אני לא לוזר.
וואו, זה היה משפט ממש משונה לכתוב אותו.
וזה מוזר, כי יש לי קטע ממש מעולה על כמה אני לוזר. 900 מילים שהיו באמת פסגת הכתיבה שלי והיו בספר החדש שלי, ״חף משפע״, עד שהושמטו בעריכה על ידי רותם, שחוץ מזה שהיא בת הזוג שלי היא גם העורכת שלי, ולכבוד הטור הזה חיפשתי אותו בכל הדראפטים שהיו מאז מרץ 2022 והוא התאדה לחלוטין. נעלם כאילו בלעה אותו הקארמה.
זה מאוד לוזרי מצידי לאבד טקסט כזה, במיוחד שהקטע ההוא היה כל כך טוב, והוא היה מוכיח לכם מעל לכל ספק שאני לוזר מושלם. אבל הוא הלך לאיבוד באופן כל כך סימבולי וזה קצת מצער אותי שאיש לא יקרא אותו, אבל גם מוכיח מעל לכל ספק את מה שהרגשתי בתוכי כבר הרבה מאוד זמן: שהסיפור על היותי לוזר הוא כבר לא נכון. והוא לא נכון כבר הרבה זמן.
ואולי, בעצם, לא היה נכון אף פעם.
לוזר, אילוסטרציה
אני לא יודע מתי התחלתי לחשוב שאני לוזר, אבל יש לי חשד סביר להאמין שזה התחיל עוד בבית ספר. הייתי גרוע מאוד במתמטיקה ומדעים, קיבלתי נכשלים על ימין ועל שמאל. הייתי כל כך גרוע עד שאחרי שלושה שיעורים בפיזיקה בכיתה י׳ המורה חדוה לקחה אותי הצידה והציעה לי שהיא תתן לי 85 בתעודה אם אני פשוט אשב בספריה בזמן השיעורים שלה וגם לא אגיע למבחנים.
כאן מגיע השלב שאני אמור לספר לכם שבמקצועות ההומניים הייתי ממש טוב, אבל זה לא סיפור כזה, כי גם שם ישבתי באזור ה-70-80. הבעה הייתה המקצוע היחיד שבאמת אהבתי והרגשתי שאני טוב בו, אבל הייתה לי מורה שהיום אני יודע להגיד שהתנכלה לי באופן אישי והכשילה אותי בכל פעם מחדש. אני לא אשכח שהיא אמרה לי פעם ״אתה חושב שאתה משהו, אדון ברק, אבל תרשה לי לחסוך לך את שברון הלב: אתה לא״.
אני לא יכול למנות את כמות הפעמים שבהן ישבתי אצל רכזת השכבה או אצל היועצת שלקחה אותי כפרויקט פר״ח ושמעתי את הנאום שאני לא אגיע לשום מקום. שיש לי פוטנציאל, אבל. שאני ילד חכם מתחת לכל הטיפשות הזו שאני מתעקש לדבוק בה, אבל שאין לזה הוכחות בשטח.
והעניין הוא שכשאתה שומע מספיק פעמים שאין לך עתיד, אתה מתחיל להאמין בזה.
גם עם נשים אף פעם לא הייתי מוצלח. או קיים. בתיכון ובצבא הייתי אלוף העולם ב״אתה כמו אח בשבילי״ ואחר כך בעיקר לא משכתי תשומת לב. היו גברים חתיכים, מצחיקים וחכמים בסביבה שלי. ידעתי שאני לא הם.
אני הייתי הבחור עם השיער המתולתל המוזר ששקל 124 קילו וגמגם בכל סיטואציה חברתית שהיא עם חיבה מוזרה למשחקי מילים שרצה להיות כותב. בכל קלישאה של סרט הוליוודי כלשהו אתם וגם אני יודעים בדיוק לאיזה תפקיד היו מלהקים אותי, ואתם וגם אני יודעים היטב שלא היה לי סיכוי להיבחן לשום תפקיד אחר. הייתי הליהוק הכי קלאסי שיכול להיות להוא שצוחקים עליו ומסמנים לו L עם האצבעות על המצח.
יש משהו נוח בלהיות לוזר. זה קל יותר. נוח יותר. זה הרבה יותר קביל חברתית. עם השנים גם למדתי לצחוק ולזלזל בעצמי, תופעה ידועה של מי שצחקו ולגלגו עליו כל חייו עד שהוא מפנים כל כך את הקולות עד שהוא כבר מדקלם אותם בעל פה. ואני אדם מאוד יסודי, אז עשיתי את זה היטב. כשכבר התקבלתי לעיתונים אימצתי מהר מאוד פרסונה לוזרית, ואם קראתם את הספרים שלי אתם יודעים שזה לגמרי אזור הנוחות שלי. קל לי מאוד וזה כל כך טבעי לי לכתוב את דמות הנעבעך ששום דבר לא הולך לו אף פעם, וגם כשכן הולך לו הוא ממילא כל כך שקוע ברחמים עצמיים שהוא לא ישים לב. זו טכניקה ספרותית יעילה מאוד, כי היא מעוררת הזדהות מיידית אצל הקורא. אחרי הכל, כולנו מרגישים קצת כאלה.
היופי – או הטרגדיה – בלהיות לוזר הוא שגם כשדברים מצליחים, אתה כבר כל כך מיומן בלהקטין את עצמך שזה בכלל לא משנה. כי הצליחה היא מזל, או צירוף מקרים. אפילו כשמאה אלף שקלים נאספים בקמפיין מימון המונים תוך ימים ספורים, אתה עדיין מוצא את עצמך ממלמל ״מי היה מאמין״, ויודע את התשובה: לא אני”.
אבל אולי הגיע הזמן להודות באמת המביכה: אני לא חושב שזה היה מזל. אני לא חושב שזה היה במקרה.
אני לא חושב שהייתי לוזר.
וואו, זה היה משפט ממש משונה לכתוב אותו.
כתבתי לעצמי פתקים על המראה. שיננתי מנטרות. הסכמתי להקשיב לה ולא לבטל אותה כשהיא אמרה שאני גבר מאוד שווה. וכשהיא קראה עוד דראפט של הספר שעבדתי עליו אז, שהתקציר המאוד קצר שלו הוא שהלוזר של השכבה פוגש בשנית את מלכת הכיתה כששניהם מבוגרים ומנסה לגרום לה להתאהב בו, היא נאנחה ואמרה ״אולי לא תכתוב לוזר פעם אחת? די, זה כל כך מעייף״
השינוי הזה התחיל לפני שלוש שנים, עם ההיא שהיא גם בת הזוג שלי וגם העורכת שלי וגם האישה הכי קרובה אלי בעולם. ישבנו במרפסת וניהלנו שיחה על מעמדות בתיכון. היא הייתה מלכת הכיתה המוצהרת. לא שלי, אמנם, אבל של נתניה כולה. אני הבחור שבמקסימום היה מכין למלכת הכיתה את שיעורי הבית. שבע דרגות חברתיות לפחות מפרידות בינינו. אני יודע את זה כי חבר טוב שלי טרח להגיד לי את זה.
אני לוזר, אמרתי לה.
״אז יש לנו בעיה״, היא השיבה, ״כי אני ממש לא מתאהבת בלוזרים. ואני אוהבת אותך. אז, אתה יודע, אתה ממש תצטרך לעשות משהו בקשר לזה״.
איך מתחילים להיות לוזר אני יודע, זה קל, אבל איך מפסיקים להיות לוזר? איך משנים את כל מה שאתה יודע על עצמך כל כך הרבה זמן? אני באמת לא מומחה בתחום, אבל אני בכנות יכול להגיד שכשהבנתי שאם אני אמשיך לשכנע אותה שאני לוזר – ועבדתי על זה מאוד ביסודיות – יש מצב שבסוף היא תשתכנע ולא תרצה להיות איתי יותר. ותגידו מה שתגידו, אבל הסכנה בלאבד את אהבת חייך היא תמריץ לא רע בכלל להתחיל לקום ולעשות דברים.
כתבתי לעצמי פתקים על המראה. שיננתי מנטרות. הסכמתי להקשיב לה ולא לבטל אותה כשהיא אמרה שאני גבר מאוד שווה. וכשהיא קראה עוד דראפט של הספר שעבדתי עליו אז, שהתקציר המאוד קצר שלו הוא שהלוזר של השכבה פוגש בשנית את מלכת הכיתה כששניהם מבוגרים ומנסה לגרום לה להתאהב בו, היא נאנחה ואמרה ״אולי לא תכתוב לוזר פעם אחת? די, זה כל כך מעייף״.
והסכמתי איתה. זה באמת היה ספר מאוד מעייף, שדמה בצורה מאוד חשודה לשני הספרים שכבר כתבתי.
וככה, בעצם, נולד ״חף משפע״, שהוא ספר על איך הצלחתי לספר לעצמי על עצמי סיפור חדש לחלוטין.
וכשהחלטתי על ההדסטארט שהוא, באמת, מנוגד לאופי שלי בכל דרך שהיא, אמרתי לעצמי בשקט שאם זה ילך אני נפרד מהלוזר הפנימי שלי סופית.
ואז אמרתי לעצמי שגם אם זה לא ילך אני נפרד מהלוזר הפנימי שלי סופית, כי לוזרים לא מנסים להגשים את החלומות שלהם, ואני כן.
פעם, כששמעתי אנשים אומרים שהם פשוט יודעים שיצליחו כי הם כאלה הייתי מלגלג, צוחק, נוחר בבוז וחושב ‘איזה שוויצרים’.
היום אני מבין שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בסוף הופך למציאות.
הקמפיין הזה הוא הצלחה אבסולוטית. אני לא מתבייש לכתוב את זה. לא חשבתי שהוא יהיה כזה, אבל רותם כן חשבה. אתמול, כשישבתי המום מול המספרים וכמות האנשים הבלתי נתפסת שקנו את הספר בשבועיים, היא חיבקה אותי ואמרה לי ״הייתי בטוחה באלף אחוז שאנחנו ננהל את השיחה הזאת כשהתחלת. אני ידעתי״.
והעניין הוא שכשאישה אחת ממש מוצלחת שממש אוהבת אותך מאמינה בך ככה, אתה אולי לא מתחיל להאמין בזה, אבל אתה בהחלט יכול לבחור לנסות.
ואני בוחר להאמין לה.
ומול כל מקהלת הקולות שליוו אותי כל חיי אני בוחר בכל יום מחדש להקשיב אך ורק לה.
היא תמיד צוחקת עלי שאני חושב שאהבה היא פתרון להכל, והיא מאוד צודקת וזה באמת קצת מצחיק, אבל במקרה הזה זה נכון, כי כל מה שצריך זה אישה אחת שתאהב אותך באמת ותגיד לך שאתה פשוט לא לוזר, וזהו. תתמודד עם זה עכשיו.
אז האם אני ווינר? בואו לא ניסחף בבקשה. בקבוצה של רוני ומאירה עלתה ההגדרה ״לוזר מצליח״, ואני מאמץ אותה בחום. וכל עוד אני אבחר פעם אחר פעם לנסות ולהגשים את החלומות שלי ולעשות את הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם מתוך ידיעה ברורה שאני יכול להיכשל כמו שאני יכול גם להצליח, אני חושב שאני אהיה בסדר.
מסתבר שאני לא לוזר.
בסוף זה לא יהיה משפט כל כך משונה לכתוב אותו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
מאיפה אתה יודע?
. השבוע עשיתי את מה שאני עושה כל ערב מאז תחילת המלחמה: צפיתי בסרטונים של אנשים הולכים למלונות יוקרה. זה תחביב שהוא שילוב של פורנו והתעללות עצמית. השבוע ראיתי את Alexnader the guest, סנוב אליטיסט שכל מה שבא לך זה לצרוח עליו ״אלוהים, סתום את הפה כבר ותהנה מהמלון״ מתחלחל מקיפול המגבות במלון ניו יורקי שעולה 5,400 דולר ללילה. וחוץ מהמחשבה שאלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין לו שיניים ואת החוויות המהנות בעולם למי שלא יודע להנות מהן, כתבתי לרוני ומאירה בצער ענק ״הנה חווית חיים שכבר לא תהיה לי״.
ואז צלצל הטלפון.
2. רגע לפני שאספר לכם על שיחת הטלפון המפתיעה הזאת, אני רק אגיד שרוני כתבה לי: ״אם הייתי כותבת לך לפני כמה שנים שזה המקום שהקריירה שלך תהיה בו, היית מאמין?״. ״לא״, עניתי לה. ״אז מה אתה יודע איפה תהיה ואיפה לא תהיה״. ואז, כאמור, צלצל הטלפון.
3. עוד ממש מילה לפני שאני מספר לכם על שיחת הטלפון הזאת, רק להגיד שפעם טסתי לכתבה בפיניקס וכשקראו לכל הנוסעים במחלקה ראשונה לעלות נשארתי לשבת בגייט כי מה לי ולמחלקות ראשונות, וכמה דקות אחר כך שמעתי קול פעמונים, כי אני נשבע שלאנשים האלה יש מערכת כריזה מיוחדת, קורא: ״עומר ברק, עומר ברק, אנא גש לגייט״. הגעתי לדוכן, מבולבל מאוד, תוהה איך הצלחתי להסתבך גם הפעם, וככה גיליתי ששודרגתי למחלקה ראשונה. ועכשיו, אל שיחת הטלפון המפתיעה בלי שום דיחוי.
4. נשימה לפני שאני מספר על השיחה ההיא, אני רק אגיד שכל החוויה שלי במחלקה ראשונה הסתפקה בלנסות לא להירדם (בטיסה של 18 שעות ו-40 דקות!) כדי למצות את החוויה עד תום. בסוף גם נרדמתי (בלי שהפכתי את הכיסא למיטה אפילו), גם התבאסתי על עצמי וגם כל הארבעה ימים בפיניקס תכננתי את הדרך חזרה דקה אחרי דקה כדי למצוץ את לשד החוויה עד תום רק כדי לגלות שלא כל יום פורים וטסתי בקואץ׳ כשלידי ישבה אישה ששלושה כסאות היו המינימום ההכרחי שהיא הייתה צריכה לישבן הענוג שלה.
5. מה שכן, ישנתי כמו תינוק.
האם אתה מאמין?
״אני צריך שתבוא לאסוף את הספרים מהמחסן״, הוא שלח לי הודעה לאקונית ושלח לי תמונה של אלף עותקים של ״חף משפע״ ששוכבים אצלו.
המשמעות מאחורי ההודעה הפשוטה הזאת היא אחת: הסיפור של הספר שלך נגמר. החנויות לא רוצות אותו יותר כי הלקוחות לא מבקשים אותו יותר. כל מי שאמר לך שאתה לא סופר ולא תהיה סופר צדק במאה אחוז, ואני מקווה שיש לך מחסן מספיק גדול כדי להכיל את הבושה ואת הכשלון ואת החלומות שלך.
אוקיי, החלק האחרון טיפה מוגזם, אבל אתם מבינים את הכוונה.
אוקיי, אתם יודעים מה? כל החלק הזה הוא רק מה שרץ אצלי בראש, וזו בכלל לא האמת.
עבודה בעיניים
1. לפני שבועיים בערך הייתי במסיבת קריוקי. ובגלל שאם אתם מכירים אותי אתם יודעים שזה משפט לא הגיוני, תנו לי לנסח אותו מחדש: הייתה מסיבת קריוקי, ובמקרה גם אני הייתי שם. זהו. לא באמת היה בינינו קשר. אנשים שרו, נהנו, שתו, עשו את הדבר הזה שאנשים עושים, ואני ישבתי מצונף בפינה, אכלתי את כל מגש הסושי הקבוצתי ולא מצאתי את עצמי.
״תשתחרר קצת, תהנה״, מירפק אותי חבר טוב שהיה שם.
״אני לא יודע מה לעשות״, עניתי לו.
״תעשה מה שעושים בקריוקי״, הוא אמר.
״אף פעם לא הייתי בקריוקי״, השבתי לו.
זה נכון שעברו בסך הכל שבועיים, אבל את המבט שלו אני לא אשכח עד סוף ימי. ״אחי״, הוא הסתכל עלי בהלם מוחלט, ״איך יכול להיות שאף פעם לא היית בקריוקי?״.
שקט, אחים ואחיות
ביום שישי שעבר עשיתי את ״התנועה״.
התנועה, נו.
אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר.
מה שקרה זה שבשישי שעבר הכנתי לרותם ולי ארוחת ערב תאילנדית משובחת <הכנס כאן טפיחה נאה על השכם>, ואחרי ששטפתי כלים <הכנס כאן קריאות ספורדיות מהקהל ״וואו! איזה בן זוג!״> רציתי לבדוק את הוראות האחסון של רוטב האחסון של הסויה.
ואז עשיתי אותה.
את התנועה.
ה-תנועה.
מצטרף לתנועה
ביום שישי שעבר עשיתי את ״התנועה״.
התנועה, נו.
אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר.
מה שקרה זה שבשישי שעבר הכנתי לרותם ולי ארוחת ערב תאילנדית משובחת <הכנס כאן טפיחה נאה על השכם>, ואחרי ששטפתי כלים <הכנס כאן קריאות ספורדיות מהקהל ״וואו! איזה בן זוג!״> רציתי לבדוק את הוראות האחסון של רוטב האחסון של הסויה.
ואז עשיתי אותה.
את התנועה.
ה-תנועה.
