״שלום עומר״, הוא כתב לי באנגלית בפונט ענק ושכח לשחרר את כפתור הקאפסלוק. הכותרת של המייל הייתה ״התרגום של הספר שלך״ מכתובת עם סיומת שמעולם לא נתקלתי בה, וג׳ימייל – והשכל הישר שלי – הבהירו לי שברור שמדובר בספאם.
עוד נוכל מצא את דרכו לדואר שלי.
רק שבועיים לפני סיפר לי חבר טוב וסופר מאוד מוערך ומוכר איך גנבו לו אלפי דולרים ואת הזכויות לתרגום הספר שלו באיטלקית, וסיפר שיש זן חדש של נוכלים מתוחכמים שמנסים לעבוד על סופרים מוכרים בישראל. עכשיו זה פשוט היה תורי כנראה.
״מצאתי את ספרך ׳כולם לחייך באתר ׳עברית׳״, הוא כתב לי באנגלית גדולה מדי, ״והחלטתי לתרגם אותו על דעת עצמי. האם חשבת לפרסם את ספרך בחו״ל? ואם כן, באיזו דרך היית רוצה שמו״לים יצרו איתך קשר?״.
מתוך שמונה השנים שבהן אני סופר, להערכתי בזבזתי משהו כמו יותר משנה נטו בניסיון שמו״לים מחו״ל יצרו איתי קשר. עברתי כל סוכן אפשרי בארץ, התקשרתי, ביקשתי להיפגש איתם, ומשזה לא עבד דפקתי להם על דלתות המשרד שלהם כמו שאני יודע לעשות וכמו שהגשמתי את כל החלומות שלי עד כה, וביקשתי להיפגש איתם. הנחתי להם את הספרים שלי על השולחן, ורק התחננתי שיעיפו בהם מבט.
התשובות נעו איפשהו בין התעלמות מוחלטת לבין זיעה באי נוחות בכסא תוך איזה סירוב מנומס ומגומגם. רק לפני כמה חודשים שלחתי את הספרים שלי לסוכנת מוכרת שהתקשרה וביקשה להיפגש במשרדה בצפון למרות שהיא יושבת בתל אביב, ואחרי שלוש וחצי שעות נסיעה ועוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת היא אמרה לי ״אתה יכול להירגע, אנחנו לא נתרגם את הספר שלך״.
״לא יכולת להגיד לי את זה בטלפון?!״, השתדלתי לא לחנוק אותה.
״אנחנו לא מוסרים תשובות בטלפון״, היא משכה בכתפיה באדישות ואפילו לא סימנה לי לשבת.
זהו. הפגישה נגמרה.
״את יכולה לפחות להגיד לי למה?״, שאלתי אותה בעודי אוחז את ידית הדלת ומתאפק לא לעקור אותה מהמקום.
״כן״, היא אמרה ואפילו לא טרחה להסתכל עלי. ״אתה פשוט לא הישראל שהיינו רוצים להראות לעולם״.
אתה. לא. הישראל. שהיינו. רוצים. להראות. לעולם.
אם היא הייתה יורה לי חץ ללב אני חושב שזה היה כואב פחות.
בקרוב גם בחו״ל. כולם לחייך
נסו לגלגל רגע את המשפט הזה כמו כדור באולינג אליכם ישר ללב. הספרים שלי מצליחים כאן. הם ללא ספק מצדיקים תרגום. אבל חבורה של שומרי סף החליטה לא שאני לא מספיק טוב – שזה עוד איכשהו לגיטימי – אלא נפסלתי על סעיף של ישראלי בלאי. אני, עומר ברק, לא ישראלי מספיק יפה, מסתבר. אני, שכותב ספרים על דברים איזוטריים כמו גבריות או לידה שקטה, לא מתעסק בנושאי הליבה הישראלים כמו קיבוץ, כיבוש או שואה ולכן, הכי פשוט, הישראלי שהיינו שמחים להשאיר בישראל.
בשלב הזה אולי יהיה לגיטימי לשאול למה לא לתרגם ולהוציא לבד, הרי יש מספיק אנשים שעשו את זה, והתשובה היא פשוטה: לא בא לי לעשות את זה לבד. במקרה הזה ספציפית מתחשק לי למצוא סוכן והוצאה בחו״ל שתגיד שזו כן הישראל שהיא הייתה רוצה להראות לעולם, אבל אני סוטה מהנושא וזה לא הסיפור עכשיו.
הסיפור הוא שויתרתי לחלוטין על האפשרות להצליח גם מעבר לים.
והסיפור הוא על מייל שכולו בקאפס לוק מכתובת מונפצת מבחור בשם סרגיי שכתב לי מייל באנגלית על הספר שלי בעברית ועל זה שמצאתי, סוף סוף, על מי להוציא את כל העצבים והתסכול שלי משבע השנים האחרונות.
אני אחסוך מכם את התשובה הלא מנומסת שלי (בעברית, שהרי אם הוא תירגם הוא דובר השפה, נכון?) ורק אגיד שאלו מסוג התשובות שהייתה מעוררת לאמא שלי את האינסטינקט לשטוף לי את הפה עם אקונומיקה. אין לי אומץ לקרוא שוב את המייל הזה, אבל נדמה לי שהאשמתי אותו בגניבה, הטרדה, סטוקריות, איימתי לשלח בו את עורך הדין שאין לי וכתבתי לו שלא משנה כמה הוא רוצה על התרגום הקקמייקה שלו, הוא יכול לקפוץ לי. לא יקרה.
ולחצתי על סנד.
אולי יש משהו בזיהוי שלהם שאני לא הישראל שהיינו רוצים להראות לעולם.
סרגיי ענה לי אחרי פחות משעה, התנצל (!) שהוא לא הציג את עצמו, סיפר שהוא אלמן המתגורר בקנדה אבל גר המון שנים בישראל, ומאז שאשתו נפטרה לפני שלוש שנים הוא מתרגם ספרים ישראלים להנאתו ומנסה למצוא להם הוצאות בחו״ל.
ואני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו, כי זה בדיוק מה שאני חשבתי: אוקיי, אז זה בטוח ספאם.
רק ליתר בטחון וכדי לוודא שאני לא טועה, נתתי את התרגום לרוסית שהוא שלח לי לחברה שזוהי שפת האם שלה וקראה את הספר בעברית. הייתי משוכנע שהיא תגיד לי שזה מזעזע ותורגם בגוגל טרנסלייט, אבל היא התקשרה ואמרה: ״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הוא כותב אותך יותר טוב ממך״.
כתבתי שוב לסרגיי. התנצלתי. שאלתי אותו כמה הוא רוצה בעבור התרגום שהוא עשה בהתנדבות.
״לא רוצה אפילו סנט״, הוא ענה, הפעם לא בקאפס-לוק. ״אהבתי מאוד את הספר, ואני מאחל לך המון בהצלחה. נחכה לשמוע מההוצאות״.
שיטה סופר מוזרה לנוכל, תודו.
רק ליתר בטחון וכדי לוודא שאני לא טועה, נתתי את התרגום לרוסית שהוא שלח לי לחברה שזוהי שפת האם שלה וקראה את הספר בעברית. הייתי משוכנע שהיא תגיד לי שזה מזעזע ותורגם בגוגל טרנסלייט, אבל היא התקשרה ואמרה: ״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הוא כותב אותך יותר טוב ממך״
חודש אחר כך התקשר בחור בשם אלכסנדר, מו״ל הוצאת סינבאד, שהם ההוצאה של פרדריק בקמן, קארל אובה קנאוסגארד, אלנה פרנטה ואחרי מה שהיה, בלי צל של ספק, המו״מ הקצר ביותר בהיסטוריה, גם שלי. הטלפון שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים הגיע. וגם אם הוא בהודעת וואטסאפ, זה עדיין נורא מרגש.
אני יודע שאתם מצפים כאן לאיזה מוסר השכל על חלומות או על הגשמתם או על זה שאתה כותב ספר ואתה אף פעם לא יודע מה יקרה איתו או שכשאתה מקדיש את חייך לעזור לסופרים אחרים בסוף מישהו יעזור לך, או אפילו שחזור מוצלח של המשפט שכולכם אהבתם ש״קודם באה האמונה – אחר כך בא הנס״, אבל אני שומר את הכל לאוסף מגנטי הפיל-גוד שלי, אז אי אפשר.
אני גם לא אגיד משהו על אנשים שדורכים עליך רק כי הם יכולים ומטיחים בך דברים איומים רק כי להם זה נעים לשמוע או אנשים שמינו את עצמם לשומרי הסף של התרבות או נה-נה-בננה או שלמרות שזו לא הישראל שאנחנו רוצים להראות לעולם מסתבר שזו ישראל שהעולם רוצה לראות או כמה זה חשוב להאמין בעצמך גם כשאף אחד אחר לא, בעיקר כי זה לא נכון שאף אחד אחר לא. אני תמיד האמנתי, ומעולם לא הפסקתי להאמין. ואני זה לא אף אחד.
ולקח לי הרבה מאוד זמן להגיד את המשפט את זה.
ולקח לי עוד יותר הרבה זמן גם להאמין בו.
האמת היא שאני בעיקר רוצה להגיד ולספר ולחלוק שבעוד כמה חודשים יתחיל ״כולם לחייך״ את המסע שלו מסביב לעולם בלי שום מסר נסתר או איזו תובנה מטורפת, רק לשתף שקרה לי דבר מדהים ומופלא וניסי ולא צפוי שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים וכבר חשבתי שלא יתגשם בגלגול הזה ושאני מתרגש ממנו כל כך, ושעם כל הרוע הזה מסביב רק להגיד שגם דברים טובים יכולים לקרות.
ולהגיד גם שאני משקיע כל כך הרבה בתכנון ובמחשבה על איך דברים אמורים להיות ואיך בדיק הם יקרו, ובסוף הנה, דבר אקראי מוביל לדבר אקראי מוביל לחוזה תרגום עם הוצאה גדולה בחו״ל. ואולי לקראת גיל ארבעים כדאי לי ללמוד שבאמת אי אפשר לתכנן כלום בחיים.
אה, ושכדאי לענות לאנשים שכותבים לכם מיילים מוזרים. אפילו אם הוא כתוב בקאפסלוק.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
