אז איך באמת עושים כסף מספרים?

איך לחיות כמעט בחינם, סקוט פ פיצג׳רלד
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

מדי פעם בחצי שעה – ולפעמים גם פחות – שואלים אותי ״אז תגיד, עומר, את האמת עכשיו. יש כסף בספרים?״.

ובניגוד לכל הפעמים שאני אומר ששואלים אותי ובפועל סתם ממציא את זה, במקרה הזה זה באמת נכון.

והלוואי והיו שואלים אותי את זה במרווחים גדולים כל כך של חצי שעה.

לא עובר יום שבו אנשים לא דורשים לראות את המספרים שמאחורי המילים. את האקסלים שמאחורי קבצי הוורד. ובכל פעם ששואלים אותי אם אפשר לעשות כסף מספרות, אני כבר יודע שהם לא קראו את פרנסיס סקוט פיצג׳רלד. 

לפרנסיס ולי יש יחסים מורכבים למדי. ההיכרות הראשונה שלנו הייתה כשהוא היה כבר מת איזו תקופה ואני הייתי בן 12, ועליתי בפעם הראשונה בחיי על מטוס כדי לפגוש את הדודים העשירים מפילדלפיה שמעולם לא פגשתי. 

והדבר הראשון שהם עשו – ומה הפלא שהתאהבתי בהם מיד – היה לקחת אותי לחנות הספרים הכי גדולה שראיתי בחיים שלי.

ולהגיד לי ״אתה יכול לקנות מה שתרצה״.

אף פעם לא הייתי בחנות גדולה כל כך. היו בה שש או שבע או תשע מאות קומות ומדפים אינסופיים שאיש לא יודע היכן הם מתחילים ואני קיוויתי שהם גם אף פעם לא נגמרים. שירה, בת הדודה החדשה שהכרתי אך לפני כמה שעות והייתה גדולה ממני בשנתיים, אמרה לי שהיא קוראת עכשיו את ״גטסבי הגדול״, ושהיא ממש אוהבת את סקוט פיצג׳רלד.

ובגלל שרציתי לעשות עליה רושם ולמרות שלא שמעתי בחיים על הפיצג׳רלד הזה, עניתי לה מיד: ״גם אני״.

17.95 דולר ושקית יוקרתית אחר כך נכנסתי אליהם הביתה וספרתי את השעות לקראת הלילה. במשך כל הדרך הביתה שירה לא הפסיקה לספר כמה פיצג׳רלד מצחיק, כמה הוא מוצלח, כמה הוא גאון, שהחיים שלי יתחלקו ללפני ואחרי, שכל מה שידעתי על ספרים ועל סופרים עומד להשתנות.

וכשכולם הלכו סוף סוף לישון פתחתי בהתרגשות אדירה את העמוד הראשון.

ולא צלחתי את ארבע המילים הראשונות.

"איך לחיות כמעט בחינם״ מוגדר כסיפור קצר, אבל הוא הוא, אם לא להיות פומפוזי מדי, הטקסט הכי טוב שקראתי על הנפש האנושית. ולמרות שעברו 96 שנה מהיום בו נכתב, הוא עדיין מרגיש כאילו הוא יצא ממכונת הדפוס היום בבוקר

יאמר מיד: זו לא ממש הייתה אשמתו של פיצג׳רלד. הייתי בתחילת כיתה ו׳, ורק שלוש שנים לפני כן, בתוכנית מאוד מאוד ניסיונית, נכנסו לימודי האנגלית לבית הספר שלנו. חודשיים לפני הטיסה הזו, כחלק מהתכוננות, צלחתי את ״מלך האריות״ בלי תרגום, והבנתי – בערך – הכל. 

ואיך שלא מסתכלים על זה, יש מצב לא רע שהיו צריכות להיות עוד כמה תחנות בדרך שבין סימבה לגטסבי.

אבל לא ויתרתי. כשחזרנו הביתה פתחתי מילון אוקספורד, וכל מילה שלא הבנתי דפדפתי במשך שעות כדי להבין את משמעותה.

אבל הצרה הייתה שלא הבנתי אף מילה. 

אחרי מאבק הירואי שנמשך ערב ערב במשך שלושה שבועות הרמתי דגל לבן. בסרטים זה אולי נראה די מרשים כשיושבים עם ספר ומילון לידו, אבל זה די בלתי אפשרי לנסות להבין סיפור כשאתה לא מצליח אפילו לחבר את ההקשר בין המילים. 

וכעסתי. כעסתי על שירה שעבדה עלי. כעסתי על אמה, המורה שלי לאנגלית, שכנראה עושה משהו מאוד לא נכון. כעסתי עלי, שלא הייתי טוב מספיק. ויותר מכולם כעסתי על פיצג׳רלד, חתיכת פוץ מתנשא ואגואיסטי שכמותו, שלא מסוגל לכתוב באנגלית שכל אחד יכול להבין.

על הפוביה מלקרוא באנגלית הצלחתי, לאט לאט ואחרי הרבה שנים, להתגבר. 

אבל על הפוביה מפיצג׳רלד לא. 

וסירבתי בתוקף לגעת באיזשהו טקסט שהאיש הזה חתום עליו, או אפילו מוזכר בו.

23 שנה אחרי הביקור ההוא בחנות הספרים, ממש לפני כמה חודשים, נשלחתי מטעם ההוצאה שלי להסתגר בבית מלון בחיפה כדי לכתוב את הספר השני שלי, זה שעם קצת מזל אולי עוד תקראו יום אחד. אחרי שביליתי את כל הבוקר והצהריים מחובר לשולחן המלון החלטתי לצאת לשאוף אוויר. 

עשרים דקות אחר כך מצאתי את עצמי באחד מבתי הקפה המקסימים ביותר שהייתי בהם בחיי (״קפה בריסל״, אם אתם מתעקשים). היו בו מכונת כתיבה עתיקה, עוגת גבינה מעולה וגם מדף ספרים של ״סיפור חוזר״. ושם, בפינה, נח לו, עטוף בניילון, ספר של לא אחר מפרנסיס סקוט פיצג׳רלד עם הכותרת ״איך לחיות כמעט בחינם״. 

על החרדה הכלכלית שלי כבר דיברתי כאן, ככה שלא צריך להיות גאון כדי להבין למה הכותרת הזו משכה אותי. המחיר היה שערורייתי לספרון קטן כל כך – 78 שקלים, אם אתם מתעקשים לדעת – וזו הייתה בדיוק התקופה שבה החלטתי שאני מתחיל לחסוך כסף ומפסיק עם קניות ספונטניות, אז כמובן שקניתי אותו בלי לחשוב פעמיים.

"איך לחיות כמעט בחינם״ מוגדר כסיפור קצר, אבל הוא הכל חוץ מזה. הוא, אם לא להיות פומפוזי מדי, הטקסט הכי טוב שקראתי על הנפש האנושית. הוא מבריק. הוא קולע. הוא קורע מצחוק. ולמרות שעברו 96 שנים מאז שהוא נכתב, הוא עדיין מרגיש כאילו הוא יצא ממכונת הדפוס היום בבוקר. 

וככה זה הולך:

״אשתי ואני נישאנו בניו יורק באביב 1920, בתקופה שבה המחירים היו גבוהים מכל אלה הזכורים לבני תמותה. בדיעבד זה נראה מתאים מאוד שהקריירה שלנו החלה בנקודת זמן זו. בדיוק קיבלתי המחאה שמנה מהסרטים ושרתה עלי מעין הרגשת עליונות כלפי אותם מיליונרים הנוסעים בלימוזינות שלהם במורד השדרה החמישית, כי באותם ימים נדמה היה שהכנסותי מכפילות את עצמן מדי חודש בחודשו. זה אכן היה המצב, וזה נמשך חודשים אחדים. באוגוסט שעבר הרווחתי רק שלושים וחמישה דולר, וכשהגיע אפריל כבר הרווחתי שלושת אלפים. נראה היה שכך יימשך לנצח, ובקצב הזה תגענה הכנסותי בסוף השנה לחצי מיליון. במצב עניינים זה חסכון נראה כמו בזבוז זמן. לכן עברנו להתגורר במלון היקר בניו יורק, מתוך כוונה להעביר בו את הזמן עד לרגע שיצטבר סכום כסף מספיק לצורך נסיעה לחו״ל.

כדי לקצר את הסיפור אומר שלאחר שלושה חודשי נישואין גיליתי לחרדתי שאין בעולם אף לא דולר אחד על שמי, ואילו התשלום השבועי הקרוב לבית המלון בסך מאתיים דולר אמור היה להתבצע למחרת.

אני זוכר היטב באילו רגשות מעורבים קיבלתי את החדשות מהבנק.

״מה הבעיה?״, שאלה אשתי בחרדה כשהצטרפתי אליה על המדרכה, ״אתה נראה לי מדוכא״.

״אני לא מדוכא״, השבתי בעליצות, ״אני רק מופתע. אין לנו סנט אחד לרפואה״.

״אין לנו כסף״, היא חזרה על דברי ברוגע בעת שהתחלנו לצעוד במעין טראנס במעלה השדרה.

״אז בוא נלך לקולנוע״, היא הציעה בעליצות.

הכול נראה רגוע כל כך, ומצב רוחי לא התערער כלל. הקופאי בבנק אפילו לא הזעיף מבט. נכנסתי לבנק ושאלתי אותו ״כמה כסף יש לי בכלל?״ והוא הסתכל בספר גדול והשיב, ״אין לך כלום״.

זה כל מה שקרה. לא היו חילופי מילים קשות, לא הוחלפו מהלומות. ידעתי שאין לי מה לדאוג. אני סופר מצליח, וכשלסופרים מצליחים נגמר הכסף, כל מה שעליהם לעשות הוא לחתום על המחאות.

לא הייתי עני – הם לא הצליחו לעבוד עלי. עוני פירושו דכאון וחיים בחדר קטן ומרוחק ואכילה של מזון מהיר בפינת הרחוב – ואילו אני, מה פתאום, פשוט בלתי מתקבל על הדעת שאהיה עני. אני הרי מתגורר במלון הכי טוב בניו יורק!״

ב-12,000 מילים גאוניות (בתרגום מעולה של דב שילוח) ובשני טקסטים אישיים מעולים עונה פיצג׳רלד את התשובה הנכונה היחידה לשאלה שמטרידה את מוחותיהם של כל כך הרבה: כן, יש כסף בספרים.

כן, זה הרבה.

ואם אתם סופרים, אתם כבר תמצאו דרך לאבד אותו.

כי הנה הפסקה שמסכמת את יחסי הכוחות בין סופרים וכסף טוב יותר מכל דבר אחר:

״חשבונות חודש נובמבר הגיעו. העפתי בהם מבט קצר ודחפתי אותם לתיק חשבונות שהיה מונח על ארון הספרים. עכשיו הטרידו אותי שאלות חשובות יותר. הגיע מכתב זועף ממו״ל שציין כי כל אותה שנה כתבתי רק שני סיפורים. אך איזו חשיבות הייתה לזה? הדבר החשוב באמת היה שהשחקן הקומי המשני שלנו הגה באינטונציה מוטעית את המשפט האחרון שלו במערכה הראשונה״.

וזה, בעצם, כל הסיפור בלהיות סופר. השאלה ״האם יש כסף בספרים?״ היא, ככל הנראה, השאלה האחרונה שמעניינת אותך בעולם כולו.

ונכון, חשוב מאוד לחסוך, אבל אם חוסכים לא מזדמנים לבית קפה קטן עם מכונת כתיבה, עוגת גבינה אגדית וספר במחיר שערורייתי שמצחיק אותך עד דמעות.

כך שבסופו של דבר, עושה רושם שהבחירה הנצחית היא בין כסף טוב לסיפור טוב. תחליטו אתם באיזה צד אתם בוחרים להיות.

לינק לרכישת הגרסה הדיגיטלית (זה 30 שקל, כדאי לכם).

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים