לפני שלושה שבועות החלטנו לשוט בקאנו.
זה נשמע כמו רעיון טוב באותו רגע. באמת.
הלוואי והייתי יכול להגיד שהילדים גררו אותנו לזה, או שאנחנו או שאנחנו בכלל יודעים איך נראה קאנו לפני ששכרנו אחד, אבל אף אחד מאלה לא נכון. ראינו פרסום באינטרנט וביחד אמרנו: ״איזה מגניב, קאנו!״.
טוב, בסדר, אחד מאיתנו אמר ״איזה מגניב, קאנו!״ ואחת מאיתנו אמרה ״וואו, מה זה לא״, אבל אני לא אגלה לכם מי זה מי.
בקיצור, אני חש שעשינו החלטה משותפת.
בדמיוני זה דווקא נראה מאוד ברור. אחרי הכל, כבר השטתי קיאק או שניים במורד נהר הירדן, מה שנתן לי את הרושם המאוד מאוד מוטעה שאני כנראה טוב בחתירה, וזו אף פעם לא הזדמנות רעה להפגין בפני ילדי, זוגתי ובנותיה את הצד המסוקס שלי והגבריות המתפרצת שלי בעודי לוקח אותם לסיור קסום במימי הכנרת.
כמובן שאם היה לי שמץ של גבריות מתפרצת זה לא היה מזיק, בתור התחלה.
ככה נראה הקאנו כשסיימנו. כמו כן רותם טוענת שזה קיאק, אבל כבר לא אכפת לי
מדי פעם עולים לי רעיונות שאין לי שמץ של מושג מה הקשר ביני לבינם או מאיפה הם באים לי. ככה מצאתי את עצמי צורח ותלוי מאומגה לפני שנתיים. ככה מצאתי את עצמי בוכה במגלשת מים בקפריסין. ככה מצאתי את עצמי מנסה ללמד את שני הילדים שלי להחליק על הקרח ונזכר שכדי ללמד משהו כדי שיהיה לך מושג איך לעשות את זה בעצמך קודם. שלל רעיונות והרפתקאות שאת כולם יוזם האבא והגבר שאני רוצה להיות, אבל בסוף מי שנידון לבצע אותם הוא אני.
ואני באמת כבר אמור לדעת, בגילי ובמעמדי ועם כמות השיער הלבן שיש לי על הזקן, מה אני יודע לעשות ומה אני לא יודע לעשות. אבל מדי פעם, ואני מודה שבשנה האחרונה יותר מכל השנים שקדמו להן, עולה בי השאלה ״האם אני יכול גם יותר? האם יכול להיות שיש בי יותר ממה שנדמה לי?״.
והתשובה היא לא.
ובכל זאת, היה נדמה לי שהקאנו הזה יגדל עלי. שהביגלוגיה הגברית חזקה וגדולה ממני. שכמו שבוקר אחד, לפני שמונה חודשים, קמתי והטריף אותי שיש אורות דולקים בבית ומאז אני צועק על הילדים לכבות אורות גם כשהם בכלל לא דולקים, ככה גם עם קאנו. אני אתפוס משוט, אגיד למדריך שבא להסביר לנו איך שטים ״זה בסדר, חבוב, אני שייט מנוסה״ והשאר כבר יקרה מעצמו.
ולא שלא קרו דברים, אבל אני כן מתבאס להגיד שהדבר היחיד שממש קיוויתי שיקרה – שהקאנו הארור יזוז – דווקא זה לא קרה.
הושבנו את הילדים. הלבשנו אותם באפודי המגן המטופשים למרות שהמים הגיעו לכולנו עד הברכיים. רותם אמרה שעוד אפשר להתחרט וממש התאפקה לא לחבוט בי במשוט, ואני אמרתי לה בסמכותיות גברית ״את תשבי ותנוחי, זה עלי״.
הכנסתי את המשוט למים.
צעקתי ״היי הו סילבר״.
ומה שקרה זה שבאמת עשיתי עיגולים מאוד יפים במים, אבל הקאנו סירב לזוז.
רגע לפני שכולנו צוחקים עלי, אני רוצה לטעון כאן משהו להגנתי: קאנו זה דבר עצום בגודלו, לא כל שכן הקאנו שאנחנו קיבלנו, שהיה למעשה שני קאנואים (קאנונים? קאנוניים?) מחוברים כדי להכיל את כולנו. כלי התחבורה הבלתי יעיל הזה היה צריך לפחות ארבעה אנשים מבוגרים, אחד בכל פינה, או מנוע, כדי שהדבר הזה בכלל יחשוב על לזוז. זה היה ברור שגם אני ורותם ביחד, בכוחות משותפים שלאף אחד מאיתנו אין, בקושי יכולים להזיז את הדבר הזה, אבל במקום לקום ולהודות בטעות צעקתי למדריך שיתן דחיפה – ויצאנו לדרך.
אם אפשר לקרוא לזה דרך.
ואם אפשר לקרוא לזה יצאנו.
אני לא אלאה אתכם בכל הטיול המטורף שעשינו. אני רק אגיד שהוא נמשך שעה ורבע פחות מהשעה וחצי שהקצו לנו, וכשיצאנו לדרך הקופה הייתה קרובה אלינו וגם כשהיינו בדרך הקופה הייתה קרובה אלינו. בעוד שהיינו אמורים לעשות סובב כנרת גרמנו לכנרת להסתובב סביבנו, וחוץ מלתפוס לי את הגב לא הצלחתי לעשות שום דבר מועיל.
כאן כמובן אמור לבוא הקטע שבסוף היה כיף, אבל לא, לא היה כיף בכלל. ולמרות שלא היה כיף כאן אמור לבוא הקטע שצחקנו על זה כל הדרך ואמרנו לעצמנו כל הכבוד שניסינו, אבל גם זה לא קרה. הילדים היו מבואסים שיצאנו, רותם הייתה מבואסת שנכנסנו, ואני הייתי מבואס יותר מכולם, כי זה היה מאוד אחרת מאיך שדמיינתי את זה. ובעוד שכולם חזרו לשכשך במים אחרי שלוש דקות ושכחו מהאירוע, אני נשארתי לשבת על בול העץ הסמוך עצוב באמת, כי אכזבתי את כולם.
איזה גבר לא יודע להשיט קאנו?
ובכן, כל גבר שאינו אינדיאני, כנראה.
אבל זו לא הנקודה כרגע.
בערב שאלתי אותה אם היא מתבאסת עלי, והיא ענתה את המשפט היפה ביותר לגבר שכשל בתפקידו המסורתי: ״לא התאהבתי בך כי חשבתי שאתה יודע להשיט קאנו. זה ממש לא היה חלק מסט התכונות שחשבתי שיש לך״.
וזה יפה.
מעליב, כאילו, אבל יפה.
אני משחרר לחופשי את הדבר שחלמתי ופנטזתי כל החיים להיות, ואת האכזבה שבאה עם הגילוי שאני לא, כי לא כל הכשלונות נולדו שווים, וצריך ללמוד להבדיל ביניהם, ולהילחם רק על מה שחשוב באמת. רמז: לא קאנו
אני שונא להיכשל. זו האמת. לא רק זה, עשיתי קריירה לא רעה וגם סדרת הרצאות פומפוזית על איך הפכתי את הכשלונות שלי להצלחה מסחררת. אני בטח לא היחיד. שנים חונכנו להציב מטרה לא ריאלית (מי אמר ״הנצחון המוחלט״?) ואז להתבאס על עצמנו שאנחנו לא מצליחים. ככה זה היה עם הבגרות במתמטיקה שנכשלתי בה שוב ושוב והדבר הגדיר אותי במשך רוב חיי. ככה זה היה עם זוגיות לא טובה שבה פרידה היא רק ללוזרים, וככה סבלנו שנים בשקט ובטיפול זוגי במקום להודות באמת.
וכבר שלושה שבועות ארוכים אני מסתובב עם הקאנו הארור בראש שלי, וחושב לעצמי שאולי בקיץ הבא, או בסוכות, או תארזי את הבנות עכשיו וניסע, כי עוד הזדמנות אחת או שתיים או עשר וברור לי שאני אצליח לפצח את זה. כל כך הרבה מכשולים עברתי בחיים ובטח יש פה איזה לקח שצריך ללמוד, ואני באמת לא אתן לקרש המפואר הזה להיות מה שמגדיר אותי.
ודווקא אתמול הגעתי למסקנה שכן.
אני דווקא כן אתן לו להגדיר אותו.
אני לא אהיה אדם ששט בקאנו.
וככה זה ישאר.
אני לא אהיה אדם ששט בקאנו. אני לא אהיה אדם שמטפס על הרים. אני לא אהיה האיש הזה ששם טייץ עם מספר ומתאמן למרתון. אני לא אצא לקמפינג של שלושה ימים. גם לא של יומיים. למעשה אני די בטוח שאני לא אצא לקמפינג בכלל. אני לא אעמיד גריל באמצע יער ואעמוד עם קרטון ושני אבני צור ולא אוציא בסוף ערכה של אמגזית ואמזוג לכולם קפה שחור מהפינג׳אן.
אני בכלל לא אוהב קפה שחור.
גם אין לי פינג׳אן.
ושאלוהים ירחם על כולנו אם אני אנסה להדליק גזייה באמצע יער.
אני משחרר לחופשי את הדבר שחלמתי ופנטזתי כל החיים להיות, ואת האכזבה שבאה עם הגילוי שאני לא, כי לא כל הכשלונות נולדו שווים, וצריך ללמוד להבדיל ביניהם, ולהילחם רק על מה שחשוב באמת.
רמז: לא קאנו.
במקום זה אני אתמקד במה שאני טוב בו ובמה שאני באמת חולם להיות. במקום זה אני אסתכל על הגבר שנהייתי, שהוא גם די בסדר וראוי לאהבה לא פחות, כי אולי אני לא יכול להשיט קאנו אבל לגלוש על מטאפורות דווקא כן ולהכריז: יש הרבה כוח בלדעת מה לא תהיה ולהגיד ״זה לא בשבילי״. ובגיל ארבעים וחצי, אני לא מנסה לשלוט יותר בזרם. אלא לגמרי מתכוון לזרום עם מה שיש.
כבר לא תהיה לי בגרות במתמטיקה בסיבוב הזה.
כבר לא יהיה לי תואר מהאוניברסיטה.
כבר לא תהיה לי עבודה שכירה יציבה ובטוחה.
ואני כבר לא אשיט קאנו.
וזה בסדר.
אלה לא כשלונות. אלה פשוט הגבולות שלי. ולא את כל הגבולות חייבים לפרוץ ולאתגר.
מחר אנחנו הולכים לקאנטרי ביחד כדי לסגור את הקיץ. אני כמעט בטוח שאני לא אצטרך להשיט שום דבר. בדמיוני אני מפנטז איך אני אלמד את הילדים לקפוץ ראש, אבל בשכלי אני נזכר שאני בכלל לא יודע לעשות את זה, וגם את הרגליים אני די מתקשה להכניס לבריכה. אני גם לא אשב שם ואשוויץ בשרירי הבטן שאין לי. במקום זה אני אוכל אבטיח ששליש ממנו ימרח לי על החולצה ושליש ממנו יפול על הרצפה ואחשוב לעצמי בשקט שזה גבר מאוד מוזר להתאהב בו, אבל זו באמת הבעיה שלה.
ושלהכיר את עצמי ואת המגבלות שלי וללמוד לחיות עם מה שיש יהיה, כנראה, הדבר הכי גברי שאני אי פעם אעשה בחיי.
גם אם זה אומר שאף פעם לא נשוט בקאנו.
נ.ב. רותם קראה את הטור הזה ואמרה ״וואי, זו פעם ראשונה שזה נשמע כאילו אתה מגזים, אבל אתה לא. ככה בדיוק זה היה״. אז שתדעו שככה בדיוק זה היה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
הגיל שבחדר
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
תור הזהב
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
רודף חלום
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
בין אלי לירדן
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
פיכוח נפש
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.