אין מקום כזה / שפרה קורנפלד
״אין מקום כזה״ (שאני אשוויץ ואגיד שניתן לי עם הקדשה ובאופן אישי, ואני חושב שכך ראוי שאני אקבל ספרים!) הוא התגלית הספרותית של השנה, בעיני. זה לא שלא ידענו על שפרה קורנפלד שהיא אישה חכמה, רהוטה, אינטילגנטית ושנונה להחריד, ובכל זאת היא הניחה את כל אלה בצד, וכתבה ספר שכל כולו לב.
ומה אני אגיד לכם, זה די מדהים לגלות עד כמה גדול הלב של האישה הזאת.
״אין מקום כזה״ עוקב אחרי משפחה חרדית שרסיסיה מתנפצים לכל עבר אחרי גירושי ההורים, דבר שאם הייתי יודע משהו על החברה החרדית הייתי אומר שהוא כשלעצמו מאורע מחולל מאוד מאוד נדיר, ועל הדרך שבה כל אחד מבני המשפחה מנסה לאחות את עצמו מחדש.
העניין המדהים באמת הוא שאין אבן שקורנפלד לא הופכת, החל מבעיות בזוגיות, הזנחה הורית, הומוסקסואליות, הפרעות אכילה, מערכות יחסים אלימות, מערכות יחסים שתלטניות, אסון התאומים ואסונות אחרים וזו, באמת, רק רשימה מאוד חלקית של נושאים שהספר הזה מתעמת איתם ובאופן מאוד מפתיע מצליח להאיר את כולם בדרך שונה ומרתקת.
מי שמחזיקה (בעיני) את כל הספר הזה היא יונה, האחות הבכורה, שיותר מכל שאר הדמויות (המוצלחות מאוד כשלעצמן) היא אחת הגיבורות הטובות, הנדירות, המקוריות והמופלאות שקראתי בשנים האחרונות. היא אמנם חולקת את הסיפור עם אמה, אחותה ואחיה, וכבודם במקומם מונח, אבל יונה היא אחת הקולות הנשיים המרהיבים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות בספרות הישראלית, ואני לא מאוד אתפלא אם הדמות המדהימה הזו תקבל איזה ספין-אוף משלה.
רק לא בנטפליקס, למען השם.
זה ספר כבד ועצוב שמצליח לפרק את הלב ולהרכיב אותו כמעט מחדש, אבל רגישותו והטון שמצליח לספר אירועים כל כך קשים מבלי לשפוט אף אחת מהדמויות ואפילו להבין את כולן היא מה שהופך את הספר הזה לחווית קריאה אמיתית. אם אתם בוחרים לקרוא רק ספר ישראלי אחד השנה, עשו לעצמכם טובה, וקנו את הספר הזה.
תור הזהב / ואנג שיאובו
חברים, אני מזהיר: זהו ספר סיני.
ואני מזהיר אתכם כי הלוואי ומישהו היה מזהיר אותי לפני שהתחלתי לקרוא את המסמך הזה, שכמו שהוא מצוין ומרתק ככה הוא גם מטלטל וקשה ולפעמים גם בלתי ניתן לתפיסה.
אבל זה, אני חושב, אחד הקסמים היפים ביותר שספרות יודעת לעשות.
״תור הזהב״ של שיאובו הוא חלק מזרם שנחשפתי אליו רק לאחרונה, שנקרא ״ספרות הפצועים״, ומגולל את סיפורה של מהפכת התרבות – השם הכי עקום ורחוק מהמציאות למהפכה הזו – ב-1968, שאחד ממהפכיה היה לעקור ילדים ונוער מביתם בעיר ולשלוח אותם הרחק הרחק אל עבודות פרך קשות ואיומות בכפרים. הכינוי של הנוער הזה היה ״הנוער המשכיל״, שם אירוני ממש כמו מהפכת התרבות עצמה, שכן המפלגה הקומוניסטית היא זו ששלפה את הנערים האלה מספסלי בית הספר ושלחה אותם לגורל קשה ואכזר.
ובכל זאת, אני חושב שיהיה נכון להגיד שבין שלל ההישגים הספרותיים של הספר הזה, העובדה שהמספר שלו, ואנג אר, לא רואה או חש עצמו קורבן בשום שלב בדרך היא ההישג הגדול ביותר שלו.
למרות שהייתם מצפים לתיאורי זוועה לאורך כל הדרך, אני חייב להגיד שמהבחינה הזו הספר די נקי, מה שרק גורם לדמיון שלך לעבוד שעות נוספות, אבל זו לא הנקודה וגם לא על זה הספר. הספר הוא סיפור אהבה בין ואנג אר לבין צ׳ן צ׳ינג יאנג, רופאה מחוזית במחנה שבו אר מוצב, שדורך, מועך, לועס ויורק כל קלישאה של סיפור אהבה שקראתם אי פעם.
ותודו שסיפור אהבה שאין לכם שמץ של מושג לאן הוא הולך ואיך לכל הרוחות הוא מתפתח זו חתיכת מתנה בעידן שבו אנחנו חיים. ולמרות שזו לחלוטין פרשנות אישית שלי ואני לא משוכנע שלכך התכוון המחבר, זה, יותר מהכל, ספר על שני אנשים שעקרו להם את הלב בגיל צעיר מדי ובכל זאת הם מצליחים להרגיש.
סט הרגשות שאיתו הם מסתובבים, שנע על הטווח שבין מתיקות ורוך לרמייה ואלימות הוא – ואני יודע, ראיתי כל קומדיה רומנטית על הפלנטה! – לא משהו שראיתם בשום מקום. יחד עם מנה בריאה ומפתיעה מאוד של אירוניה כלפי התקופה הזו, זה ספר ספק היסטורי ספק רומנטי ספק אישי ספק פוליטי, אבל ללא ספק ספר פשוט מצוין, ומפתיע בכל עמוד ועמוד.
טרילוגיה לא רצונית / מריו לבררו
ומתור זהב לדור זהב, ולספרות האורוגוואית שסוף סוף מתחילה להיתרגם לשפה שאפשר להבין, ואיזו מתנה גדולה זו במקרה של מריו לבררו.
וזה כל מה שאני יכול לכתוב על הספר הזה, כי אין שום דרך שאפשר להסביר לכם אותו בשתי פסקאות.
זה מתחיל באדם שמתעורר בדירה לא שלו. הוא רוצה ללכת למכולת. הדרך חשוכה מאוד ויורד גשם זלעפות. אבל הוא רעב, אז הוא הולך בכל זאת. הוא מאבד את הדרך. עולה על משאית. מתאהב בבחורה מופרעת לחלוטין. מגיעה לתחנת דלק שמתגלה כעיר שלמה ששייכת לתאגיד כלשהו שבו מדברים על ״החוקים״ שאיש לא מבין אותם או יודע מה הם, ומפחדים מביקורת שכנראה לעולם לא תגיע. הוא יכול לצאת משם רק על ברכבת. הוא עולה לרכבת. מתעורר במבוך אינסופי של דלתות.
וזו, אני לא מגזים, רק ההתחלה הבלתי מתקבלת על הדעת של הספר הזה.
ובכל זאת, זה רחוק מאוד מלהיות ספר מדע בדיוני, והעובדה שבמשך שנים סווג לבררו ככזה היא עוול עצום שאוריאל קון, האיש שהביא אותו לארץ, עושה הכל כדי לתקן, וזה מפעל חיים שאני בהחלט רוצה לתרום לו.
כי צריך לזכור על הספר הזה שני דברים: האחד הוא שמריו לבררו החל להתפרסם בסוף שנות השישים, וההפיכה שהתרחשה באורוגוואי ב-1973 ביטלה כמעט כל צורה של ביטוי תרבותי. שניים מהספרים בטרילוגיה ראו אור בכלל בבואנוס איירס, וגם הם בגרסה מצונזרת למדי, וכדי להמשיך לשרוד לבררו היה צריך לכתוב משל על משל על משל, והעובדה שהאיש הזה מצליח לייצר אמירה פוליטית כל כך חריפה וברורה ונוקבת ועדיין ליצור סיפור אנושי מרגש מאין כמוהו רק מדגישה עד כמה הספר הזה הוא הישג ספרותי גדול.
וכן, הספר הזה הוא כתב חידה לכל דבר ועניין. הוא יכריח אתכם לעיתים לצלול לנבכי הגוגל ולהתפלש בהיסטוריה אם תרצו להבין את השכבה הנוספת שלבררו מכוון אליה. לעיתים הוא סתם ימתח לכם את המוח לגבולות של ידעתם שהוא יכול להגיע אליהם.
המבקר חואן קרלוס מונדרגון (זה לא ידע שלי, זה חלק מההקדמה המצוינת שכתב קון, והיא מרתקת לא פחות מהספר עצמו) כתב על לבברו ש״אצלו הדמיון אינו פועל כאמצעי התחמקות, אלא כקריאת תיגר כנגד מנגנוני תפיסת המציאות״, ואני חושב שככה בדיוק צריך לקרוא את הספר הזה.
זו חווית קריאה מאתגרת, משונה, מתישה, מעייפת, מפחידה – ושווה כל רגע. אני לא הצלחתי לעצור וסיימתי את הספר הזה בשני ערבים. היות וספרים שמצליחים לסחוף אותי ולהגיד לילדים שלי ״מה, חמודים? בסדר, אז תכינו לעצמכם ארוחת ערב, תלמדו לבד איך מפעילים את הגז״ הם אירוע די נדיר, אני חושב שכשמדובר בטרילוגיה בלתי רצונית יש טובים ממנו, יש רעים ממנו, אבל לא קראתם אף פעם ספר שדומה לו.
