איך להפוך לכותב טוב יותר בלחיצת כפתור אחת?

הנה דבר שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם והגיע הזמן להודות בו בפומבי: אני לא לוחץ על סייב. 

או שמור. 

או שמירה בשם. 

או איזשהו כפתור שאמור לבקש מהמחשב לשמור את הקובץ שלי עליו. 

כן, אפילו אם זה תסריט. 

כן, אפילו אם זה ספר. 

לא, אני לא סובל מלקות טכנית.  

כן, אני יודע איפה הכפתור הזה נמצא. 

כן, יש לי הסבר למה אני עושה את זה.

לא, הוא לא מוצלח במיוחד.

וכן, אני לגמרי ממליץ גם לכם לעשות את זה.

אוקיי, אולי לא ״לגמרי״. טוב, בסדר, גם ״ממליץ״ זה לא ממש הפועל הנכון. האמת שלפי כל פרמטר אפשרי להסתובב עם קובץ של 50,000 מילה שאין לו ולו גיבוי אחד בעולם כולו זה אחד הדברים היותר מטומטמים שאדם יכול לעשות. 

ובכל זאת, ככה אני מתנהל.

אין לי אמונות טפלות בשום דבר. אני לא מסתובב עם שום ובצל מחוץ למטבח, אין לי נעלי תינוק על האוטו ואין לי שום בעיה לשבת בפינות של שולחנות, שיעברו מעלי או לתת למישהו סכין, כל עוד הוא מבקש אותו כמובן. הייתה איזו תקופה קצרה שאמרתי ״טפו, טפו, טפו״ כעבר מולי חתול שחור, אבל בסביבות גיל 25 די נגמר לי הכוח לעשות גם את זה.

אבל כשזה מגיע ל-ללחוץ על ״שמור״, אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. וגרוע מזה, יש לי איזו אמונה טפלה שאם זה טקסט ראוי, היקום לא יתן לו להימחק. 

ואם אתם יודעים דבר או שניים על היקום אתם יודעים שזה לא בדיוק הגוף הנכון לסמוך עליו, כן? 

מקורה של האמונה הטפלה הזו בכתבה שעשיתי לשבעה ימים לפני 13 שנה. נשלחתי ללונדון. חזרתי מלונדון יום למחרת כדי שלא יצטרכו לממן לי עוד לילה במלון. לא ידעתי עוד שכשאומרים לך את זה אתה אמור לגחך ולהגיד ״מצחיק מאוד, אני חוזר בעוד שבוע, ולא טס בפחות ממחלקת עסקים״. 

בהית׳רו היה עיכוב של ארבע שעות. הבטריה של המחשב הנייד – אנחנו מדברים על לפני כמעט עשור וחצי, כן? – שלי נגמרה אחרי שעה ועשרים. 

את המטען שמתי במזוודה שנשלחה לבטן המטוס.

הדד ליין של הכתבה היה שבע בבוקר. הגעתי הביתה ב-23:20. עשיתי קפה. זו הייתה התקופה שהיו לי טקסי כתיבה, אז גם הדלקתי נרגילה כדי להיכנס לאווירה. 

ונחנקתי, כמו בכל פעם שהדלקתי נרגילה, כי אני אסמטי.

נכנסתי להתקלח.

פרקתי את המזוודה.

ב-1:20 התיישבתי לכתוב.

אני מספר את כל תולדות הכתבה הזאת רק כדי להבהיר דבר אחד: הייתי עייף. ורק רציתי ללכת לישון. כתבתי. ומחקתי. ותמללתי. ומחקתי. ובשעה 4:30 הייתי שלוש פסקאות לפני הסוף. המיטה נראתה קרובה מדי פעם.

ואז המחשב כבה.

מבעד להיסטריה הייתי די רגוע. הרי הוא לא באמת כבה, הוא רק הלך לישון. המידע שלי עדיין שמור, נכון? נכון?! וככה מצאתי את עצמי בשעה 4:53 בבוקר, שעתיים לפני הדד ליין, עם אפס מילים

אחרי שנרגעתי מההיסטריה גיליתי שבאחת הגיחות שלי לשירותים ניתקתי מבלי לשים לב את כבל הטעינה. המחשב היה על בטריה בשעה האחרונה. והיא פשוט נגמרה. 

ואני לא לחצתי על סייב אפילו פעם אחת. 

מבעד להיסטריה הייתי די רגוע. הרי הוא לא באמת כבה, הוא רק הלך לישון. המידע שלי עדיין שמור, נכון?

נכון?!

חיברתי את הכבל.

לחצתי על הכפתור.

וזו הייתה לחיצה ארוכה מדי שעשתה ריסטארט למחשב.

ואני מזכיר לכם שאנחנו מדברים על שמונה שנים לפני שוורד התחיל לשמור קבצים באופן אוטומטי.

וככה מצאתי את עצמי בשעה 4:53 בבוקר, שעתיים לפני הדד ליין, עם אפס מילים.

כגוש הקרח הקולי שאני התחלתי להסתובב בבית. ולצרוח. ולמלמל. ולבכות שהקריירה שלי נגמרה. ואז שהחיים שלי נגמרו. הדברים הרגילים שבן אדם עושה כש-2,600 מילים נמחקו לו ברגע.

אלא שמתוך האפלה והדכאון עלה לי רעיון לפתיחה. והיא הייתה טובה פי אלף מהפתיחה המקורית שהייתה לי. הכתבה הזאת, שנאבקתי בה עוד במלון הארור בלונדון, סוף סוף קיבלה קצב. וצורה. ומקצב. זכרתי את ארבע הבדיחות הטובות שהיו לי בכתבה. שכחתי את העשרים הגרועות, וכתבתי טובות יותר. וכשהגשתי את הכתבה ב-7:43 אמרתי לעצמי רק שש מילים: וואי, איזה מזל שנמחקה לי הכתבה.

עכשיו, אני הראשון שיודה: העובדה שפעם אחת צנחתי מהקומה השביעית בלי מצנח ואיכשהו נחתתי על הקרקע בלי שריטה היא סימן שהיה לי מזל, לא סימן שמעכשיו כדאי לוותר על המעלית ולרדת ככה לחניון. 

ובכל זאת, בשעה 08:00 בבוקר שכבתי במיטה עם אדרנלין מטורף, הלום קרב, הלום טיסה, הלום הרבה יותר מדי קפה וחשבתי לעצמי: וואו, זה היה אמור להימחק.

הכל הוביל אותי לרגע הזה.

היקום ניסה להגיד לי משהו. 

והמשהו הזה לגמרי היה ״אתה מטומטם ופעם הבאה תלחץ על שמור״, ובכל זאת, לא הצלחתי לכבות את רצף המחשבות ההוא.

ולרוע המזל, אני לא מצליח לכבות אותו עד היום.

אז כן, אני מודה, אני מסתובב במחשבה שהיקום שומר על הטקסטים שלי. אני יודע שהמחשבה הזו לא ממש ריאלית או מציאותית, ובכל זאת אני סבור שמישהו, איזושהי ישות, קוראת כל מילה ומילה שאני כותב – ואם זה ראוי לדפוס, היא כבר תשמור עליה.

ואם אתם חושבים לעצמכם ״אלוהים אדירים, האיש הזה צריך אשפוז״ אתם לגמרי צודקים, אבל תנו לי לנסות רגע לשכנע אתכם לעשות את אותו דבר.

יש איזו תכיפות בקבצים שלא נשמרים. במקום לעבוד מול הנצח ולקחת את הזמן – דבר גרוע מאוד בקבצים ארוכים, דרך אגב – יש כל הזמן שעון מתקתק וחול שנופל. המחשב, ובהחלט אפשר לסמוך עליו בעניין הזה, יקרוס מתישהו. השאלה היא רק מתי.

והאם תספיקו לסיים את הקובץ שלכם לפני שזה יקרה.

וזה מכניס לתהליך הכתיבה שני דברים שלא היה לי מושג כמה הם נחוצים עד שהרגשתי אותם: מתח, ואדרנלין.

ושני הדברים האלה הפכו אותי לכותב הרבה יותר טוב ממה שהייתי.

פתאום אני לא מתמזמז עם הטקסט. לא לוקח את הזמן. לא גולש בפייסבוק תוך כדי, כי לא רק שאין זמן, גם אלוהים יודע מה תהיה הפעולה שתגרום לזכרון של המחשב הזה לעלות על גדותיו, ולכן עדיף שלא לעשות שום פעולה שעלולה לסכן את הקובץ האחד שפתוח. 

וכשזה מגיע לעמוד 60 ו-70 אפילו מוזיקה אני לא מעז לפתוח על המחשב שלי. 

וכתוצאה מזה קורה נס: אני אשכרה כותב. ואני ממש מרוכז בכתיבה.

ובהיעדר הסחות דעת, שהן, כידוע, האויב הגדול ביותר של כתיבה, אני הופך לכותב שתמיד רציתי להיות.

ואם אתם לא מאמינים לי, אז יש לי בדיוק את האפליקציה שתשכנע אתכם. 

הכירו את Danger Notes, שהוא כנראה מעבד התמלילים הטוב ביותר שכותבים צריכים בדיוק בגלל שיש כפתור אחד שחסר בו.

ואני משאיר לכם לנחש לבד איזה.

כן, קראתם נכון. זה מעבד תמלילים שלא מאפשר לכם לשמור את הקבצים שאתם עובדים עליהם.

אז איך זה עובד? אתם מפעילים את הטיימר באפליקציה. אם אתם פחדנים אתם תלכו על חמש דקות. אם אתם אני אתם תלכו על שלוש שעות. 

ואם אתם מורידים את האצבעות שלכם מהמקלדת ומפסיקים להקליד האפליקציה תמחק את כל מה שכתבתם עד עכשיו.

כן, מה ששמעתם. 

ואם זה לא יגרום לכם לכתוב כאילו השטן נעץ לכם את הקלשון שלו בישבן ויוציא מכם את הטקסט הכי טוב שכתבתם בזמן האחרון, אתם מוזמנים להתקשר אלי ולבקש את הכסף בחזרה. 

אני מבין, כמובן, עד כמה זה מפחיד. הרי במקרה שלי היקום שומר עלי, אבל מה אתם בני התמותה אמורים לעשות? 

ובכן, אל תתפסו אותי במילה, אבל לכתוב. ועד שלא כתבתם כאילו כל רגע המילים שלכם עומדות להיעלם, אתם לא באמת יודעים כתיבה מהי. 

ואתם גם לא יודעים שכשאתם אומרים את המשפט הזה לפסיכיאטרית היא רושמת לכם אוטומטית שני פרוזאק ליום, אז הנה טיפ ממני: אל תגידו אותו כשאתם הולכים לפסיכיאטרית.

את האפליקציה המופלאה הזו – שאגב, אם היה ספק, אין לי שום קשר אליה, וחבל – אתם יכולים להוריד גם לאנדרואיד וגם לאייפון ולאייפד, ואם אתם כותבים ואין לכם אייפד זו בעיה אחרת לגמרי שאנחנו נהיה חייבים לדון עליה בהקדם, אבל לא עכשיו.

עכשיו זה הזמן שלכם לפתוח קובץ, ולא לשמור אותו לעולם.

כן, כל פעם שסיימתם איתו, מזערו אותו, וקוו לטוב. זה נשמע מטורף – וזה באמת מטורף! – אבל זו הדרך היחידה שבה תמשיכו לכתוב עד הסוף. 

ואם אתם לא מאמינים לי שתהפכו לכותבים הכי טובים שאתם יכולים להיות, אז, אתם יודעים, יש רק דרך אחת לגלות.

ובואו נראה אם יש לכם אומץ לצעוד בה.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

אני זקן מדי לחרא הזה

מי האנשים האלה?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך