״אבא״, הוא אמר לי אתמול, ״תספר לי שוב איך נולדתי״.
זו מסורת קבועה שלנו יום לפני יום ההולדת שלו מאז שהוא היה בן ארבע.
כל כמה זמן – אני רוצה להגיד כל שנה, אבל האמת שזה יותר קרוב לכל חודש – כשאנחנו נוסעים באוטו, במיוחד אם זו נסיעה ארוכה, אחד מהם בדרך כלל יגיד ״אבא, תספר לי איך נולדתי״.
בהתחלה סיפרתי להם את הסיפור האמיתי, ועם הזמן והשעמום התחלתי להוסיף פרטים כיד הדמיון הטובה כמו שעושים בכל סיפור טוב באמת. הוא מתפקע מצחוק כל פעם מחדש כשאני אומר לו שהוא נולד כל כך גדול, בשבוע 42, עד שישר רשמנו אותו לבית ספר, ואז עושה חיקוי שלו מדבר עם כל הנוכחים בחדר הלידה מרוב שהוא כבר היה ענק. הוא מתגלגל מצחוק, אני לא מבין למה ומה כל כך מצחיק אבל ממשיך.
אני אבא 11 שנה ממש היום, ונדמה לי שאם צריך לסכם בזעיר אנפין את חווית האבהות שלי ב-90% מהזמן זה יהיה המשפט הזה: אני לא מבין, אבל ממשיך.
***
אומרים על ילדים שהזמן איתם עובר מהר. שלא שמים לב והופ, הם כבר גדולים. ובכן, טיילתי בלונדון לבד בין חנויות ספרים עתיקות והייתי אינספור פעמים בגינת הנצח ברמת השרון, ומה אני אגיד, רק באחד מהמקרים אמרתי לעצמי ״וואי, מה זה, איך הזמן טס״.
תודה, ילד שלי. בתמונה: אבא וילד
כשחזרנו מקניות אתמול ראיתי במו עיני ילד יוצא מהאוטו, אומר ״אבא, אני רוצה לסחוב״, תופס את כל השקיות בבגאז׳ ועולה למעלה. איך אנשים מתגעגעים לתקופה שהם היו קטנים זה נשגב מבינתי, בחיי.
***
מה שכן, אתמול הובלתי עליו 4:0 בפיפ״א במחצית והוא אמר ״אז אני יכול להתחיל לשחק ברצינות, כן?״. זה נגמר בשביעיה לרשת שלי ובהפסד משפיל מאוד. אולי אני כן מבין למה אנשים מתגעגעים לתקופה שהם היו קטנים.
***
מהיום שהוא נולד אמרתי בצחוק שהמטרה שלי כאבא היא לצאת עם ילדים חיים מהבית ולחזור איתם באותו מצב הביתה. 11 שנה וקורונה ומלחמה אחר כך, זו עדיין, יותר מאי פעם, המטרה היחידה שלי.
***
כל דבר שקשור בהורות – אסיפות כיתה, קבוצות וואטסאפ, הסעות, טיפולים שנתיים, חוגים, טפסים, האפליקציה של כללית, עוד טפסים, משחקי קופסה, משחקי קלפים, פלסטלינה, גואש, סליים – הוא בלתי נסבל עבורי, ורוב הזמן אין לי סבלנות לשום דבר מזה. וברגע שהפסקתי להילחם בזה והסכמתי להודות בזה, הפסקתי לנסות להיות האבא שאני חושב שאני צריך להיות והפכתי להיות האבא שאני.
אז הבנתי שמשימת חיי היא להתחבר לילד שאני, לתת לו להיות הילד שהוא, ולהשתדל לבלבל כמה שפחות בין השניים
רוב הזמן אני חושב שהוא עיוור לגמרי למה שקורה סביבו, תקוע בטלפון, מהמהם הברות, מתעורר לחיים רק כשמדברים על רובלוקס או על מנצ׳סטר סיטי ושבאופן כללי אין לו מושג מי אני או שום דבר עלי ושהוא גבר צעיר ומרוכז בעצמו כפי שכל בן בגילו אמור להיות.
אבל לפני חודש חזרנו מחופשה עם רותם והבנות שלה ופתאום, משום מקום, הוא הרים את הראש מהפוקימון גו שלו, הסתכל אל החלון ואמר ״אתה יודע, אבא, רותם באמת הרבה יותר מתאימה לך מאמא״, וצלל בחזרה למשחק.
***
אולי בגלל שהוא כל כך דומה לי פיזית, אולי בגלל שככה זה להתבגר, הילד הזה עימת אותי ועדיין מעמת על בסיס יומי עם כל השדים שניסיתי לטאטא מתחת לשטיח וחשבתי שהם עברו. ההתמודדות עם בריונות, ההתמודדות עם המשקל, ההתמודדות עם המוח שלפעמים עובד אחרת, ובכל זאת, למרות שהוא כל כך דומה לי, הוא לא אני.
***
ההבנה הזאת לבדה שלחה אותי למסע מטורף להתמודד עם הילד המאוד פצוע שבתוכי, ומאז הבנתי שמשימת חיי היא להתחבר לילד שאני, לתת לו להיות הילד שהוא, ולהשתדל לבלבל כמה שפחות בין השניים.
***
אני לעולם לא אצליח להבין למה פלוצים זה דבר מצחיק, אבל אני מאוד שמח שהבן שלי הבין.
***
ליום ההולדת הזה הוא ביקש ממני מתנה: מצלמה כמו שלך. הדבר הזה, באופן טבעי, גרם לי לפרץ דמעות בלתי נשלט כמו שכל אבא טוב צריך לעשות, והוא רק הניח לי יד על הכתף ואמר: ״וואי, אבא, מה יהיה איתך, תגיד לי?״.
***
אני אבא 11 שנה ממש היום, ונדמה לי שאם צריך לסכם בזעיר אנפין את חווית האבהות שלי ב-90% מהזמן זה יהיה המשפט הזה: אני לא מבין, אבל ממשיך. רק תהיה בריא ותשמור על עצמך ותנסה להיות הכי מאושר שאפשר, ילד. אני לא יודע אם אני האבא הכי טוב, אבל אני בטוח שאתה הילד הכי מושלם שיכולתי לקבל.
