״אז מבטלים?״, הסתכלתי עליה וכבר הייתי מוכן עם הלחיצה על הכפתור.
נותרו רק שש שעות לאפשרות לבטל בחינם.
אחר כך נחויב בתשלום של לילה אחד על הביטול, מה שאומר שהלכה למעשה נצטרך ממש לצאת לחופשה שהזמנו.
בגלל שרותם היא אדם נורמלי ושפוי, היא ממש שמחה מהחופשה המתקרבת שהזמנו כבר לפני יותר מחצי שנה.
אני, לעומתה, ניצלתי איזה רבע משפט שהיא אמרה על משהו אחר לגמרי ואמרתי לה ״לא חייבים לנסוע אם את לא רוצה״.
״מה״, היא הסתכלה עלי בתדהמה. ״מה זה קשור?״.
אבל עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אני כבר פתחתי את המחשב, שלפתי את ההזמנה, נשמתי לרווחה כשגיליתי שעדיין אפשר לבטל בחינם ונלחצתי מחדש כשהבנתי שיש עוד שעות ספורות לביטול.
״נו״, שאלתי אותה, האצבע כבר מוכנה על ההדק. ״אז מבטלים?״.
המורה שלי לחופש. רותם, כן?
אם יש דבר אחד שאני באמת טוב בו, זה להזמין חופשות.
אם יש דבר אחד שאני טוב בו אפילו יותר, זה לבטל אותן.
לפי הסטטיסטיקה של אייר בי אנד בי, יש לי 67 חופשות שהזמנתי וביטלתי.
לפי הסטטיסטיקה שלי, אני יכול להגיד לכם שמדובר במספר משולש, אם לא גבוה מזה.
טווח ביטול החופשות שלי הוא בלתי נתפס, מעשר דקות אחרי שהזמתי אותן ללא עלות ביטול ועד לביטול בגייט של המטוס בתשלום מלא.
והלוואי והייתי יכול להגיד לכם שזה קרה רק פעם אחת, אבל אני לא יכול.
בטיסה בדרך לשיקגו נבהלתי שיביאו לי מחליף והוא יהיה הרבה יותר טוב ממני ולא תהיה לי עבודה כשאני אחזור.
כתוצאה מזה ביליתי את כל הימים שלי שם בניסיון להקדים את הטיסה.
חזרתי ארבעה ימים מוקדם יותר רק כדי לגלות שאיש לא הביא לי מחליף או אפילו חשב על זה, כי כולה נעדרתי לשמונה ימים והמערכת, מסתבר, לא קרסה בלעדי.
שש שנים אחר כך ושעתיים וחצי לפני הטיסה לברצלונה, בנתב״ג, נחרדתי שיפטרו אותי, אז לקחתי את המזוודה שלי ומול בת הזוג ההמומה שלי דאז הסתובבתי וחזרתי הביתה. מהעבודה לא פיטרו אותי, אבל מהזוגיות דווקא כן. לא נגיד שזו הייתה הסיבה היחידה, אבל אני חושב שאפשר להגיד שזה לא עזר.
אלו רק שני סיפורים מתוך 67 ביטולים מתועדים.
ובכל פעם מחדש הרגשתי בדיוק את אותו דבר: לחץ בחזה, ערפל בראש, בלגן בלב ומחשבה שלא עלתה בי כשהזמנתי את החופשה אבל הנה היא באה עכשיו: אתה תפסיד הכל אם תצא לחופשה הזאת.
הכל.
****
עם השנים וההתבגרות הבנתי שחופשות הן לא בשבילי.
הקונספט של לנוח פשוט לא יושב עלי טוב.
גם אם הייתי יוצא לחופשה, הייתי לוקח איתי כל כך הרבה עבודה, עד שהקלישאה שאין אדם שזקוק לחופשה יותר מזה שחזר ממנה הייתה כל כך נכונה לגבי, בעיקר כי לא יצאתי לחופשה בכלל.
אף פעם.
****
״אז מבטלים?״.
****
הרבה מאוד למדתי מהאישה שאיתי, אבל האבחנה החשובה מכולן הייתה כשהיא הסתכלה עלי לפני שלוש שנים בזמן חופשה שהיא חיכתה לה נורא בסיני ואני חירבתי לחלוטין, ונתנה את האבחנה הכי מדויקת שרק אפשר: ״אני חושבת שאתה לא יודע איך עושים כיף״.
הרבה מאוד למדתי מהאישה שאיתי,
אבל האבחנה החשובה מכולן הייתה כשהיא הסתכלה עלי לפני שלוש שנים בזמן חופשה שהיא חיכתה לה נורא בסיני ואני חירבתי לחלוטין, ונתנה את האבחנה הכי מדויקת שרק אפשר: ״אני חושבת שאתה לא יודע איך עושים כיף״.
ולמרות שפחדתי שהנה היא הולכת להיפרד ממני בגלל הגילוי הכל כך נכון הזה, מה גם שהיא באמת זעמה עלי ובצדק כי באמת הצלחתי להרוס כל רגע טוב שם, היא צמצמה את העיניים ואמרה: ״אני הולכת ללמד אותך״.
ובדברי הימים של רותם ניר נחמיאס יירשם שהיא השקיעה את כל כולה בלימוד הזה.
זה התחיל במשהו קטן: ללמוד לנוח.
בהתחלה בצהריים.
אחר כך בשבתות.
בהבנה שהעולם לא יקרוס לתוך עצמו גם אם לא יהיה לי לפטופ על הגב בכל רגע נתון.
אחר כך בלילה במלון.
אחר כך בשניים.
ובכל פעם שהתחלתי לדבר על עבודה או לפתוח מחשב או להיכנס להתקף חרדה כי אני לא עושה משהו משני אלה היא משכה אותי בעדינות לטייל או למרפסת או לאיזו מסעדה טובה, וכשממש נהניתי היא אמרה: ״רואה? זה כיף. זה דווקא נחמד כשנותנים לזה צ׳אנס״.
****
לא ביטלנו בסוף את החופשה האחרונה שלנו, כמו גם את כל החופשות שהיו לפני.
בעוד היא אוהבת לנוח ולעשות כיף – שתי פעולות שלמדתי מאוד לא לזלזל בהן – עם הזמן והשנים גיליתי שחופשות הן לא איזה פינוק שצריך להלקות אותי עליו בגרזן, אלא ממש הכרח ואוויר לנשימה. לא רק לזוגיות שלנו, אלא גם, ואולי בעיקר, ליצירתיות שלי. לשחרר את המוח לארבעה או חמישה ימים נותן לי אוויר לחצי שנה קדימה.
בחופשה האחרונה שלנו בסלוניקי הבאנו מחשבים כמובן, אבל לא פתחנו אותם אפילו פעם אחת.
ובחופשה שחזרנו ממנה עכשיו באילת השחר אמרנו שנעבוד על כל מיני דברים כי יהיה לנו מלא זמן פנוי, ומה שקרה זה שמצאנו את עצמנו בבריכה שלושה ימים קוראים ספרים ושוחים ומדברים, וכשהיא הציעה שנשב על משהו שקשור לעבודה אמרתי לה ״מאמי, אני בחופש״.
ושנינו לא ידענו מי הבן אדם שאמר את המשפט הזה עכשיו.
אבל לשנינו, לדעתי, לא היה ממש אכפת שהוא נסע איתנו לחופשה הזאת.
****
אני לא יודע אם אפשר להגיד עלי שאני שולט באמנות החופשה עכשיו,
אבל מה שאני כן יכול להגיד לאנשים במצבי הוא שגם לחפוש זה שריר נרכש.
אפשר להתאמן על זה.
אפשר לעבוד על זה.
אפשר לעשות כיף אפלו כשאתה אדם לא כייפי בעליל כמוני.
אני כותב את זה כאן לא רק כי אני גאה בעצמי,
ולא רק כי זה השיעור הראשון והמשמעותי שלמדתי השנה,
אלא גם – ואולי בעיקר – כי לצאת לחופש נהייתה משימה קשה יותר בשנתיים האחרונות.
גם מי שכבר נוסע לוקח איתו את החדשות, את ההתרעות מצופר, את החטופים, את הכבדות הזו בלב, את העצב הנורא הזה שעוטף אותנו כבר כמעט שנתיים ומי יודע לעוד כמה זמן הוא כאן.
ובכל זאת, אפשר.
ויותר מזה, ואני לא מאמין שאני אומר את זה: צריך.
ממש ממש צריך.
לצאת לחופש – ואני לא מגזים – זו העבודה החשובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות השנה.
ומול כל הפחדים והחרדות, אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר לעצמנו כל הזמן: מותר לנו לעשות כיף.
חובה עלינו לעשות כיף.
במיוחד עכשיו.
*****
בסוף לא רק שלא ביטלנו, אבל כבר הצצנו ללוח השנה מתי תהיה הפעם הבאה שאנחנו יכולים לצאת לחופש. וגם אם מדובר בעוד די הרבה זמן, אני יודע שאף אחד לא ישאל לפני שנצא אליה ״אז מבטלים?״.
והביטול הזה – הוא הביטול היחיד שאני באמת שמח עליו.
