איך (לא) לשוט בקאנו

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.

אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.

״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.

במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.

קר לי.

למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.

פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.

אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה. 

בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.

אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה. 

זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.

אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי. 

השבוע עידו נכנס לאוטו עם דמעות ואמר ״אבא, מציקים לי בבית ספר״ וסיפר איך חמישה ילדים הקיפו אותו בהפסקה ודחפו אותו מכל כיוון.

יש דברים שאתה נשבע לעצמך שתדע להגיד לילדים שלך כשתהיה אבא. לרוב המוחלט של הדברים החיים לא הכינו אותי בכלל. אבל לזה? לזה התכוננתי היטב כל החיים, מאז גיל עשר, כשישבתי לבד בהפסקה על הספסל הכי רחוק ומוסתר שאפשר למצוא אחרי ששוב הציקו לי ודחפו אותי בהפסקה. אני ממש זוכר את עצמי מבטיח לעצמי – וכנראה גם מעודד את עצמי – שכשאני אהיה אבא הילדים שלי לא יעברו את זה.

ואני, שהתכוננתי, שמתאמן ומשייף את הנאום כבר שלושה עשורים, נאלמתי דום ולא מצאתי אפילו מילה אחת להגיד.

אני יודע את כל מה שהייתי אמור להגיד לו: שאני אגן עליו. שהכל בסדר. שאבא פה. שאני לא אתן לו לגדול לתוך אותן צלקות שאני מסתובב איתן על הגוף. אבל פתאום הרגע הזה הגיע מבלי שאף אחד הכין אותי לזה, והנה הילד שלי מנגב את הדמעות ומחכה למוצא פיו של אבא שלו, ואבא שלו יושב בכיסא הנהג, פותח וסוגר את הפה, ולא מוציא אפילו צליל.

כי באמת, מה יש לי להגיד?

אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.

בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.

אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.