הספר שהזכיר לי מה ספר צריך לעשות

זה היה נופש החברה הכי גרוע בעולם.

נכון, זה היה נופש החברה הראשון והאחרון שלי, כך שאין לי ממש למה להשוות.

ונכון, רק לפני רגע סיימתי ארוחת בוקר מאוד מאוד מעניינת עם ארז טל. ואתמול ישבתי ליד הבריכה עם נינט ודיברנו עד אחת עשרה בלילה. וזכיתי בהגרלה מתוך 450 עובדים וקיבלתי סוויטה. לבד. על הבריכה. ולמרות שאני די בטוח שיש גרוע יותר מלהיות תקוע שלושה ימים באילת עם שירי מימון ואסי כהן ועלמה זק, הרשו לי לחתום שוב על המשפט שפתח את הפוסט הזה: זה היה נופש החברה הכי גרוע בעולם.

לחברה הספציפית הזאת – שאני כמובן לא אנקוב בשמה, אבל בואו רק נגיד שהלוגו שלה מאוד מאוד צבעוני והשם שלה מתחרז עם ״אשת״ – הגעתי ארבעה חודשים לפני הנופש הזה. אדם שאני מעריך מאוד התקשר והציע לי לעזוב את הג׳וב המאוד נוח שלי בידיעות אחרונות ולהצטרף להרפתקה מסעירה.

והוא לא שיקר.

היא באמת הייתה מסעירה.

לשבועיים.

כי שבועיים אחרי שהגעתי, ובלי שיהיה לי הרבה מושג שככה דברים עובדים בטלוויזיה, סגרו את השאלטר על הפרוייקט. למה? ככה. מאותה סיבה שפתחו אותו. כל העובדים פוטרו למעט שלושה, ביניהם אני. האדם שאני מעריך מאוד אמר לי ״אל תדאג, עומר, אני אמצא לך משהו מעניין אחר״.

ארבע שעות אחר כך הוא פוטר בעצמו.

הייתי בלי עבודה ובלי אופציות, ושאלו אותי אם בינתיים, רק עד שימצאו לי משהו, אני אסכים למלא תפקיד מאוד זוטר בעריכת אתר האינטרנט של החברה. לא ממש היה לי לאן ללכת, אז אמרתי כן, בעיקר כי הייתי צעיר מדי ולא למדתי שאפשר, באותו כסף ממש, להגיד ״וואי, מה זה לא״.

וכך, חיש קל, מתפקיד כתיבה יוקרתי הדרדרתי כל הדרך לקומת המרתף הלא מטאפורית בכלל, לקיוביקל קטנטן כשאני משמש, והלוואי שהייתי ממציא את זה, כסגנו של סגן עורכת המשנה של עורכת הערוץ.

בחיי.

הייתי צריך להתייצב בשעה יעודה. ככה למדתי שהתפקיד הזה במשמרות. ושיש דבר כזה בכלל, משמרות. אם איחרתי בדקה, היו מתקשרים לנבוח עלי. אם הקדמתי, היו משאירים אותי בחוץ עד לתשע אפס אפס כדי לא לשלם לי על שעות נוספות. זה היה תפקיד שהיה בלתי אפשרי לחלוטין להגיע אליו בזמן.

וזה עוד בלי לדבר על העבודה.

מדי יום הייתי מגיע לקיוביקל, מתיישב מול הכסא ומחכה. ומחכה. ומחכה. לפעמים הייתי מחכה עד תשע ועשרים. לפעמים הייתי מחכה עד שלוש וחצי בצהריים.

ואז, היה מופיע מייל מהעורכת עם אותה כותרת קבועה: ״תעבור על זה ותפבלש״.

תפבלש זה תפרסם. יעני, תלחץ על פאבליש. לקח לי ארבעה ימים ללמוד את זה.

בתוך המייל היה קובץ של כתב או כתבת שאני מניח שבראש שלהם הם כתבו בעברית, אבל תאמינו לי, עברית זה לא היה. וגם אם הצלחתי, איכשהו, להתגבר על מכשול השפה, עדיין הייתי צריך להתגבר על העובדה ששכתבתי ידיעות פפראצי על אנשים שלא היה לי מושג מי הם, ובמקביל הייתי צריך להתמודד עם הנביחות מהעורכת שרוצה לדעת למה זה עוד לא באוויר ולא ממש הבינה עד הסוף את הקונספט של בדיקת עובדות.

וכאילו שזה לא מספיק גרוע, רק חצי שנה לפני כן ההוצאה שהייתה אמורה להוציא את הספר הראשון שלי פשטה את הרגל, מה שגרם לי לשלוח את כתב היד שלי לכל הוצאות הספרים בישראל. וזו הייתה התקופה שבה כל ההוצאות הספרים בישראל, 33 במספר, חזרו אלי מדי בוקר עם מיילים לתיבת הדואר שלי עם מילה אחת: ״לא״.

נופש החברה הייתה ההזדמנות שלי לחלץ את עצמי מהבור הזה שנקלעתי אליו, ובאתי חדור מטרה לדבר עם כל מי שרק אפשר ולהוציא את עצמי מהמקום הזה. למעשה הייתי כל כך חדור מטרה, עד שפספסתי את החלק בתדריך שבו אמרו שהעובדים הזוטרים יעבדו במשמרות שלהם כרגיל מאילת כדי להמשיך ולתחזק את אתר האינטרנט. ככה שבזמן שכל השאר בילו בבריכה או בטיולי ג׳יפים או באלוהים יודע לאן הם הלכו, אני הייתי צריך להיות בסוויטה שלי ולשכתב.

אבל מחדר שנמצא על הבריכה, כן?

בין כתבה לכתבה חשבתי על דברים אופטימיים כמו לתלות את עצמי. זו בהחלט הייתה מסקנה מתבקשת מדי שהחיים שלי הגיעו למבוי מאוד סתום, ושאם אין להם שום כוונה או סיכוי להשתנות אז אולי כדאי לגמור את זה כאן ועכשיו. אלא שאז נזכרתי שארזתי את הספר היחיד של דאגלס אדאמס שמעולם לא הצלחתי לקרוא, והוא תיאר באופן מדויק את מצבי. זו לגמרי הייתה שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש.

דאגלס אדאמס הוא הסופר האהוב עלי. זו כאילו לא חוכמה להגיד את זה כי אני חושב שהוא הסופר האהוב על כולם, אבל אני עד היום זוכר את עצמי מתפקע מצחוק – עם דמעות והכל – מול ״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״ ושלל המשכיו, ומסיים אותו ואומר: כזה. אני רוצה להיות כזה.

וזו הייתה בעיה. כי לא היה לי מושג או עניין במדע בדיוני וממש לא הייתי מצחיק, אבל הייתי מאוד נחוש לגרום לאנשים להרגיש כמו שאני הרגשתי כשסיימתי את סדרת הספרים הזו, גם אם לא היה לי מושג ירוק איך עושים את זה ומאיפה מתחילים.

לכן זה הדהים אותי, יותר מכל אחד אחר, שלא הצלחתי אפילו להגיע לאמצע שלשעת התה הארוכה והאפלה של הנפש.

בחיי שניסיתי. אפילו כמה פעמים. הספר הזה שכב אצלי על המדף שלוש שנים לפחות לפני הנופש הזה. לא התחברתי לסיפור הבלשים, לא התחברתי לדירק ג׳נטלי, ההומור היה בריטי מדי אפילו בשבילי והספר הזה היה איטי וכבד ומתיש. ״הלו״, נזפתי בעצמי, ״זה דאגלס אדאמס. מה נסגר איתך? אתה תגיע לסוף״.

ולא הצלחתי להגיע אפילו לסוף הפרק.

ובכל זאת לקחתי אותו איתי לאילת. למה? אני לא יודע. אני די בטוח שתכננתי לקפוץ לקניון לקנות לי ספרים חדשים, ולקחתי אותו רק ליתר בטחון שאני אגיע ואני אגלה שאני תקוע בחדר ושאסור לי לצאת ושבכלל אין לי חברים כי לא מצאתי נושא שיחה משותף אפילו עם עובד אחד בחברה הזו.

למרבה ההפתעה, זה בדיוק מה שקרה.

יש הרבה מאוד סופרים שאתה קורא אותם ואומר ״וואו, אני לגמרי מבין אותו״, אבל יש מעט מאוד סופרים שאתה קורא אותם ואומר ״וואו, האיש הזה לגמרי מבין אותי״.

ובלי כוונה, ואולי עם, דאגלס אדאמס חצב אצלי בלב את המצפן המוסרי והמטרה של כל ספר באשר הוא: לגרום לקורא שלו להרגיש שהוא לא לבד בעולם.

ואף פעם לא הייתי לבד כל כך כמו בנופש חברה ההוא. ולכן אני לעולם לא אוהב ספר כמו שאני אוהב את שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש.

מדי פעם, כשיוצא לי, אני מלמד את הפתיחה שלו, שהיא מבריקה בעיני. לא הרבה אנשים צוחקים ממנה כמוני או חושבים שהיא עד כדי כך מדהימה. אבל כשאני קראתי אותה ישבתי עם עיניים לחות מבכי מול מחשב שהתעקש לא להתחבר לאינטרנט במלון ובוסית שהתעקשה לא להבין שבלי אינטרנט מתפקד אתר האינטרנט שאני עובד בו לא יוכל לעבוד, ודווקא בסיטואציה האיומה הזו הספר הזה הצליח לחלץ ממני צחוק. כבר בעמוד הראשון. וזו מתנה שאין מספיק כסף בעולם כדי לשלם עליה.

וככה הספר הזה מתחיל:

שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי ״יפה כמו נמל תעופה״, ובלי ספק אין זו מקריות גרידא.

נמלי תעופה הם מכוערים. חלקם מכוערים מאוד. אחדים מהם מגיעים למדרגת כיעור שאי אפשר להשיגה בלי מאמץ מיוחד. הכיעור הזה נובע מכך שנמלי תעופה מלאים אנשים עייפים, אנשים נרגזים – משום שגילו זה עתה כי מטענם האישי הגיע למורמנסק (היוצא מן-הכלל לכלל הברזל נמצא במורמנסק) – והאדריכלים ניסו, רובם ככולם, לשקף זאת בתוכניותיהם.

הם ביקשו להדגיש את מוטיבי העייפות והרוגזה בקווי מתאר אכזריים ובצבעים מורטי עצבים, ניסו להקל עד כמה שאפשר על ניתוק הנוסע מעל מטענו ומעל יקיריו, שאפו לבלבל את הנוסע בחצים המכוונים אותו אל החלונות, אל דוכני עניבות מרוחקים או אל מקומה הנוכחי של הדובה הקטנה בשמי הלילה; כמידת יכולתם, השתדלו האדריכלים לחשוף את הצנרת, בתואנה שהיא פונקציונלית – ולהסתיר את מקומם של שערי העלייה למטוסים, מן הסתם במחשבה שאין הם פונקציונליים כלל ועיקר.

קייט שכטר, לכודה בים של תאורה מסנוורת ורעש מטשטש, עמדה והתלבטה.

חודשיים וחצי אחרי הנופש ההוא פוטרתי, ואני לא מתבייש להגיד שבבושת פנים. החזרה שלי לבניין יותר מעשור אחר כך, הפעם ארבע קומות למעלה, רק כדי לדבר על סדרת הטלוויזיה שאכתוב הייתה ועודנה סיום ראוי למדי לעוגמת הנפש ההיא.

לפעמים אני שואל את עצמי אם אני מצטער על התקופה ההיא, שהותירה לא מעט פצעים וצלקות, ואני באמת חושב שלא. למדתי לא מעט על המקצוע ועל הערך העצמי שלי וגם, בנופש החברה הכי גרוע בעולם, קיבלתי תזכורת ושיעור מאלף בתפקיד האחד והיחיד של ספר טוב באמת: לגרום לך לדעת שמתישהו, איכשהו, באמת שיהיה בסדר.

ואולי, אם ארזת את הספר הנכון במזוודה, אפילו קצת יותר מבסדר.

 

>> נהניתם? רוצים עדכונים כשיוצאים עוד פוסטים, או סתם לשמוע על תוכן שאהבתי במיוחד? יופי, אז הצטרפו לניוזלטר שלי. זה לגמרי חינם, ולגמרי פשוט

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

אני זקן מדי לחרא הזה

מי האנשים האלה?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך