את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
משהו חדש נבנה פה
בגלל שאלה היו תחילת שנות האלפיים וכל סדרה בארץ חיפשה כותבים, אני לא אגזים אם אגיד שעשיתי יותר ממאתיים טסטים. אתם יודעים איך זה מרגיש להיכשל יותר ממאתיים פעם במשהו שאתה בטוח שאתה ממש טוב בו? לא מדהים, תנו לי לבשר לכם.
ובכל זאת, זו ההמתנה שהיא החלק הקשה מכולם. לשבת ליד הטלפון, ולחכות שמישהו יחליט שאתה שווה משהו. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי רווק וחיכיתי גם לתשובה מבחורה כזו או אחרת שיצאתי איתה, ויחד נגיע למסקנה שלא הגזמתי אפילו קצת: את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
החלק הזה היה קשה במיוחד כי אחרי שנה או שנתיים ובטח שלוש אנשים בסביבתך מתחילים לפקפק ולתהות אם לא הגיע הזמן שתהיה לך ״עבודה אמיתית״. אמנם הייתה לי עבודה לגמרי אמיתית, הייתי עורך בידיעות אחרונות ואת הטסטים עשיתי בלילות ועל חשבון זמני הפנוי שלא היה קיים כי בכולו ניסיתי להגשים את החלום שלי, אבל אתם יודעים למה הכוונה בעבודה אמיתית: כזאת שלא חולמים בה. כזאת שמתפשרים בה על החיים, מפנימים שאתה לא טוב כמו שחשבת ולא כוכב כמו שחשבת, מזדכים על הפנטזיות ומקבלים בתמורה קרן השתלמות ותואר באוניברסיטה וממשיכים את חייך כאחד האדם.
אחרי חמש שנים של כשלונות נון סטופ, בגיל 26 הגיע הטלפון המיוחל: ״הוט״ חיפשו כותבים לסדרת ילדים בשם ״כח שש בש״, ומתוך יותר מאלף תסריטאים החליטו לבחור בי. אתם יודעים איך זה מרגיש להיכשל יותר ממאתיים פעם במשהו שאתה בטוח שאתה ממש טוב בו ואז להצליח? די מדהים, תנו לי לבשר לכם. שיחת הקבלה הייתה מרגשת ומסעירה, וגם האפשרויות שנגלו בפני, כי קיבלתי עבודה אמיתית בתסריטאות. אחרי כל כך הרבה שנים של דלפונות ומאבקים כלכליים, סוף סוף עבודה אמיתית עם כסף אמיתי (לא באמת צריך להגיד שאת כל הטסטים עשיתי בחינם, נכון?) בחברה גדולה.
הצלחתי. אשכרה הצלחתי.
ואז ראיתי את החוזה שהם שלחו לי, וזה לא הרגיש כמו הצלחה.
אני בטוח שיש עוד תחומים שבהם מבטיחים לשלם ב״ניסיון״ וב״תיק עבודות״ והאהוב עלי מכולם ״חשיפה״, וכנראה שהייתי צריך להגיד לא להצעה המאוד נצלנית הזאת שהייתה נמוכה בתשעים אחוז משכר של תסריטאי רגיל, אבל אמרתי ״כן״, כי, כפי שהסבירה לי הסוכנת שלי דאז, זה הסטנדרט. ככה זה. אין מה לעשות. מי שיש לו חלומות לא יכול להתפרנס. ככה זה עובד.
וזה היה נראה לי מאוד מאוד דפוק.
המשרד שלו היה כמו סניף של פנאי פלוס, עם כל הכוכבים שבאו לבקר. דרך השיחות איתם גיליתי דבר אחד משותף לכולם: לא רק שהם יודעים מה קורה בעסק שלהם - הם העסק שלהם. הם מחליטים על הכל: מי כותב, מי מצלם, איך נראה הפוסטר. הם בעלי הבית היחידים והמוחלטים של היצירה שלהם
ההמתנה שלי לטלפונים נגמרה, באופן סימבולי, חודשיים לתוך גיל 30, עת הגיע טלפון ממודן שהספר שלי התקבל, שהם ישאו בכל ההוצאות ואני אזכה להתפרסם מבלי להשקיע שקל. וכן, ראיתי את החוזה שכלל את המונח הקסום ״מתוך הרווחים״, וחתמתי עליו ביודעין ובדעה צלולה ואיש לא הכריח אותי ואיש לא עשה לי שום דבר רע, אלא כי ככה זה.
לחוץ חתונה התפוצץ כפי שמעט ספרים התפוצצו לפניו ואני הייתי בטוח שסוף סוף יש לי עבודה אמיתית, וגיליתי שאחרי עמלת הוצאה ועמלת חנויות ועמלת הפצה ומע״מ ומס הכנסה לא נשאר הרבה לספר. לפעמים לא נשאר בכלל. וסופר מאוד מאוד מפורסם הסביר לי שככה זה. אין מה לעשות. שסופרים לא מתפרנסים מהספרים שלהם, אלא רק מהרצאות וסדנאות.
ככה זה עובד.
וגם זה היה נראה לי מאוד מאוד דפוק.
השינוי הגיע דווקא משיחת טלפון שממש לא חיכיתי לה: גורי אלפי היה על הקו. הוא רצה לעשות סרט מלחוץ חתונה. אני אמרתי ״כן״ מיד ובלי לראות חוזה (שבאופן מפתיע דווקא היה הוגן מאוד, ולמעלה מזה), וככה הגעתי למצב שמלא להכיר את האיש אני יושב אצלו ארבע פעמים בשבוע במשרד. הייתה לי כמעט שנה, ואני לא אשקר אם אני אגיד שבשנה הזאת הכל השתנה לי. אני הסתובבתי עד אז עם סופרים, אנשים שכמעט אלרגיים לכסף ובזים לעסקים ומאמצים בחום את קלישאת הדלפון בעליית הגג, ונכנסתי בדלת האחורית לחדרו של אדם שאני ממש לא חושב שהוא יעלב אם אני אגיד עליו שהוא גאון קומי בדיוק כמו שהוא גאון פיננסי ואיש עסקים מבריק.
המשרד שלו היה כמו סניף של פנאי פלוס, עם כל הכוכבים שבאו לבקר. דרך השיחות איתם גיליתי דבר אחד משותף לכולם: לא רק שהם יודעים מה קורה בעסק שלהם – הם העסק שלהם. הם מחליטים על הכל: מי כותב, מי מצלם, איך נראה הפוסטר. הם בעלי הבית היחידים והמוחלטים של היצירה שלהם.
יום אחד, כשדיברנו על כסף ועסקים, שאלתי אותו איך אצלו זה לא ככה, וגורי אמר לי: ‘מה זה ככה זה? אין דבר כזה שאומן לא מתפרנס מהאמנות שלו. אם יש מידל מנים, חותכים אותם. יגיע יום שתבין שאתה לא צריך אותם ויכול לבד״.
בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים (רביטל ויטלזון, איה כורם, יאיר אגמון, חנוך דאום) קיבלו אומץ לעשות בדיוק את המהלך הזה. אנשים – חלקם חברים – שפעם עמדו לידי בדוכנים של שבוע הספר החליטו שאין דבר כזה ואין ככה זה וחצבו לעצמם דרך. בלי לשים לב נשארתי לבד בדוכן. לכולם היה אומץ.
לכולם, חוץ ממני.
וחשבתי שגם לא יהיה לי אף פעם.
את ״חף משפע״ שלחתי לשש הוצאות ספרים מובילות בישראל. כולן אמרו כן. אני רק התלהבתי שהגעתי לאנשהו בחיים והתקדמתי בקריירה עד כדי כך שאני כבר לא צריך לחכות ליד הטלפון לתשובה. אבל היה רגע אחד במרפסת שהתלבטתי עם רותם באיזו הוצאה לבחור, והיא אמרה לי בשקט ״אתה לא יכול לחתום על החוזים האלה, אתה יודע?״. שאלתי אותה למה, והיא ענתה: ״כי אתה לא יכול לכתוב ספר על שפע ואז לתת 85% מההכנסות שלו למישהו אחר״.
ותגידו מה שתגידו, זה טיעון שקשה מאוד להתווכח איתו.
כמובן שהתווכחתי, כן? אמרתי לה שאנשים לא יקנו ספר בלי הוצאה. שאיך זה יראה אם אחרי שני ספרים פתאום לא יהיה לי לוגו. שאני אראה כמו לוזר. והיא, שהיא לא רק העורכת של הספר אלא גם העורכת של חיי, ביטלה את הכל באהבה מאוד גדולה ואמרה ״אני מבינה שזה נורא מפחיד, אבל הכי מפחיד אותי שהאיש שכתב ספר על שפע יתן אותו למישהו אחר״.
והיה עוד רגע, שהכריע את הכף. ישבתי מול מו״ל גדול בישראל וכבר סיכמנו תנאים טובים למדי אחרי שלראשונה בחיי ניהלתי משא ומתן קשוח, ואז הוא אמר שכמובן שהוא ירצה שעורך מטעמו יכנס ויעבוד ביחד איתי על הספר, כי ההוצאה לא יכולה לתת לי יד חופשית. רק אז הבנתי את מה שגורי אמר, כי פתאום הבנתי שאני לגמרי יודע איך הספר הזה אמור להיראות ושאני מאמין בו כמו שלא האמנתי באף פרוייקט אחר מימי.
והחלטתי שאני גדול מספיק ויודע מספיק ומאמין מספיק ומוכן להיות עצמאי באמת.
רק עכשיו, לקראת סופו של הקמפיין, אני מבין שזה לא רק איזה ניסיון נחמד או ניסוי מעניין. זו הצהרת העצמאות שלי. אחרי ארבעים שנה על הפלנטה ושני עשורים בתעשייה, רק בשבוע האחרון אני מבין למה קוראים לזה עצמאי.
אני לא יודע לאן ההרפתקאה הזו תוביל. אני לא יודע מה תהיה התוצאה של לקחת שליטה קריאטיבית על כל אספקט בעסק שלי ולקחת שליטה עסקית על כל אספקט ביצירה שלי. אבל אני כן יודע שזה לא רק הסיפור שלי – זה הסיפור של כל יוצר שרוצה לקחת אחריות על היצירה שלו. של כל אמן שמסרב להאמין שככה זה עובד. של כל אדם שמוכן להגיד ״לא״ להבטחות של אחרים ו״כן״ לחזון שלו עצמו.
כי בסופו של יום, אם אתה באמת מאמין במה שאתה עושה, שזו חתיכת שאלה שקשה מאוד לשאול את עצמך, אתה חייב לקחת את המושכות לידיים שלך. אתה חייב להיות מוכן להיות לא רק היוצר, אלא גם המו”ל, המפיק, איש העסקים והחשב. זה מפחיד? בטח. זה מסעיר? לגמרי. זה הדבר הנכון לעשות? בקרוב נדע.ֿֿ
אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשב עוד ליד הטלפון ואחכה שמישהו יחליט שאני שווה משהו.
בשנות הארבעים שלי, אני אשב ואחכה להרבה דברים. שיחה, ברוך השם, לא תהיה אחת מהם.
לתמיכה בקמפיין ההד-סטארט של ״חף משפע״, לחצו כאן
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
