אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.
זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.
התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.
בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.
בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.
התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.
וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.
מעכשיו היא כבר הולכת לבד. הילדה שלי בת שש
בכל פעם שנרדמה באוטו, בכל פעם שהיא לא ראתה בהופעה שהלכנו אליה, בכל פעם (ביום) שרצתה קצת להתפנק ולהתערסל, בכל פעם שבאתי לאסוף אותה מהגן.
ב-7.10 ב-6:30 בבוקר כשמשכתי אותה מהמיטה רסיס שנייה אחרי שהבנתי מה זה הקול המוזר הזה שהעיר אותי.
התפקיד האחד שלי הוא לשמור עליה מהעולם.
וכל עוד אני יכול להרים אותה, אני יכול לעשות את זה.
אבל עכשיו, פתאום ובבת אחת, אני כבר לא יכול.
איתו זה היה תהליך. בהתחלה הוא היה רק קצת כבד, ואז קצת יותר כבד, ואז פתאום בוקר אחד הוא נהיה גבר עם שערות ברגליים שאוהד את כל קבוצות הכדורגל הלא נכונות, וזה לא היה בלתי אפשרי כמו שזה היה פשוט מביך ולא תואם גיל.
אבל איתה זה אחרת.
רגע אחד היא התינוקת שנולדה מוקדם מדי במשקל קילו והובהלה לפגייה עם ריאות לא מספיק מפותחות וסיכויי הישרדות נמוכים.
ואיפשהו בין שישי לשבת שעבר היא נהייתה אישה קטנה בגובה 1.30 עם ריאות שתאמינו לי, מניסיון, עובדות הרבה יותר מדי טוב, והסכנה ההישרדותית היחידה היא למי שנמצא בסביבה שלה.
היא עושה עכשיו את צעדיה הראשונים בעולם, ומסיבה בלתי מוסברת אני צריך לתת לה לעשות אותם בלי ההבטחה שמישהו ירים אותה כשהיא צריכה, וכשהכוחות שלה יגמרו ויתשו יהיה שם מישהו גדול וחזק ומנוסה שיודע את הדרך והיא תוכל לשים עליו ראש עד שתגיע ליעד.
וככל שניסיתי להבין למה זה כל כך קשה לי, הבנתי שבחודשים האחרונים הידיעה הברורה שאני יכול להחזיק אותה החזיקה דווקא אותי.
והידיעה הברורה שיש ילדה אחת בעולם שבשבילה אני המבוגר הזה גרמה לי להאמין בזה לפרקים גם בעצמי.
בעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה
אני לא טוב בהרבה דברים של מבוגרים. בטח לא בדברים שלה, ואני מודה שזה תסכול גדול יותר כאבא גרוש שרוב הזמן אין איתו מקבילה נשית בבית.
כאדם קירח רוב חייו השיער הארוך שלה הוא אניגמה עבורי. אני אף פעם לא זוכר את המידה שלה בנעליים ולא את המידה שלה בחולצה ולא את מספר תעודת הזהות שלה. יש לי הכל בקובץ מסודר שאותו אני מעדכן כל פעם, אבל אני מקנא באנשים – אוקיי, בואו נהיה ספציפית, באמהות – ששולפות את האינפורמציה הזו בלי שום בעיה.
אני גם אף פעם לא זוכר באיזה ימים החוגים שלה ובאיזה שעות ובלי היומן שלי אני אבוד לחלוטין וגם אחרי שנתיים אני לא שולט לגמרי באנטומיה של בגד הגוף השחור עם האיקס הארור מאחורה ורק אתמול הם יצאו לטיול מהגן וביקשו להביא בקבוק מים וכובע ופספסתי את ההודעה כי יש לה רק 273 קבוצות וואטסאפ ואני לא מסוגל מצליח לעקוב אחרי כולן.
ואם ברוב חיי הבוגרים החשבתי את עצמי כאדם שאולי לא טוב בדברים של מבוגרים אבל כן יודע איזה דבר או שניים על העולם, הרי שארבע השנים האחרונות, ושמונת החודשים האחרונים בפרט, שמטו לי את הקרקע הזו מתחת לרגליים והשאירו אותי שבור, מבולבל, תוהה, עצוב וחרד. רוב הזמן אני בקושי מצליח לתפקד. בחודשים האחרונים אני מרגיש כאילו אני לא יכול לעשות שום דבר בשבילה.
חוץ מלקחת אותה על הידיים.
את זה אני יכול לעשות.
או, לפחות, יכולתי.
אני מנסה למשוך את הרגע כמה שיותר, אני יודע. אני שבור מהמובטלות האבאית החדשה שלי הרבה יותר ממנה. היא מגיבה למשפט ״את כבר גדולה לי מדי״ בטבעיות הרבה יותר גדולה ממני, כי היא תהיה בת שש השבוע והיא באמת כבר גדולה, ופתאום יש לי שני ילדים שהולכים על הרגליים שלהם בכוחות עצמם.
ובעיקר בגלל שאני יודע כמה זה קשה ובודד, ועד כמה בתקופה האחרונה משאלת הלב הכי כמוסה שלי הוא שמישהו יבוא ויערסל אותי קצת על הידיים כי אי אפשר יותר, פשוט אי אפשר יותר, לא נשארו לי עוד כוחות גוף ונפש והמאגרים פגעו בקרקעית, רציתי וניסיתי כל כך להיות האיש הזה עבור הילדה האחת שאני יכול להיות האדם הזה בשבילה.
ומול שלל המבוגרים האחראים שהקו החדש שלהם הוא שאנחנו צריכים להגיד להם תודה על התקופה המופלאה הזאת, מול הטרלול המשתולל בכל החזיתות, הדבר היחיד שעוד יכולתי והצלחתי להיות בעולם הוא האיש שעומד מול הילדה הזאת ומבטיח: אני.
אני אסחב אותך, ילדה שלי.
לאן שצריך.
כמה שצריך.
אבל אני לא מסוגל יותר.
ואני צריך לשחרר עכשיו. אין לי ברירה.
השבוע נדליק לה נרות, והיא תנשוף עליהם עם הריאות שלגמרי יש לה וכולם יגידו לה כמה היא גדולה ורק אני אדע עד כמה זה נכון.
ובעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה.
אבל בזווית העין ובסתר הלב אני לעולם אעמוד בזרועות פרושות ואמלמל שאבא פה, ילדה שלי.
גם אם עכשיו כל מה שנשאר לו זה לעמוד מהצד ולהסתכל.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
