״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה, טיפאני הייתה בחורה אסייאתית למדי שלא דיברה מילה אחת באנגלית והמנחה היה גם פקיד הקבלה וגם הברמן וגם אב הבית.
בסוף היא לא קפצה, אגב, בעיקר כי טיפאני הייתה עסוקה להקיא את נשמתה לתוך הגיגית ולקול תשואות הקהל.
זו הייתה אכסניה בשמונה פאונד ללילה. עד היום אני קצת המום מהמחיר הזה, למרות שאלה היו ללא ספק שבעה פאונד יותר מדי כי כל מה שקיבלנו תמורת הכסף הזה היה צינוק שאותו חלקנו עם עוד שתי בנות סיניות שאמנם היו בו שתי מיטות קומותיים, אבל לא היו בהם מזגן.
או חלון.
או אוויר.
למעשה, בגלל שהיינו שם שישה ימים, אני די בטוח שמהלילה השלישי ואילך לא הלכנו לישון, אלא פשוט איבדנו את ההכרה לכמה שעות כל לילה בחום הלונדוני של יולי.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. באמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה שכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך. ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא
בגלל שבחדרים אי אפשר היה להיות, כולם היו בחדר הצ׳ילאאוט שהיה גם חדר האוכל וגם הלובי וגם מרכז הכנסים (בחיי!), תלוי באיזו שעה נכנסתם אליו.
הדבר היחיד שאני זוכר מחדר הצ׳ילאאוט הוא ספות קרועות והמון אלכוהול זול במחיר מופקע. זה היה מסוג המשקאות האלכוהוליים שאתה מוכן לשתות רק כשאתה בן 21. היה שם תמיד ריח חמוץ, בעיקר כי מישהו תמיד הקיא או השתין לתוך בקבוק (השירותים היו בקומה השישית, היו משותפים ובקבוק אכן היה סטרילי הרבה יותר) או עשה את שניהם בו זמנית.
זה מקום שעד היום מעביר בי חלחלה וצמרמורת בגב וחשק עז להתקלח, אבל בגיל 21 ישבתי מול הקרקס הזה ואמרתי לעצמי: וואו, זה מדהים.
ואז אמרתי את זה בקול רם.
והאיש שלידי, חבר יקר וטוב ומדהים שיחד ארזנו תיק בדרך לטיול אחרי צבא שלנו באיסלנד ולונדון הייתה רק תחנה שבה עצרנו בדרך הנהן בחוסר נעימות וחזר לחוברת התשבצים העצומה שלו.
אבל אני אמרתי לעצמי: אני חייב לכתוב את זה. אני חייב לזכור את המקום הזה.
וככה התחלתי לנהל יומן.
וזה היה, ללא ספק, הדבר הכי טוב שקרה לי.
תמונה מתוך הכתבה ״זה אותו הגיעגוע״ (7 ימים). נכנסה לכאן בעיקר כדי שתראו שלא המצאתי את מירוץ ברווזי האמבטיה
כדי להסיר את הספק, לא הרבה דברים טובים קרו לי בימים שקדמו ליומן הזה. הייתי בן 22, שזו כבר נקודת פתיחה לא מוצלחת במיוחד, והייתי מבועת. רק שלושה ימים קודם לכן אישרו לי בקושי רב את החופש הזה, וגם זה עם לא מעט פרצופים ורק אחרי שהתחייבתי לסקר את מירוץ ברווזי האמבטיה השנתי של לונדון, שבו 20,000 ברווזים צהובים מפלסטיק התחרו בנהר התמזה.
לפעמים זה נשמע כאילו אני ממציא את כל הדברים האלה, נכון?
כך או כך, הייתי בסוג של צומת דרכים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שהשתחררתי או מאז שהתגייסתי או מאז שהתחלתי תיכון או מאז שנולדתי שהיה לי רגע לחשוב מה, בעצם, אני רוצה לעשות עם החיים שלי.
וזו הייתה מחשבה איומה.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי מצד אחד אבל גם סופר מצד שני ותסריטאי מצד שלישי ולא ידעתי אם אני אוחז באיזשהו סט כשרונות שמתאים למשהו מכל זה. ידעתי שפרסמתי כבר שלוש כתבות ב״7 ימים״ ועם קצת מזל מירוץ ברווזי האמבטיה תהיה הרביעית, ובאמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה ונוראה שעשיתי טעות ענקית כשעליתי על המטוס וויתרתי על המקום שלי, וכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך.
ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא.
מהמטוס ירדתי סהרורי בשלוש אחרי הצהריים. הגעתי לאכסנייה באזור שש. הלכנו לאכול. בטלוויזיה בפאב הזול שישבנו בו ראינו שמלחמת לבנון השנייה התחילה. באופן מפתיע, זה לא ממש הרגיע אותי.
בתשע עלינו לחדר לישון. בתשע ועשרים שניות ירדנו אחרי שהבנו שלנשום בחדר הזה יהיה מותרות. התיישבנו בחדר צ׳ילאאוט, עייפים מאוד, הוא עם החוברת תשבצים ואני עם מחברת גדולה שהכנסתי למזוודה בעיקר כדי שיהיה לי מקום לכתוב בו את כל רשמי ממירוץ ברווזי האמבטיה האגדי שיערך עוד יומיים.
ובגלל שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות ולא יכולתי יותר להסתובב עם כל המחשבות האלה בתוך הראש, פשוט פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב.
היומן שהציל אותי. העמוד הראשון שכתבתי מיד אחרי שהתפטרתי
בואו נקפוץ 11 שנה ואינספור מחברות אחר כך, למקום לא פחות אטרקטיבי מלונדון ואיסלנד: רעננה. זה היה היומן השבע מאות שלי, פחות או יותר, והוא התחיל באחת הנקודות המבלבלות בחיי: היום שבו ההתפטרות שלי מידיעות אחרוונות נכנסה לתוקף, והיום הראשון שבו התחלתי לכתוב את הספר שלי.
שוב הייתי במצוקה. שוב הייתי אני והמחשבות של ״מה עשיתי״. ההבדל היחיד בין הפעם ההיא לפעם הזאת הייתה שמאחורי היו יותר מעשור של כתיבת יומנים, ככה שידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות: לפתוח מחברת ולכתוב. לתת לכל המחשבות לרוץ, לפחדים להישטף, לפחדים לקבל צורה ומילים וביטוי וצלילים. לכתוב לעצמי, לפני שאני אשכח, למה זו כן הייתה ההחלטה הנכונה.
וזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי אי פעם, אגב, כי שלושה ימים אחר כך הייתי בכזה התקף חרדה שכמעט חייגתי לבוס שלי והתחננתי לחזור, מצידי במחיר מופחת.
עד התקופה ההיא לא הייתי יומנאי גדול במיוחד. כתבתי פעם בשבועיים או שלושה ולפעמים עברו חודשים בין דף לדף. אבל רק כשהתחלתי לכתוב ספר הכתיבה ביומן הפכה לחלק החשוב ביותר ביום שלי.
אי אפשר לכתוב עם רעש בראש. בטח לא ספר. אני לא מתיימר להגיד לאף אחד איך הוא צריך לכתוב, אני רק אומר שכשזה מגיע אלי להחזיק קולות של שש או שבע דמויות פלוס עלילה פלוס לנסות להיות מצחיק וכל זה בתוך הראש שלי, אני צריך אותו פנוי במאה אחוז. והדרך היחידה לפנות אותו לחלוטין לכמה שעות הייתה פשוט לכתוב את כל מה שרץ בו.
פחדים. דכאונות. תהיות. מה צריך לקנות בסופר. מחשבות על האבהות החדשה שנחתה עלי רק כמה חודשים לפני כן. שיר ששמעתי אתמול. כל דבר נכנס ליומן, יצא מהראש וכשהרגשתי שאין עוד שום דבר להוציא הנחתי את המחברת בצד, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי אל תוך הספר שלי.
לכאורה זה בזבוז זמן טוטאלי. זה עיקוף יומי בדרך לכתיבת הספר. אלא שבכל פעם שניסיתי לכתוב בלי היומן הכתיבה פשוט נתקעה ולא התניעה. זה לקח לי קצת זמן להבין שהיומן הוא לא רק מנקה מחשבות, אלא הוא זה שגורם לגלגלים להתחיל להסתובב, כי בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הספר שלי הייתי אחרי שני אספרסו וארבעים דקות של כתיבה רצופה.
ואין דבר חשוב יותר בכתיבה מאשר מומנטום.
וקפה. קפה זה גם חשוב.
האכסניה ההיא נסגרה מאז. אני לא יודע מה עלה בגורלה של טיפאני, או אם משרד התברואה הבריטי פשט על המקום והחרים את הנוזל שהמנהלים כינו בטעות ״אלכוהול״. אני כן יודע שאני חייב למקום הזה את כל מה שקרה מאז עם הכתיבה שלי. ואני עדיין לא מאמין שכל זה עלה לי רק שמונה פאונד.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
שפע בום
כבר 15 שנה אני מחכה לשיחת הטלפון הזו.
אולי אפילו יותר.
כבר עשור וחצי אני מחכה שאיזשהו גוף מסחרי גדול יצלצל אלי וישאל: ״עומר?״.
״כן?״, אני אענה בהתרגשות, יודע שזו השיחה שחיכיתי לה כל חיי.
״תקשיב, אנחנו עוקבים אחרי התוכן שלך כבר שנים, והוא באמת הטוב והמרתק ביותר שראינו. חוץ מזה, אם מותר להגיד, אתה חתיך למות. אנחנו רוצים לשלם לך כדי שתחיה״.
סיפורי סבא
רק דבר אחד שכחתי לשאול את סבא שלי: איך עושים שיהיה לך מזל?
26 שנה היו לי לשאול את האיש שהוכיח לי שהמזל לא רק הולך אלא ממש רץ עם הטובים, ולא שאלתי אותו: תגיד, סבא, איך אתה עושה את זה?
יש לי מיליון ואחת סיפורים על סבא שלי, אבל כדי להכיר אותו באמת כל מה שאתם צריכים זה למלא איתנו חיש גד.
סבא שלי אהב חיש גד.
חיש גד, נו. הכרטיסים הזולים האלה בחמישה שקלים עם המזלות או הכדורסל שאף אחד אף פעם לא זוכה בהם.
למעט סבא שלי, שרושש את מפעל הפיס כל פעם מחדש.
משפט, שלמה
זה עשוי להישמע מפתיע למדי, אבל לאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי קוראים שלמה שרף.
כן, ה-שלמה שרף.
ובהתחשב בעובדה שאני לא המגן הימני של נבחרת ישראל – וחבל, אני מרגיש שכולנו הפסדנו – שלמה שרף הוא מורה לא צפוי במיוחד.
ובכל זאת, שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר, הוא האיש שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי.
לפני שנמשיך, אני רק אגיד שאני יודע. בחיי שאני יודע. שרף הוא איש שאפשר לומר עליו בעדינות שהוא שנוי במחלוקת במקרה הטוב, ואחראי על כמה אמירות וציטוטים שאני מקווה שהוא לכל הפחות מתחרט עליהן. אני יודע.
ובכל זאת, מורים לא בוחרים.
ומה אני אעשה שהאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי הוא שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר.
אני כבר לא אהיה
השבוע הבנתי שאני כבר לא אהיה צלם חתונות.
ופריט המידע הזה מפתיע אותי בדיוק כמו שהוא מפתיע אתכם.
זה מוזר, האמת, כי אף פעם לא רציתי להיות צלם חתונות. בשום שלב בחיי לא הייתה לי שאיפה להיות צלם – או כל משהו אחר בתחום ה – חתונות.
אף פעם לא חלמתי את זה, וכפועל יוצא זה אף פעם לא התגשם.
ובכל זאת, השבוע ראיתי סרטון יוטיוב מעניין מאוד שכל תעשיית החתונות משתנה, והדור החדש כבר לא רוצה חתונות מפוארות ובזבזניות באולמות (חבל, אתם מפסידים רגשות אשמה לכל החיים!), ושצלמי חתונות הולכים והופכים ליוצרי תוכן לכל דבר שצריכים ממש לספר את הסיפור של הזוג ועברה בי המחשבה שעוברת בי מדי פעם בלי שום סיבה אבל בכל זאת היא שם: ״היי, אני יכול לעשות את זה!״.
ואז הבנתי שלא.
בואו, נדבר על דכאון
הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.
זו גם הייתה הפעם היחידה.
הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.
להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.
נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.
לא הוגאן
הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.
זו גם הייתה הפעם היחידה.
הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.
להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.
נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.