אין דרך טובה באמת להתחיל טקסט שמנסה לסכם שנה, ולכן אני מתכוון לעשות משהו מהפכני וחתרני ופשוט לא לעשות את זה.
למעשה, בואו נתחיל מהאמצע.
שני דברים קרו לי השנה: חזרתי לכתוב, ובעיקר חזרתי לקרוא. אחרי שנים שבהן בקושי הצלחתי להרים ספר ליד (אם כי כן הייתה כמות מכובדת של ספרי אודיו) משהו בי ערג לשוב לפורמט האהוב והמוכר. לאו דווקא זה של דפים, אני מאוד אוהב לקרוא גם על האייפד שלי ועוד יותר אוהב את העובדה שכל ספר נמצא מרחק לחיצה אחת ממני, אבל אין ספק שהשנה לא היה רגע שהייתי בלי ספר ביד.
וזה מזל גדול, כי השנה הזו הייתה שנה של ספרים מצוינים ומעולים.
ובאמת היה קשה לבחור.
ובכל זאת, הנה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, ואולי גם אתם תאהבו אותם.
חרדים / פרדריק בקמן
הספר הזה זוכה בשני תארים: הראשון הוא הספר שהכי אהבתי השנה. והשני הוא הספר שעובד באופן הכי גרוע בהיסטוריה לסדרת טלוויזיה.
אם בטעות ראיתם את ״חרדים״ בנטפליקס ראיתם דרמת מתח ומשטרה שוודית אפלה ונטולת הומור, ואני חושב שמאז משפט דרייפוס לא נראה חוסר צדק גדול כל כך.
סתם, אני מפריז קצת. דרייפוס לפחות קיבל צדק מאוחר.
אבל הספר שעליו מבוססת הסדרה הוא בדיוק כל מה שהסדרה הזו לא: הוא מצחיק, נוגע ללב, מקסים, נפלא, עמוס בתובנות ובעיקר כתוב בסגנון שמביא את הכתיבה המעולה ונטולת היומרות של פרדריק בקמן לשיא חדש. היכולת של בקמן לכופף כל חוק עלילתי אפשרי ובו בעת ליצור עלילה כל כך מותחת ומצוינת היא באמת משהו שצריך לקרוא ולנסות להבין איך הוא עושה את זה.
אבל מעל הכל זו פשוט היכולת של בקמן לכתוב דמויות בלתי נשכחות וכל כך אנושיות. אם קראתם את ״בריט מארי הייתה כאן״ או את ״סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה״ אתם כבר יודעים עד כמה בקמן מצליח לחמול גם על אלו שקל כל כך לשפוט, אבל הפעם מנהלת בנק קשוחה, אישה קשישה שמחכה שבעלה יחנה את האוטו, מתווכת נדל״ן, זוג לסביות בהריון וזוג מבוגר שהבעיה שלו היא איש בתחפושת ארנב יגרמו לכם להישאר המומים מול מקבץ ההזויים שקיבץ בקמן בספר אחד, והמומים עוד יותר כשתגלו בסוף הספר שהתאהבתם בכל אחד ואחת מהם.
אני מזהיר שהספר הזה עושה חשק עז לעוגיות, פיצה וזיקוקים, וכן שתופעות הלוואי שלו הן צחוק בלתי נשלט שמתחלפות תוך חצי דקה במועקה ענקית בלב. אני משוכנע שרוב הנוסעים שישבו לידי בטיסה חזרה ממדריד, שם גמעתי אותו, היו בטוחים שאני עובר שבץ מוחי, אבל באמת שהספר הזה הוא חוויה בלתי נשכחת.
הסדרה שנעשתה בעקבותיו, כפי שכבר אמרתי, היא חוויה שצריכה להיות נשכחת.
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד
״אין מקום כזה״ (שאני אשוויץ ואגיד שניתן לי עם הקדשה ובאופן אישי, ואני חושב שכך ראוי שאני אקבל ספרים!) הוא התגלית הספרותית של השנה, בעיני. זה לא שלא ידענו על שפרה קורנפלד שהיא אישה חכמה, רהוטה, אינטילגנטית ושנונה להחריד, ובכל זאת היא הניחה את כל אלה בצד, וכתבה ספר שכל כולו לב.
ומה אני אגיד לכם, זה די מדהים לגלות עד כמה גדול הלב של האישה הזאת.
״אין מקום כזה״ עוקב אחרי משפחה חרדית שרסיסיה מתנפצים לכל עבר אחרי גירושי ההורים, דבר שאם הייתי יודע משהו על החברה החרדית הייתי אומר שהוא כשלעצמו מאורע מחולל מאוד מאוד נדיר, ועל הדרך שבה כל אחד מבני המשפחה מנסה לאחות את עצמו מחדש.
העניין המדהים באמת הוא שאין אבן שקורנפלד לא הופכת, החל מבעיות בזוגיות, הזנחה הורית, הומוסקסואליות, הפרעות אכילה, מערכות יחסים אלימות, מערכות יחסים שתלטניות, אסון התאומים ואסונות אחרים וזו, באמת, רק רשימה מאוד חלקית של נושאים שהספר הזה מתעמת איתם ובאופן מאוד מפתיע מצליח להאיר את כולם בדרך שונה ומרתקת.
מי שמחזיקה (בעיני) את כל הספר הזה היא יונה, האחות הבכורה, שיותר מכל שאר הדמויות (המוצלחות מאוד כשלעצמן) היא אחת הגיבורות הטובות, הנדירות, המקוריות והמופלאות שקראתי בשנים האחרונות. היא אמנם חולקת את הסיפור עם אמה, אחותה ואחיה, וכבודם במקומם מונח, אבל יונה היא אחת הקולות הנשיים המרהיבים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות בספרות הישראלית, ואני לא מאוד אתפלא אם הדמות המדהימה הזו תקבל איזה ספין-אוף משלה.
רק לא בנטפליקס, למען השם.
זה ספר כבד ועצוב שמצליח לפרק את הלב ולהרכיב אותו כמעט מחדש, אבל רגישותו והטון שמצליח לספר אירועים כל כך קשים מבלי לשפוט אף אחת מהדמויות ואפילו להבין את כולן היא מה שהופך את הספר הזה לחווית קריאה אמיתית. אם אתם בוחרים לקרוא רק ספר ישראלי אחד השנה, עשו לעצמכם טובה, וקנו את הספר הזה.
תור הזהב / ואנג שיאובו
חברים, אני מזהיר: זהו ספר סיני.
ואני מזהיר אתכם כי הלוואי ומישהו היה מזהיר אותי לפני שהתחלתי לקרוא את המסמך הזה, שכמו שהוא מצוין ומרתק ככה הוא גם מטלטל וקשה ולפעמים גם בלתי ניתן לתפיסה.
אבל זה, אני חושב, אחד הקסמים היפים ביותר שספרות יודעת לעשות.
״תור הזהב״ של שיאובו הוא חלק מזרם שנחשפתי אליו רק לאחרונה, שנקרא ״ספרות הפצועים״, ומגולל את סיפורה של מהפכת התרבות – השם הכי עקום ורחוק מהמציאות למהפכה הזו – ב-1968, שאחד ממהפכיה היה לעקור ילדים ונוער מביתם בעיר ולשלוח אותם הרחק הרחק אל עבודות פרך קשות ואיומות בכפרים. הכינוי של הנוער הזה היה ״הנוער המשכיל״, שם אירוני ממש כמו מהפכת התרבות עצמה, שכן המפלגה הקומוניסטית היא זו ששלפה את הנערים האלה מספסלי בית הספר ושלחה אותם לגורל קשה ואכזר.
ובכל זאת, אני חושב שיהיה נכון להגיד שבין שלל ההישגים הספרותיים של הספר הזה, העובדה שהמספר שלו, ואנג אר, לא רואה או חש עצמו קורבן בשום שלב בדרך היא ההישג הגדול ביותר שלו.
למרות שהייתם מצפים לתיאורי זוועה לאורך כל הדרך, אני חייב להגיד שמהבחינה הזו הספר די נקי, מה שרק גורם לדמיון שלך לעבוד שעות נוספות, אבל זו לא הנקודה וגם לא על זה הספר. הספר הוא סיפור אהבה בין ואנג אר לבין צ׳ן צ׳ינג יאנג, רופאה מחוזית במחנה שבו אר מוצב, שדורך, מועך, לועס ויורק כל קלישאה של סיפור אהבה שקראתם אי פעם.
ותודו שסיפור אהבה שאין לכם שמץ של מושג לאן הוא הולך ואיך לכל הרוחות הוא מתפתח זו חתיכת מתנה בעידן שבו אנחנו חיים. ולמרות שזו לחלוטין פרשנות אישית שלי ואני לא משוכנע שלכך התכוון המחבר, זה, יותר מהכל, ספר על שני אנשים שעקרו להם את הלב בגיל צעיר מדי ובכל זאת הם מצליחים להרגיש.
סט הרגשות שאיתו הם מסתובבים, שנע על הטווח שבין מתיקות ורוך לרמייה ואלימות הוא – ואני יודע, ראיתי כל קומדיה רומנטית על הפלנטה! – לא משהו שראיתם בשום מקום. יחד עם מנה בריאה ומפתיעה מאוד של אירוניה כלפי התקופה הזו, זה ספר ספק היסטורי ספק רומנטי ספק אישי ספק פוליטי, אבל ללא ספק ספר פשוט מצוין, ומפתיע בכל עמוד ועמוד.
טרילוגיה לא רצונית / מריו לבררו
ומתור זהב לדור זהב, ולספרות האורוגוואית שסוף סוף מתחילה להיתרגם לשפה שאפשר להבין, ואיזו מתנה גדולה זו במקרה של מריו לבררו.
וזה כל מה שאני יכול לכתוב על הספר הזה, כי אין שום דרך שאפשר להסביר לכם אותו בשתי פסקאות.
זה מתחיל באדם שמתעורר בדירה לא שלו. הוא רוצה ללכת למכולת. הדרך חשוכה מאוד ויורד גשם זלעפות. אבל הוא רעב, אז הוא הולך בכל זאת. הוא מאבד את הדרך. עולה על משאית. מתאהב בבחורה מופרעת לחלוטין. מגיעה לתחנת דלק שמתגלה כעיר שלמה ששייכת לתאגיד כלשהו שבו מדברים על ״החוקים״ שאיש לא מבין אותם או יודע מה הם, ומפחדים מביקורת שכנראה לעולם לא תגיע. הוא יכול לצאת משם רק על ברכבת. הוא עולה לרכבת. מתעורר במבוך אינסופי של דלתות.
וזו, אני לא מגזים, רק ההתחלה הבלתי מתקבלת על הדעת של הספר הזה.
ובכל זאת, זה רחוק מאוד מלהיות ספר מדע בדיוני, והעובדה שבמשך שנים סווג לבררו ככזה היא עוול עצום שאוריאל קון, האיש שהביא אותו לארץ, עושה הכל כדי לתקן, וזה מפעל חיים שאני בהחלט רוצה לתרום לו.
כי צריך לזכור על הספר הזה שני דברים: האחד הוא שמריו לבררו החל להתפרסם בסוף שנות השישים, וההפיכה שהתרחשה באורוגוואי ב-1973 ביטלה כמעט כל צורה של ביטוי תרבותי. שניים מהספרים בטרילוגיה ראו אור בכלל בבואנוס איירס, וגם הם בגרסה מצונזרת למדי, וכדי להמשיך לשרוד לבררו היה צריך לכתוב משל על משל על משל, והעובדה שהאיש הזה מצליח לייצר אמירה פוליטית כל כך חריפה וברורה ונוקבת ועדיין ליצור סיפור אנושי מרגש מאין כמוהו רק מדגישה עד כמה הספר הזה הוא הישג ספרותי גדול.
וכן, הספר הזה הוא כתב חידה לכל דבר ועניין. הוא יכריח אתכם לעיתים לצלול לנבכי הגוגל ולהתפלש בהיסטוריה אם תרצו להבין את השכבה הנוספת שלבררו מכוון אליה. לעיתים הוא סתם ימתח לכם את המוח לגבולות של ידעתם שהוא יכול להגיע אליהם.
המבקר חואן קרלוס מונדרגון (זה לא ידע שלי, זה חלק מההקדמה המצוינת שכתב קון, והיא מרתקת לא פחות מהספר עצמו) כתב על לבברו ש״אצלו הדמיון אינו פועל כאמצעי התחמקות, אלא כקריאת תיגר כנגד מנגנוני תפיסת המציאות״, ואני חושב שככה בדיוק צריך לקרוא את הספר הזה.
זו חווית קריאה מאתגרת, משונה, מתישה, מעייפת, מפחידה – ושווה כל רגע. אני לא הצלחתי לעצור וסיימתי את הספר הזה בשני ערבים. היות וספרים שמצליחים לסחוף אותי ולהגיד לילדים שלי ״מה, חמודים? בסדר, אז תכינו לעצמכם ארוחת ערב, תלמדו לבד איך מפעילים את הגז״ הם אירוע די נדיר, אני חושב שכשמדובר בטרילוגיה בלתי רצונית יש טובים ממנו, יש רעים ממנו, אבל לא קראתם אף פעם ספר שדומה לו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
