אני לא לוזר.
וואו, זה היה משפט ממש משונה לכתוב אותו.
וזה מוזר, כי יש לי קטע ממש מעולה על כמה אני לוזר. 900 מילים שהיו באמת פסגת הכתיבה שלי והיו בספר החדש שלי, ״חף משפע״, עד שהושמטו בעריכה על ידי רותם, שחוץ מזה שהיא בת הזוג שלי היא גם העורכת שלי, ולכבוד הטור הזה חיפשתי אותו בכל הדראפטים שהיו מאז מרץ 2022 והוא התאדה לחלוטין. נעלם כאילו בלעה אותו הקארמה.
זה מאוד לוזרי מצידי לאבד טקסט כזה, במיוחד שהקטע ההוא היה כל כך טוב, והוא היה מוכיח לכם מעל לכל ספק שאני לוזר מושלם. אבל הוא הלך לאיבוד באופן כל כך סימבולי וזה קצת מצער אותי שאיש לא יקרא אותו, אבל גם מוכיח מעל לכל ספק את מה שהרגשתי בתוכי כבר הרבה מאוד זמן: שהסיפור על היותי לוזר הוא כבר לא נכון. והוא לא נכון כבר הרבה זמן.
ואולי, בעצם, לא היה נכון אף פעם.
לוזר, אילוסטרציה
אני לא יודע מתי התחלתי לחשוב שאני לוזר, אבל יש לי חשד סביר להאמין שזה התחיל עוד בבית ספר. הייתי גרוע מאוד במתמטיקה ומדעים, קיבלתי נכשלים על ימין ועל שמאל. הייתי כל כך גרוע עד שאחרי שלושה שיעורים בפיזיקה בכיתה י׳ המורה חדוה לקחה אותי הצידה והציעה לי שהיא תתן לי 85 בתעודה אם אני פשוט אשב בספריה בזמן השיעורים שלה וגם לא אגיע למבחנים.
כאן מגיע השלב שאני אמור לספר לכם שבמקצועות ההומניים הייתי ממש טוב, אבל זה לא סיפור כזה, כי גם שם ישבתי באזור ה-70-80. הבעה הייתה המקצוע היחיד שבאמת אהבתי והרגשתי שאני טוב בו, אבל הייתה לי מורה שהיום אני יודע להגיד שהתנכלה לי באופן אישי והכשילה אותי בכל פעם מחדש. אני לא אשכח שהיא אמרה לי פעם ״אתה חושב שאתה משהו, אדון ברק, אבל תרשה לי לחסוך לך את שברון הלב: אתה לא״.
אני לא יכול למנות את כמות הפעמים שבהן ישבתי אצל רכזת השכבה או אצל היועצת שלקחה אותי כפרויקט פר״ח ושמעתי את הנאום שאני לא אגיע לשום מקום. שיש לי פוטנציאל, אבל. שאני ילד חכם מתחת לכל הטיפשות הזו שאני מתעקש לדבוק בה, אבל שאין לזה הוכחות בשטח.
והעניין הוא שכשאתה שומע מספיק פעמים שאין לך עתיד, אתה מתחיל להאמין בזה.
גם עם נשים אף פעם לא הייתי מוצלח. או קיים. בתיכון ובצבא הייתי אלוף העולם ב״אתה כמו אח בשבילי״ ואחר כך בעיקר לא משכתי תשומת לב. היו גברים חתיכים, מצחיקים וחכמים בסביבה שלי. ידעתי שאני לא הם.
אני הייתי הבחור עם השיער המתולתל המוזר ששקל 124 קילו וגמגם בכל סיטואציה חברתית שהיא עם חיבה מוזרה למשחקי מילים שרצה להיות כותב. בכל קלישאה של סרט הוליוודי כלשהו אתם וגם אני יודעים בדיוק לאיזה תפקיד היו מלהקים אותי, ואתם וגם אני יודעים היטב שלא היה לי סיכוי להיבחן לשום תפקיד אחר. הייתי הליהוק הכי קלאסי שיכול להיות להוא שצוחקים עליו ומסמנים לו L עם האצבעות על המצח.
יש משהו נוח בלהיות לוזר. זה קל יותר. נוח יותר. זה הרבה יותר קביל חברתית. עם השנים גם למדתי לצחוק ולזלזל בעצמי, תופעה ידועה של מי שצחקו ולגלגו עליו כל חייו עד שהוא מפנים כל כך את הקולות עד שהוא כבר מדקלם אותם בעל פה. ואני אדם מאוד יסודי, אז עשיתי את זה היטב. כשכבר התקבלתי לעיתונים אימצתי מהר מאוד פרסונה לוזרית, ואם קראתם את הספרים שלי אתם יודעים שזה לגמרי אזור הנוחות שלי. קל לי מאוד וזה כל כך טבעי לי לכתוב את דמות הנעבעך ששום דבר לא הולך לו אף פעם, וגם כשכן הולך לו הוא ממילא כל כך שקוע ברחמים עצמיים שהוא לא ישים לב. זו טכניקה ספרותית יעילה מאוד, כי היא מעוררת הזדהות מיידית אצל הקורא. אחרי הכל, כולנו מרגישים קצת כאלה.
היופי – או הטרגדיה – בלהיות לוזר הוא שגם כשדברים מצליחים, אתה כבר כל כך מיומן בלהקטין את עצמך שזה בכלל לא משנה. כי הצליחה היא מזל, או צירוף מקרים. אפילו כשמאה אלף שקלים נאספים בקמפיין מימון המונים תוך ימים ספורים, אתה עדיין מוצא את עצמך ממלמל ״מי היה מאמין״, ויודע את התשובה: לא אני”.
אבל אולי הגיע הזמן להודות באמת המביכה: אני לא חושב שזה היה מזל. אני לא חושב שזה היה במקרה.
אני לא חושב שהייתי לוזר.
וואו, זה היה משפט ממש משונה לכתוב אותו.
כתבתי לעצמי פתקים על המראה. שיננתי מנטרות. הסכמתי להקשיב לה ולא לבטל אותה כשהיא אמרה שאני גבר מאוד שווה. וכשהיא קראה עוד דראפט של הספר שעבדתי עליו אז, שהתקציר המאוד קצר שלו הוא שהלוזר של השכבה פוגש בשנית את מלכת הכיתה כששניהם מבוגרים ומנסה לגרום לה להתאהב בו, היא נאנחה ואמרה ״אולי לא תכתוב לוזר פעם אחת? די, זה כל כך מעייף״
השינוי הזה התחיל לפני שלוש שנים, עם ההיא שהיא גם בת הזוג שלי וגם העורכת שלי וגם האישה הכי קרובה אלי בעולם. ישבנו במרפסת וניהלנו שיחה על מעמדות בתיכון. היא הייתה מלכת הכיתה המוצהרת. לא שלי, אמנם, אבל של נתניה כולה. אני הבחור שבמקסימום היה מכין למלכת הכיתה את שיעורי הבית. שבע דרגות חברתיות לפחות מפרידות בינינו. אני יודע את זה כי חבר טוב שלי טרח להגיד לי את זה.
אני לוזר, אמרתי לה.
״אז יש לנו בעיה״, היא השיבה, ״כי אני ממש לא מתאהבת בלוזרים. ואני אוהבת אותך. אז, אתה יודע, אתה ממש תצטרך לעשות משהו בקשר לזה״.
איך מתחילים להיות לוזר אני יודע, זה קל, אבל איך מפסיקים להיות לוזר? איך משנים את כל מה שאתה יודע על עצמך כל כך הרבה זמן? אני באמת לא מומחה בתחום, אבל אני בכנות יכול להגיד שכשהבנתי שאם אני אמשיך לשכנע אותה שאני לוזר – ועבדתי על זה מאוד ביסודיות – יש מצב שבסוף היא תשתכנע ולא תרצה להיות איתי יותר. ותגידו מה שתגידו, אבל הסכנה בלאבד את אהבת חייך היא תמריץ לא רע בכלל להתחיל לקום ולעשות דברים.
כתבתי לעצמי פתקים על המראה. שיננתי מנטרות. הסכמתי להקשיב לה ולא לבטל אותה כשהיא אמרה שאני גבר מאוד שווה. וכשהיא קראה עוד דראפט של הספר שעבדתי עליו אז, שהתקציר המאוד קצר שלו הוא שהלוזר של השכבה פוגש בשנית את מלכת הכיתה כששניהם מבוגרים ומנסה לגרום לה להתאהב בו, היא נאנחה ואמרה ״אולי לא תכתוב לוזר פעם אחת? די, זה כל כך מעייף״.
והסכמתי איתה. זה באמת היה ספר מאוד מעייף, שדמה בצורה מאוד חשודה לשני הספרים שכבר כתבתי.
וככה, בעצם, נולד ״חף משפע״, שהוא ספר על איך הצלחתי לספר לעצמי על עצמי סיפור חדש לחלוטין.
וכשהחלטתי על ההדסטארט שהוא, באמת, מנוגד לאופי שלי בכל דרך שהיא, אמרתי לעצמי בשקט שאם זה ילך אני נפרד מהלוזר הפנימי שלי סופית.
ואז אמרתי לעצמי שגם אם זה לא ילך אני נפרד מהלוזר הפנימי שלי סופית, כי לוזרים לא מנסים להגשים את החלומות שלהם, ואני כן.
פעם, כששמעתי אנשים אומרים שהם פשוט יודעים שיצליחו כי הם כאלה הייתי מלגלג, צוחק, נוחר בבוז וחושב 'איזה שוויצרים'.
היום אני מבין שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בסוף הופך למציאות.
הקמפיין הזה הוא הצלחה אבסולוטית. אני לא מתבייש לכתוב את זה. לא חשבתי שהוא יהיה כזה, אבל רותם כן חשבה. אתמול, כשישבתי המום מול המספרים וכמות האנשים הבלתי נתפסת שקנו את הספר בשבועיים, היא חיבקה אותי ואמרה לי ״הייתי בטוחה באלף אחוז שאנחנו ננהל את השיחה הזאת כשהתחלת. אני ידעתי״.
והעניין הוא שכשאישה אחת ממש מוצלחת שממש אוהבת אותך מאמינה בך ככה, אתה אולי לא מתחיל להאמין בזה, אבל אתה בהחלט יכול לבחור לנסות.
ואני בוחר להאמין לה.
ומול כל מקהלת הקולות שליוו אותי כל חיי אני בוחר בכל יום מחדש להקשיב אך ורק לה.
היא תמיד צוחקת עלי שאני חושב שאהבה היא פתרון להכל, והיא מאוד צודקת וזה באמת קצת מצחיק, אבל במקרה הזה זה נכון, כי כל מה שצריך זה אישה אחת שתאהב אותך באמת ותגיד לך שאתה פשוט לא לוזר, וזהו. תתמודד עם זה עכשיו.
אז האם אני ווינר? בואו לא ניסחף בבקשה. בקבוצה של רוני ומאירה עלתה ההגדרה ״לוזר מצליח״, ואני מאמץ אותה בחום. וכל עוד אני אבחר פעם אחר פעם לנסות ולהגשים את החלומות שלי ולעשות את הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם מתוך ידיעה ברורה שאני יכול להיכשל כמו שאני יכול גם להצליח, אני חושב שאני אהיה בסדר.
מסתבר שאני לא לוזר.
בסוף זה לא יהיה משפט כל כך משונה לכתוב אותו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
