אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
כבר אי אפשר לזכור שום דבר אחר, כולל לא את החיים הקודמים שהיו לנו
ארץ. אני מנסה להיזכר בארץ ב-נ׳. זה אמור פשוט לעלות לי כמו שזה תמיד עולה, אבל אני לא מוצא כלום. אנחנו משחקים ככה שעידו אומר ראשון ובן הדוד אומר שני ואני מסביר להם מה נשאר, אבל אני לא מצליח לחשוב אפילו על ארץ אחת, וזה קצת מבהיל אותי. נרפת. ננגליה. נרצות הברית. כלום לא עולה לי. עידו אומר נורווגיה. בן הדוד מפגיז עם נמיביה. יש לפחות שמונה. אני יודע את זה. ככה התקבלתי לבמחנה בצבא. ממש ככה. עולה לי ניר עוז. אני יודע שזו לא ארץ, ובכל זאת זה כל מה שעולה לי. ניר עוז. נצרים. נו, אני אומר, מנסה להפעיל ידנית את המוח, צילמו שם את הסרט הזה שהוא כמו משחקי הכס אבל היה לפני. של טולקין. נו, המדע הבדיוני הזה. שלושה סרטים, עם הסרט השלישי שסירב להיגמר. עם הגמד וההוא איך קוראים לו הממש מפורסם שהיה הקוסם. שניהם בוהים בי ולא מבינים מה אני רוצה.
״ניו זילנד!״ אני צועק קצת חזק מדי ומפחיד את שניהם. אני עדיין יכול לשחק את המשחק הזה, לעזאזל. אני עדיין כאן.
עיר. זה התור שלהם, הם קודם, ואף אחד לא מוצא עיר או ישוב באות נ׳. ״פשוט תחשוב איפה יש טילים״, אומר לו בן הדוד, ואני יודע שזה השלב שאני אמור להצטער מאוד על הילדות שלהם, אבל כל מה שאני מצליח לחשוב זה שהמנוול גנב לי את הטקטיקה, כי זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו: מריץ את האפליקציה של פיקוד העורף בראש ומנסה להיזכר איפה נפצעו אתמול. עידו אומר נהריה. בן הדוד ואני ממשיכים לחשוב. ״בנתניה היה טילים?״, הוא שואל, ועידו אומר לו שקצת. אז נתניה. שוב אני נשאר בלי כלום. אלי שבשמיים, המוח שלי ריק. אני מתחיל להריץ בירות. אמסטרדם לא, פריז לא, פראג לא, לונדון לא. אני יודע שיש עיר בנ׳, ובסוף אני נזכר בכתבה שקראתי הבוקר ובלי שליטה אומר ״ניו יורק טיימס״.
״ניו יורק טיימס זה עיר, אבא?״.
כאילו, ניו יורק, חמודי. התכוונתי ניו יורק. ניו יורק זו עיר. הייתי שם שלוש פעמים.
היא יפה, אבא?
אני לא זוכר. בחיי. אני כבר לא זוכר כלום. זה פשט נראה לי כמו חיים אחרים לגמרי.
חי. הדבר היחיד שהמוח המפגר שלי מצליח לדלות כרגע זה ״עם ישראל״. זה כל מה שרץ לי בראש. שום דבר אחר לא חי מבחינתי, וזה הדבר היחיד שמעניין אותי שיחיה. הראש שלי מלא בהמון אנשים צועקים שעם ישראל חי ולשום דבר אחר אין מקום. עידו מפגיז עם נמיה. בן הדוד הולך על נמר. חייבות להיות עוד חיות. חיות זו המחלקה שלי, בטח מאז שהם ואני הולכים לספארי כמעט בכל חודש כבר שש שנים וזה הבילוי המועדף עלינו שמשום מה לא נמאס להם. אני יודע איך קוראים לכל החיות בספארי, למען השם, ופתאום מחליקה לי פיסת האינפורמציה שלנמר בספארי קוראים כורש. לטיגריסים קוראים רימבה וצ׳ין צ׳ין. לפיל קוראים יוסי. לדרקון הקומודו קוראים שאול. אני מתגעגע לספארי. היינו שם לא מזמן, וכל מה שפחדתי זה שיהיו אזעקות ובסוף הלכנו מהר כמו שבאנו, ומאז אני לא מסכים לחזור.
נו, אבא, יש לך חיה?
לא, ילד שלי, אני רוצה להגיד לו, יש לי קצרים במוח. אני מריץ את כל התחנות בספארי. דוב נמלים? לא. ג׳ירפה? לא. פרד? לא. למור? כוס אמק. ״אבא שלך די איטי, עידו״, אומר בן הדוד, וצודק, אבל תיכף אני אביא אותה בחיה. כל מה שרץ לי בראש אלה מהדורות החדשות של הימים האחרונים, ומישהו אמר שם שצריך לתקוף באיראן כדי לקטוע את ראש ה…
נחש! נחש! נחש זה בנ׳.
״לקח לך מלא זמן, אבא״.
אני מנסה בכל הכוח לחשוב על מישהו חיובי. צייר. פסל. כותב. שחקן. אמן. הכל ריק. בסוף עולה לי ניטשה. הם פוסלים כי הם בחיים לא שמעו עליו. אני מסכים, כי אין לי כוח להסביר להם עכשיו מי זה. רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח
צומח. הם לקחו לי את נורית ונרקיס, והדבר היחיד שאני חושב עליו זה על כל הפרחים שנקטפו לנו בשנה הזאת. אני חושב על נועם אליקים ששתי הבנות שלו, דפנה ואלה, נחטפו לעזה והוא נהרג עם בת הזוג שלו דקלה ובנה תומר. הסיפור הזה לא יוצא לי מהראש. אני חושב על נורית ברגר ז״ל מנתיב העשרה. כמה שמות אני זוכר ומחזיק אותם חזק חזק בזכרון. אני חושב על נדב אח של אילת שנחטף ונרצח בשבי. אני חושב ששום דבר לא צומח כאן כבר הרבה זמן.
תמשיכו, טוב? אני רק אביא לי מים.
דומם. נצחון. חייב להיות כזה מתישהו. רק השבוע קראתי שהמלחמה הזאת תיקח לפחות עוד שנה. אולי חמש. אין לי את הכוחות האלה. אין לי את האוויר לזה. הדבר היחיד שמחזיק אותי וגורם לי לקום בבוקר ולתפקד זה שאני מדמיין את עם ישראל קופץ לבריכה בכיכר רבין כמו אחרי מלחמת המפרץ ואת האוהדים של מכבי תל אביב עם המון שלטים נגד סדאם אחרי שעיראק הודיעה על כניעה. חייבת להיות תמונה כזאת. החטופים חייבים לחזור. מי שחי. אם נשאר עדיין מי שחי. הנצחון הזה חייב לבוא, והוא חייב להיות מוחץ והחלטי וחד משמעי, אבל באיזה מחיר? איך הדבר הזה יגמר, לעזאזל? איך אנחנו ממשיכים לחיות כאן?
אבא?
מה?
דומם ב-נ׳.
תתחיל אתה, זה תורך, מה יש לך?
נינטנדו.
זה טוב.
מה יש לך, אבא?
נסראללה, אני עונה.
שניהם צוחקים.
זה לא דומם, הם פוסלים לי את התשובה.
נר, אני עונה לבסוף, ונזהר לא להגיד ״זכרון״.
אישיות. עוד לפני שהם פותחים את הפה אני אומר בשטף: נתניהו. נסראללה. ניר דבורי.
״יש לך מישהו לא מהמלחמה?״, שואל אותי הבן דוד, מיואש, כי הוא הבין עם מי יש לו עסק.
״ניטה״, עידו אומר.
מי?
הוא מברולסטארז, אבא, איך אתה לא מכיר?!
בן הדוד אומר נאני. גם הוא מברולסטארז.
אישיות צריך להיות מישהו חי, אני אומר להם.
נסראללה לא חי, עידו אומר לי.
גם כן אישיות, אלוהים. ארכי מחבל. טרוריסט. נבל. נבל זה בנ׳. אני מנסה בכל הכוח לחשוב על מישהו חיובי. צייר. פסל. כותב. שחקן. אמן. הכל ריק. בסוף עולה לי ניטשה. הם פוסלים כי הם בחיים לא שמעו עליו. אני מסכים, כי אין לי כוח להסביר להם עכשיו מי זה. רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח.
״אפשר לחיות מבלי לזכור ולהיות מאושר״, אני שומע את פרידריך מתיישב לידי ונאנח ואני כל כך מזדהה איתו, כי זה באמת מרגיש כאילו שנינו בני 180. ״אך אין זה מן האפשר לחיות מבלי לשכוח״. אתה צודק, פרידריך, אבל זה לא חיים זה, כי המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לזכור, אלא שמרוב זכרון הכל נשכח, פרידריך. כשמנסים לזכור יותר מדי בסוף יוצא ששוכחים הכל. ״זה טוב״, הוא עונה לי וקם ללכת. ״תזכור את זה״.
אבא?
מה?
נראה לי שהפסדת.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
רודף חלום
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
בין אלי לירדן
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
פיכוח נפש
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח’בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי ‘אבא! רצחתי עשרה יהודים!’. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.