אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.
שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.
רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.
אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.
הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.
ואז הגיע השליח עם המדפסת.
הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.
והיא נתקעה בשלב הראשון.
זה בטוח יעבוד, לא?
אני באמת לא רוצה לקחת אתכם איתי לכל המסע הקסום שבסופו שקלתי לזרוק את המדפסת מהחלון, אבל בואו רק נגיד שהסתבר שהרשת כולה בבית לא מתאימה למדפסת הכה חכמה הזו. התקשרתי לסלקום. הם אמרו שזה לא בעיה והם ישתלטו על הראוטר מרחוק והם יעשו את זה חת-שתיים.
ארבע שעות אחר כך עוד הייתי איתם על הקו עד שהם הודיעו ביאוש שהם לא מצליחים להשתלט על המודם מרחוק ושהם בכלל לא מוצאים אותו.
אז הם שלחו טכנאי.
שזה לא השתלטות מרחוק אבל זה גם משהו.
הטכנאי הגיע. סידר את מה שצריך היה לסדר. המחשב והמדפסת זיהו את זה.
ורק אחרי שהטכנאי הלך הסתבר שהם אמנם מזהים זה את זה, אבל שם זה נגמר, כי להבין זה את זה זו כבר אופרה אחרת לגמרי, וכל מה שהמדפסת מדפיסה זה סימנים לא ברורים.
זה לקח לי עוד שעתיים וחצי של חיפושים עד שמצאתי באתר של אפסון, מתחת לשלט ״זהירות, נמר״ דרייבר מיוחד שהיה צריך רק ארבעה ניסיונות כדי להתקין אותו.
בסוף הוא הותקן.
ואז המחשב נכבה וסירב לעלות.
ובדיוק בנקודת הזמן הזאת מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.
לא המחשב, לא העכבר, לא המקלדת, לא הממשלה, לא המדינה, לא הצבא, לא הטלפון, לא הטייטו של כללית שהתקלקל אחרי פעם אחת, לא האפליקציה של הבנק שמרוב אבטחה פשוט לא נותנת לי להיכנס לחשבון שלי וגם לא המדפסת הארורה, שברגעים אלו ממש מתעקשת שנגמר לה הצבע הצהוב למרות שהמיכל מלא ולמרות שהיא לא עשתה אפילו הדפסה אחת
כבל די. בי 25 הוא כבל גדול וכבד, עם שני ברגים, שיש רק מקום אחד שאפשר לתקוע אותו וכבונוס לא צפוי, הוא עובד כל פעם.
ולא רק לכבל די.בי 25 אני מתגעגע. התחלתי להתגעגע לעכברים חוטיים אחרי שהעכבר שלי הודיע לי שנגמרה לו הבטריה וצריך לטעון אותו. שנייה אחרי שהוא סיים את הטעינה שלו המקלדת שלי הודיעה לי את אותו הדבר בדיוק. הטלפון שלי השבוע חלה בבאג מוזר שבמסגרתו אפשר להתקשר אלי אבל כשאני מחליק את האצבע על המסך כדי לענות לא קורה כלום.
ואני לא יודע, אולי זה רק אני ואולי באמת היה לי שבוע רע, אבל זה באמת מרגיש כאילו שום דבר לא עובד יותר כמו שהוא אמור לעבוד.
לא המחשב, לא העכבר, לא המקלדת, לא הממשלה, לא המדינה, לא הצבא, לא הטלפון, לא הטייטו של כללית שהתקלקל אחרי פעם אחת, לא האפליקציה של הבנק שמרוב אבטחה פשוט לא נותנת לי להיכנס לחשבון שלי וגם לא המדפסת הארורה, שברגעים אלו ממש מתעקשת שנגמר לה הצבע הצהוב למרות שהמיכל מלא ולמרות שהיא לא עשתה אפילו הדפסה אחת.
ובחיי שלא הייתי מהמר שמכל הדברים שקרו מאז אוקטובר בסוף המדפסת תהיה זו שתשבור אותי, אבל זה מה שקרה.
אני מתגעגע לדברים שפשוט ידעת שתחבר אותם והם יעבדו כמו שהבטיחו בברושור. ומה שבאמת חסר לי זה כבל פרללי עם 25 פינים בכל צד שיגרום למציאות הזאת, למדינה הזאת, למדפסת הזאת, לעבוד כמו שהיא אמורה לעבוד.
ואולי, במקום לעדכן גרסאות כל הזמן, כולנו צריכים לעשות איזה צעד חזרה לגרסה מוקדמת יותר ואולי כל מה שהמדפסת הזאת והמדינה הזאת והמציאות הזאת צריכות זה איזה כבל עבה וארוך באורך – והנה הסתיים לו הדמיון הפאלי – שלושה מטר לפחות שיחזיר אותנו לימים שמכשירים לא דיברו ופשוט עבדו, שסינוואר היה מחבל בכלא, שחמאס וחיזבאלה רעדו מאיתנו, שלבנון הייתה אחוזת אימה מצי המטוסים והספינות שלנו, שפרוגרסיביות הייתה דבר טוב, שצבע אדום היה טוש וחלק משיר מפרפר נחמד והממשלה שלנו הייתה מורכבת מעבודה וש״ס ומפד״ל ומרצ וליכוד וקדימה ודתיים וחילונים ושמאלנים וימנים וזה פשוט התחבר ועבד כי זה מה שזה היה אמור לעשות, עד שכולנו אמרנו שלא צריך כבל ונסתדר בלי.
אבל אנחנו צריכים כבל.
אני צריך כבל.
ואנחנו יכולים לחבר אותנו בחזרה. אנחנו רק צריכים להתאפס על גרסה אחת. זה הכל.
בקיצור, כל מה שאני צריך זה מדפסת של פעם עם די. בי 25.
משם, אני חושב, הכל כבר יסתדר מעצמו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
