ולא שהוא לא היה חפור היטב קודם. אני קורא כל כתבה על כל עצמאי שהמדינה נטשה אותו ונשבר לי הלב, כי גם אני עצמאי שננטש בגל הקודם של הקורונה. ביטוח לאומי הולך ומתגלה כתרמית פירמידה שאינה מבטחת שום דבר אף פעם. אני לא רוצה לפתוח דיון על התקציב, אולי חלק מכם חושבים שהוא טוב, אבל כשמדינה מחליטה להשאיר את המשרד לעניינים אסטרטגיים של גילה גמליאל – ואת גילה גמליאל באופו כללי – ולקצץ בחינוך ובבריאות ובתרבות זה גורם לי להרגיש שהמדינה הזאת היא לא שלי.
ושאני לבד.
ואז הדגלים האלה. וההבנה הכל כך ברורה שאני לא יודע מי האנשים האלה, אבל אני כל כך רוצה להיות חלק מהם.
עמדנו שם בשקט. בכינו כולנו יחד על חייל שלא הכרנו, רס״ן איליי לוי, רק בן 24, הבן של אילנית ורענן ובן הזוג של נרי, שעליו אפשר להגיד בודאות שהוא לא השאיר אותנו לבד. הראיתי לילדים תמונה שלו בטוויטר צוחק, ואילה אמרה שהוא נראה חייל נחמד מאוד.
ואז המכוניות הגיעו, ושרשרת דגלים אנושיים שמקום תחילתה אינו ידוע וסופה ממש בחלקת הקבר הטרייה הרכינה ראש ועמדה דום ועידו ואילה אפילו הצדיעו והסתכלתי מסביב על כל הסיטואציה האיומה והיפה הזאת, ולראשונה מאז שהנוח׳בה חצו את הגדרות כאילו הן לא שם הרגשתי סוף סוף את מה שכבר חשבתי שאבד לנצח: חלק ממשהו גדול יותר.
זו כנראה קלישאה – אבל מה אכפת לי, זה הפייסבוק שלי – אבל להיות חלק משרשרת כזאת, ולראות את הילדים שלי משתלבים בה בכזו טבעיות, מבהירה לי בפעם המי יודע כמה שאולי אין פה מדינה, אבל יש פה אנשים.
ואני לא יודע אם היה נציג לממשלה בלוויה (חיפשתי, לא מצאתי את האינפורמציה הזאת), אבל אני כן יודע שהיו שם אלפי נציגים מישראל.
ושלמרות שחשבתי שזה השכול שמחבר בינינו, היום אני יודע שזה הרצון לחיות.
ולהרגיש שלמרות הכל, אנחנו איזה חלק מקולקטיב מתפקד.
וזה שהמדינה נטשה אותנו לא אומר שאנחנו נטשנו אחד את השני.
וברגע האמת, אנחנו, בניגוד אליהם, לא ניעלם.
ושכל כך הרבה מדברים על זה שאי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס הוא רעיון, ובכן, מה אני אגיד, שיהיה בהצלחה איתנו. מבט אחד על שרשרת הדגלים הבלתי נגמרת הזאת תבהיר גם לאיש הסקפטי והפסימי ביותר במדינה שאנחנו רעיון מוצלח יותר, צודק יותר, אנושי יותר וטוב יותר.
כשהמכוניות סיימו לעבור חלק מהאנשים המשיכו לבית הקברות ואני הרגשתי שנתתי לילדים שיעור בציונות ואין צורך לתת להם גם דלקת ריאות. בדרך חזרה חיפשתי את האישה שהדגל שלה. היא שאלה אם יש לי דגל בבית. התביישתי להודות שלא. היא חייכה והתכופפה לילדים ואמרה ״תשמרו, שיהיה לכם״, והלכה.
על האוטו שלי נשען האדם שאמר לי לחסום אותו. ״סליחה״, מיהרתי אליו וחיפשתי את המפתחות. ״הכל בסדר״, הוא חייך והתרומם והניח לי יד על הכתף. ״כל הכבוד לך שבאת ככה עם הילדים״.
מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.
אבל יום יבוא, ואולי אני אצליח להיות הם.
