סוף המשא

ביום שישי שעבר עשיתי את ״התנועה״.
התנועה, נו.
אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר.
מה שקרה זה שבשישי שעבר הכנתי לרותם ולי ארוחת ערב תאילנדית משובחת <הכנס כאן טפיחה נאה על השכם>, ואחרי ששטפתי כלים <הכנס כאן קריאות ספורדיות מהקהל ״וואו! איזה בן זוג!״> רציתי לבדוק את הוראות האחסון של רוטב האחסון של הסויה.
ואז עשיתי אותה.
את התנועה.
ה-תנועה.

״אבא״, הוא אמר לי אתמול, ״תספר לי שוב איך נולדתי״.
זו מסורת קבועה שלנו יום לפני יום ההולדת שלו מאז שהוא היה בן ארבע.
כל כמה זמן – אני רוצה להגיד כל שנה, אבל האמת שזה יותר קרוב לכל חודש – כשאנחנו נוסעים באוטו, במיוחד אם זו נסיעה ארוכה, אחד מהם בדרך כלל יגיד ״תספר לי איך נולדתי״.
בהתחלה סיפרתי להם את הסיפור האמיתי, ועם הזמן והשעמום התחלתי להוסיף פרטים כיד הדמיון הטובה כמו שעושים בכל סיפור טוב באמת. הוא, באופן אישי, מתפקע מצחוק כל פעם מחדש כשאני אומר לו שהוא נולד כל כך גדול, בשבוע 42, עד שישר רשמנו אותו לבית ספר, ואז עושה חיקוי שלו יוצא מהבטן ומדבר עם כל הנוכחים בחדר הלידה מרוב שהוא כבר היה ענק. הוא מתגלגל מצחוק, אני לא מבין למה ומה כל כך מצחיק אבל ממשיך.
אני אבא 11 שנה ממש היום, ונדמה לי שאם צריך לסכם בזעיר אנפין את חווית האבהות שלי ב-90% מהזמן זה יהיה המשפט הזה: אני לא מבין, אבל ממשיך.

״אז מבטלים?״, הסתכלתי עליה וכבר הייתי מוכן עם הלחיצה על הכפתור.
נותרו רק שש שעות לאפשרות לבטל בחינם.
אחר כך נחויב בתשלום של לילה אחד על הביטול, מה שאומר שהלכה למעשה נצטרך ממש לצאת לחופשה שהזמנו.
בגלל שרותם היא אדם נורמלי ושפוי, היא ממש שמחה מהחופשה המתקרבת שהזמנו כבר לפני יותר מחצי שנה.
אני, לעומתה, ניצלתי איזה רבע משפט שהיא אמרה על משהו אחר לגמרי ואמרתי לה ״לא חייבים לנסוע אם את לא רוצה״.
״מה״, היא הסתכלה עלי בתדהמה. ״מה זה קשור?״.
אבל עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אני כבר פתחתי את המחשב, שלפתי את ההזמנה, נשמתי לרווחה כשגיליתי שעדיין אפשר לבטל בחינם ונלחצתי מחדש כשהבנתי שיש עוד שעות ספורות לביטול.
״נו״, שאלתי אותה, האצבע כבר מוכנה על ההדק. ״אז מבטלים?״.

״אז מבטלים?״, הסתכלתי עליה וכבר הייתי מוכן עם הלחיצה על הכפתור.
נותרו רק שש שעות לאפשרות לבטל בחינם.
אחר כך נחויב בתשלום של לילה אחד על הביטול, מה שאומר שהלכה למעשה נצטרך ממש לצאת לחופשה שהזמנו.
בגלל שרותם היא אדם נורמלי ושפוי, היא ממש שמחה מהחופשה המתקרבת שהזמנו כבר לפני יותר מחצי שנה.
אני, לעומתה, ניצלתי איזה רבע משפט שהיא אמרה על משהו אחר לגמרי ואמרתי לה ״לא חייבים לנסוע אם את לא רוצה״.
״מה״, היא הסתכלה עלי בתדהמה. ״מה זה קשור?״.
אבל עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אני כבר פתחתי את המחשב, שלפתי את ההזמנה, נשמתי לרווחה כשגיליתי שעדיין אפשר לבטל בחינם ונלחצתי מחדש כשהבנתי שיש עוד שעות ספורות לביטול.
״נו״, שאלתי אותה, האצבע כבר מוכנה על ההדק. ״אז מבטלים?״.

כבר 15 שנה אני מחכה לשיחת הטלפון הזו.
אולי אפילו יותר.
כבר עשור וחצי אני מחכה שאיזשהו גוף מסחרי גדול יצלצל אלי וישאל: ״עומר?״.
״כן?״, אני אענה בהתרגשות, יודע שזו השיחה שחיכיתי לה כל חיי.
״תקשיב, אנחנו עוקבים אחרי התוכן שלך כבר שנים, והוא באמת הטוב והמרתק ביותר שראינו. חוץ מזה, אם מותר להגיד, אתה חתיך למות. אנחנו רוצים לשלם לך כדי שתחיה״.

רק דבר אחד שכחתי לשאול את סבא שלי: איך עושים שיהיה לך מזל?
26 שנה היו לי לשאול את האיש שהוכיח לי שהמזל לא רק הולך אלא ממש רץ עם הטובים, ולא שאלתי אותו: תגיד, סבא, איך אתה עושה את זה?
יש לי מיליון ואחת סיפורים על סבא שלי, אבל כדי להכיר אותו באמת כל מה שאתם צריכים זה למלא איתנו חיש גד.
סבא שלי אהב חיש גד.
חיש גד, נו. הכרטיסים הזולים האלה בחמישה שקלים עם המזלות או הכדורסל שאף אחד אף פעם לא זוכה בהם.
למעט סבא שלי, שרושש את מפעל הפיס כל פעם מחדש.