היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.
למעשה, היה בדיוק אחד כזה.
קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.
טבילת האש שלי הייתה במחנה הפליטים בלטה, שם גיליתי, בערב אחד, איך זה מרגיש כשיורים עליך בקבוקי תבערה, כדורי אמ-16 וגם טיל נ״ט אחד.
משם המשכתי לפאתי שכם למבצע אלמנת קש עם פלוגת צנחנים שבנס לא הסתיים בהרוגים ואז, כאילו שזה לא מספיק, העברתי שבוע נוסף באזור הדרומי של עזה בואכה ציר פילדלפי ובנצרים שבמרכזה.
וכששאלו אותי בישיבת הנושאים שבאה אחרי השבועיים האלה על מה אני מתכוון לכתוב, עניתי: על חיי האהבה של החיילים הקרביים.
ובשורה של תשובות איומות שאפשר לענות לשאלה הזאת, נדמה לי שרק ״כתבת הלל ללוחמי החופש של חמאס״ הייתה מזכה אותי במבטים כועסים יותר.
משם העסק הדרדר די מהר. עליתי למשפט, וכשנשאלתי איך יצאתי לסקר מלחמה והעזתי לחזור עם נושא כל כך אדיוטי, עניתי את התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה: כי זה הדבר היחיד שהם דיברו עליו.
הרעיון ששלח אותי לכלא הגיע לשער ונבחר לאחת מ-50 הכתבות הגדולות
לא משנה מה הייתה השעה, כמה אבנים ובקת״בים וכדורים שרקו באוויר, כמה ההאמר היה קרוב להתהפכות בגלל מטען צינור שהתפוצץ לידו, החיילים שהיו בתוך הרכב, בפעילות המבצעית, בשמירה, בתצפית או במחסום התעסקו בדבר אחד בלבד: בכמה סיכוי יש להם לחזור הביתה לחברה שמחכה – או כבר לא מחכה – להם.
והרשו לי לספר לכם, למקרה שלא הייתם בצבא בתקופה ההיא, שהסיכוי לחזור הביתה באינתיפאדה השנייה היה, איך נגיד את זה בעדינות, לא גבוה.
״תכתוב שאנחנו מסכנים״, הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב בשלל ורסיות. לא משנה באיזה גדוד או באיזה אזור של מלחמה, אף אחד מהחיילים לא רצה לדבר על המבצעים הנועזים. כל מה שהראו לי זה רק סמסים עצבניים כתוצאה מזה שגם הסופ״ש הזה הם לא יוצאים הביתה, או ניהלו בנוכחותי שיחות פרידה שנערכו בחצי שעת ת״ש עם בנות שרצו חבר קרבי, אבל לא בדיוק ידעו מה החבילה הבלתי אפשרית הזאת כוללת.
וכך, באמצע אלמנת קש בבית בפאתי שכם, כשאת המתח אפשר לחתוך עם מצ׳טה, כל מי שלא היה עסוק בשמירה על החלונות היה עיסוק בחישוב הסיכויים של אודי למצוא חברה חדשה אחרי שחברתו נעמה נפרדה ממנו.
ועד היום אני לא אשכח את מאור, אחד החיילים, מסביר לו שאם המצב נשאר ככה הוא יוצא הביתה פעם ב-28, אבל שלא ידאג כי אם הם יצאו ביחד הוא יקח אותו לפאב עם מלא בחורות חמודות ותוך שישה עד שמונה חודשים של דייטים רצופים גג היא מתאהבת בו.
עד היום אני לא בטוח מי היה מתעודד אחרי משפט כזה.
הייתי מרותק מהשיחות האלה. בחוץ מלחמה, חיילים נהרגים ונפצעים ודברים מתפוצצים בממוצע כל דקה וחצי, וכל זה לא היה יותר מתפאורה והערת שוליים לדבר היחיד שבאמת הדאיג אותם. וכל הדימוי המאצ׳ואיסטי נזרק מהחלון המשוריין בכל פעם שעלו לאוטו לטובת ״שיחת בנות״, כמו שצחקו עליהם המפקדים שלהם, רגע לפני שהצטרפו אליהם בעצמם.
זה היה דבר קטן ואיזוטרי, אבל צד של מלחמה שאני מעולם לא קראתי עליו וידעתי בוודאות שאף אחד לא דיבר עליו. לכן, כשחזרתי לעיתון והכרזתי על הנושא, הייתי בטוח שאני אקבל לא פחות מתשואות רמות.
קיבלתי כלא לשמונה ימים.
קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה. הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי וענה: די הרבה אנשים, מסתבר
בואו נריץ כמה שבועות אחר כך.
הצנזורה הצבאית, במעבר השבועי שלה על הגיליון, פסלה לא פחות משלוש כתבות. ב-23:00 בלילה נשארנו עם 24 עמודים ריקים ובלי רזרבות, כשהעיתון יורד לדפוס ב-3:00 בבוקר. ומבט מזלזל אחד ממפקד העיתון שסקר אותי בבוז מלמטה למעלה ואמר ״יש לך שעתיים לכתוב את הטלנובלה הזבלית שלך. איזה חרא, אלוהים״.
בהיעדר כתבות אחרות הכתבה הזאת הגיעה לשער, ואז קרה דבר שלא קרה בדרך כלל עם כתבות ב״במחנה״: תגובות התחילו לזרום.
מאות תגובות התחילו לזרום.
קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חיילים קרביים אמרו תודה על הכתבה. מח״ט צנחנים, שהיום הוא הרמטכ״ל שלכם (ושלי, כן? זה סתם נשמע טוב יותר ככה) אבל אז בעיקר סירב לשתף פעולה עם ״במחנה״ בכל תוקף, התקשר באופן אישי להגיד שהוא קרא כל מילה והזמין אותי להצטרף אליהם לפעילות ולראיון אישי מתי שאני רוצה. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה.
הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי כשענה: די הרבה אנשים, מסתבר.
״במחנה״ נסגר לפני שנה, ובגיליון האחרון שלו קיבלתי טלפון מאחת החיילות שמשרתת שם, שבישרה לי שהם עברו על כל הארכיונים של כל השמות הגדולים שיצאו מהעיתון לאורך השנים, והחליטו פה אחד לבחור בכתבה הזאת לאחת מחמישים הכתבות הגדולות ב-86 שנותיו של העיתון.
עשור אחר כך עלה לי רעיון לקומדיה רומנטית בכיכובו של גבר כבד משקל, וכשזכיתי לתגובה ״מי יקרא את החרא הזה?״ כבר ידעתי שהתשובה עשויה להיות: די הרבה אנשים, מסתבר. ככה זה עובד עם רעיונות.
בגלל זה אני תמיד מסרב לענות לשאלה – שמופנית אלי כמה פעמים ביום – אם משהו נשמע לי כמו רעיון טוב. בכל מייל שמגיע, שיחת טלפון, תלמיד שמבקש פגישה או סתם אנשים שניגשים אלי בבית קפה (פעם היה כזה) ומבקשים ארבעים שניות לספר על הרעיון שלהם ושאני רק אגיד להם אם הוא שווה משהו, אני עונה תמיד את אותה תשובה: אני לא יודע.
אבל אני חושב שאם אתם חושבים שהרעיון שלכם שווה משהו, אם התשובה שלכם לשאלה ״מי יקרא את החרא הזה?״ היא ״אני״, אז אני חושב שזה שווה ניסיון, לכל הפחות.
לכו תדעו, מקסימום התשובה לשאלה הזאת תהיה ״די הרבה אנשים, מסתבר״.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
