא לא תופס את עצמו ואומר ״אה, הבנתי, בעצם הספר הזה הוא על…״. הספר הזה הוא בדיוק על מה שהוא אומר שהוא. הוא לא משל לשום דבר. הוא לא מנסה להגיד יותר מהמילים שכתובות לו על הדף. אין לו שום כוונות נסתרות. הוא סיפור על סופר שיוצא לחפש סופר אחר ומתאהב בזונה ומתעמת עם הבריון הכיתתי שלו ובסוף חוזר הביתה. זהו. ובדיוק בגלל שהוא לא מתיימר, הוא מצליח בנקודה שכל כך הרבה ספרים אחרים נכשלים בה.

כי מהרגע שמתחילים את ״סמוך עלי״ אי אפשר לעצור. אם אתם חושבים לקרוא אותו בחתיכות כדאי שתוותרו מראש. אתם לא תצליחו לעצור. אין שום הסבר הגיוני לזה, דרך אגב. הוא לא מצחיק באופן מיוחד. הוא לא קולח באופן מיוחד. הוא לא כתוב יפה במיוחד. אבל הוא לא שוכח לרגע, אפילו לא לשנייה, את המטרה האחת והיחידה שלו: להביא אתכם מתחילת הסיפור לסוף הסיפור. וזה מדהים, כמעט בגדר נס, לראות ספר שכל מה שהוא עושה זה רק לנסות לספר לכם סיפור.

ו״סמוך עלי״ הוא ספר אדיר בדיוק בגלל הדברים שאין בו. אין בו, למשל, תיאורי דמויות ארוכים ומפורטים. ״השמן״ הוא, ובכן, השמן. וזהו. חואנה היא ״אישה יפה״. וזהו. ״הזקנה שנראית כמו אינדיאני״ היא, לא תאמינו, זקנה שנראית כמו אידיאני. וזהו. ומה ש״סמוך עלי״ מזכיר, פעם אחר פעם, היא שכמו בבדיחה טובה, לא צריך הרבה כדי לגרום לסיפור לעבוד. צריך רק לזכור לא להפריע לו. ולא להרוס סיפור היא אמנות הרבה יותר גדולה מאשר לספר אחד.

למעשה, אם אי פעם ניסיתם לכתוב משהו, אתם יודעים כמה זה קל לסטות ממנו. לקשט את הכתיבה. להרגיש שזה לא טוב מספיק ולהעלות באופן מלאכותי את משלב השפה. לתת עוד טוויסט אחד יותר מדי. עוד משפט אחד שיוכיח לכל הקוראים שאתם יודעים לכתוב. וזה בדיוק מה שמדהים ב״סמוך עלי״: הוא לא מנסה להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא לא עובד בלהרשים אתכם. הוא עובד, מהמילה הראשונה ועד האחרונה, רק בדבר אחד. ואתם כבר יודעים מה הוא.

ולכן ״סמוך עלי״ הוא מופת של כתיבה. הוא מופע אור קולי של גאונות. הוא טוב יותר ממיליון ספרים אחרים שקראתי. מריו לבררו הוא ההגדרה המילונית, לפחות בעיני, של סופר. והמחשבה שהאיש ההוא מיהוד ראה קווי דמיון בין הספר הזה לבין הספר שלי הייתה ונשארה עד היום אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי.

וסתם כדי שאני לא אהנה ממנו לבד ושתבינו בדיוק על מה אני מדבר, הנה קטע קטן ונפלא ממנו:

אחר כך לא ידעתי כלום עד הזמן שחשבתי שהוא למחרת בבוקר. פקחתי עיניים; הן עדיין היו נעוצות בדלת. שתי הנורות דלקו; זו של המנורה העומדת וזו שתלויה מהתקרה. לא זכרתי חלומות, לא זכרתי שהתקיימתי; משהו עצום ושחור בלע אותי ועכשיו, כיוון שלא היה יכול לעכל אותי, הוא הקיא אותי על מיטה.

הוספתי להביט בדלת, ולא הייתי מתקשה להישאר כך כל היום, כל החודש, כל השנה. אבל בראשי, אינני יודע מתי, נתקע רעיון שאי אפשר להזיזו. אני צריך ללכת. מכוח הרעיון המקובע הזה קמתי, שטפתי פנים, התגלחתי, הסתרקתי, התלבשתי וסידרתי את החפצים שלי. כשהסתכלתי בשעון המעורר ראיתי שהשעה עשרה לתשע. בבוקר או בערב? הסתכלתי בשעון היד; ערב, באותו יום שישי. ישנתי פחות משעה.

ארזתי את התיק ונשאתי אותו על כתף ימין, תחבתי את הרומן תחת הזרוע, עברתי שוב על החדר וחדר האמבטיה, כשפתחתי את המגירה בשידת הלילה הופיעה, שלמה, חפיסת הקונדומים, השארתי אותה שם כי אני עם נשים גמרתי ובכל מקרה מה זה משנה; אין ספק שאני סובל מתסמונת הכשל החיסוני הנרכש, ובשבוע הבא יכרתו את אשכי אכולי הסרטן, הו, קישוטים חסרי תועלת שמוטב היה אילו נולדתי בלעדיהם… והושטתי את המפתח לגברת בעלת המשקפיים העגולים, לחצתי את ידה והודיתי לה, ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס.

למעשה, וסליחה מראש על ההשוואה לכדורגל, ״סמוך עלי״ הוא האלון מזרחי של הספרים. הוא לא משחק יפה, אבל הוא משחק יעיל. הוא לא כובש שערים מרהיבי עין ובכל זאת מסיים כמלך השערים הבלתי מעורער. ממש כמו אלון מזרחי, אלוף הציטוטים הגדול, אין לו מה להוכיח – והוא הוכיח את זה על המגרש.

״סמוך עלי״ הוא ההבדל הדק אך המשמעותי בין ספרות לבין כתיבה, ולכן הוא שיעור מאלף כל כך בשניהם.

הוא מסר נהיר וברור לכל מי שמתיימר לעסוק בכתיבה: אף פעם, לעולם, אל תשכח את התפקיד שלך. אל תשכח את המקום שלך. אף אחד לא בא לקרוא את חידודי הלשון שלך או את התיאורים המבריקים שלך. לאף אחד לא אכפת איך אתה עושה מצלול. רוב האנשים אפילו לא יודעים מה זה מצלול. אתה יודע מה, בוא נודה בזה, גם אתה לא יודע מה זה מצלול.

אתה פה כדי לבדר. לא יותר. לא פחות. וזה מספיק. זה הרבה יותר ממספיק. זו יכולת שאין להרבה אנשים אחרים. זו מתנה. היא לא צריכה תוספות. היא לא צריכה שום דבר חוץ מאשר שתספר את הסיפור שיש לך בראש בדיוק כמו שהתכוונת לספר אותו. ואם אי פעם ניסיתם לכתוב כשקולות הביקורת של מוסף הספרים של ״הארץ״ – או סתם של המורה שלכם מכיתה ב׳ – שרמזה בעדינות של ג׳מוס שאתם לא כותבים מספיק ספרותיים הייתה תקועה לכם באחורי הראש אתם יודעים כמה מסובך זה לזכור שכתיבה היא בעצם דבר כל כך פשוט. ויותר מכל דבר אחר, ״סמוך עלי״ הוא מגדלור לכותבים באפלה. והאור שלו הוא הדבר הכי נעים ומרגיע שכותב יכול לשים בחדר העבודה שלו.

מהאיש ההוא מיהוד לא שמעתי יותר. סימסתי לו עוד באותו הערב את כל מה שאני חושב על הספר. הוא סימס לי בחזרה: ״יופי. שמח שאהבת״. מאז לא החלפנו יותר הודעות.

אני חושב שאם אני אסמס לו הוא יענה, אבל אין לי ממש מה להגיד לו. אני חושב שגם לו אין ממש מה להגיד לי. ואולי זה השיעור שמריו לבררו לימד את שנינו: אין צורך להגיד יותר ממה שהתכוונת להגיד. לפעמים זה בסדר להביא בן אדם עד למרכז המסחרי הישן ביהוד רק כדי לתת לו ספר ולהגיד לו תשע מילים. לפעמים – ותסמכו עלי בעניין הזה – כל מה שאנחנו צריכים הוא רק תזכורת שזה לגמרי בסדר ולגמרי מותר לא לסבך שום דבר, ופשוט לשתוק ולחייך כשנגמרות לנו המילים.

>> נהניתם? רוצים עדכונים כשיוצאים עוד פוסטים, או סתם לשמוע על תוכן שאהבתי במיוחד? יופי, אז הצטרפו לניוזלטר שלי. זה לגמרי חינם, ולגמרי פשוט

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי