“כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״
הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.
שנתיים לאחר מכן, לצערי, מוטי נפרד מאיתנו. הספר שלו מעולם לא הגיע לסיום.
אחרי כמעט 15 שנה של סדנאות כתיבה אני יכול להגיד בוודאות: בכלל לא חשבתי שזה יהיה ככה. אפילו לא קצת. חשבתי שאני אגיע, אדבר, אקרא קצת טקסטים ואלך הביתה. אולי, עם קצת מזל, אני אצליח לשנות את החיים של מישהו.
בחיים לא חשבתי שמי שהחיים שלו ישתנו יהיה אני.
אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו - וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה - אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום. ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.
אני רוצה שתבינו עלי משהו: חונכתי וגדלתי במשפחה שבה עבודה קבועה היא דרך חיים. אין דבר כזה שלא עובדים בעבודה קבועה ובטוחה. אבא שלי במשרד החינוך ואמא שלי באוניברסיטה ודודה שלי באוניברסיטה ובן דוד שלי באוניברסיטה ואחותי במשרד החינוך ונדמה לי שאתם יכולים להבין את התמונה. אורח חיים כעצמאי לא רק שלא נשקל, הוא אפילו לא היה אופציה.
עבדתי אז בידיעות אחרונות במשרה עם קביעות, מקום שבו התחלתי לעבוד ביום השחרור שלי מהצבא ובאמת חשבתי שאני אמות שם, ולא היו לי שום תוכניות לזרוק את כל הטוב הזה ולהקדיש את החיים שלי לכתיבה.
אבל אז הגיעו עוד מוטי. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד עשרה. ועוד אנשים שחזרו בדיוק על אותו משפט, כמעט באותן מילים: ״היה לי חלום ענק, ולא שמתי לב שהזמן עבר ועכשיו כבר מאוחר מדי״.
והבנתי אותם כל כך, והזדהיתי עם החלום הענק שלהם. גם אני ידעתי שיום אחד, כשיהיה לי מספיק זמן ומספיק כסף והתינוק שאך נולד לי יגדל קצת, אני סוף סוף אתיישב לכתוב את הספר שלי.
ותלמיד אחד, אריה, בן 87, הסתכל עלי כשהשיעור האחרון של המחזור שלו נגמר ואמר לי: ״עבורי זה כבר מאוחר מדי, אבל מה לכל הרוחות התירוץ שלך?״.
וכבר הייתי בן 30 ושיקרתי לעצמי במשך חמש שנים שהנה תיכף מגיע הזמן הנכון.
ולא היה לי שום תירוץ למה אני לא עוזב הכל וכותב.
וזה מוזר, כי ברשימת הדברים שאכלתי את עצמי עליהם כתיבת הספר שלי לא הייתה אפילו במקום השלוש מאות. כעסתי על עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ושלא קודמתי כבר שנתיים ושאני צריך לבקש העלאה כי ברגע שהפיננסים שלי יסתדרו אני אוכל סוף סוף להיות סופר.
והנה נכנסו עשרה ועשרים ומאה אנשים לסדנאות שלי שהפיננסים שלהם היו הרבה יותר מסודרים משלי והעבודה שלהם הייתה הרבה יותר מרשימה משלי, והגיעו לגיל שבו כבר אפשר להסתכל אחורה ולהגיד: שום דבר מזה לא היה משנה.
התעסקנו בדברים הלא נכונים, ובזבזנו את המשאב החשוב היחיד שלא יחזור: זמן.
ובמקום שאני אלמד אותם, האנשים האלה לימדו אותי חתיכת שיעור.
לא היה לי מספיק כסף כדי להתפטר מידיעות אחרונות. גם לא היה לי מספיק אומץ. גם פחדתי שההורים שלי מאוד יכעסו עלי.
ובגיל 30 וארבעה חודשים עשיתי את זה בכל מקרה.
לא חשבתי שיקרה עם זה משהו, האמת. אפילו כבר הייתה לי עבודה קבועה ובטוחה ומוכנה ומחכה לי כדובר הבורסה לניירות ערך. כתבתי בשביל עצמי. רק כדי להוכיח לעצמי שניסיתי.
רק כי לא רציתי להיות האדם הזה שיושב על כסא ומספר שהיה לו חלום לכתוב ספר ולא עשה עם זה שום דבר ובוקר אחד הוא התעורר וגילה שהוא בן 84.
ושעכשיו זה כבר קצת מאוחר מדי.
אין צורך לספר את כל מה שקרה אחר כך. נדמה לי שאת החלק הזה אתם כבר מכירים. אני גם לא רוצה לשקר, משום שאין לי (עדיין!) חיי נוחות ופאר נטולי דאגות פיננסיים, ואני עדיין אוכל את עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ויש חודשים שאני מבועת שלא הרווחתי מספיק כסף ומתגעגע בכל ליבי למשכורת קבועה שנכנסת כל עשירי לחודש.
אבל אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו – וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה – אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום.
ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.
וככה הפכתי לסופר. ובגלל זה את הסוף של ״כולם לחייך״, שיצא בעוד חודשיים, כתבתי על מיטת נוער באילת עם בייבי שארק ברקע. ככה באמת כותבים ספרים. ואף פעם אין זמן מתאים לעשות את זה.
ואם מחכים לזמן המתאים אז אולי קמים בוקר אחד ומגלים שאתה בן 84.
המשפט הזה של מוטי הולך איתי מאז לכל מקום. הוא הרוח בכנפיים שלי. הוא התזכורת שבכל פעם שאני יושב מודאג מאוד מול האתר של הבנק, אני מזכיר לעצמי שאני מודאג מהדבר הלא נכון. הכסף בסוף יגיע, ויסתדר ויחזור.
הזמן לא.
ובכל בוקר – וזה קורה לי אחת לשני בקרים בערך – שאני ממאן לשבת לכתוב ומתייאש ואומר לעצמי, במילים מאוד ספרותיות, ״בשביל מה אני צריך את החרא הזה?״, כי מה אני אגיד לכם, יש ימים שהכתיבה לא הולכת וזה באמת חרא, ושיש לי מיליון סידורים לעשות ושלוש מכונות כביסה לפחות ותיכף הילדים חוזרים ולא ישנתי מאז שנת 2014 ומי יודע אם זה בכלל ילך ואם מישהו יקנה את הספר ואני אהיה עני מרוד.
ואז אני נזכר במבט הזה של אריה וברעמת השיער המרשימה שלו ששואל: מה התירוץ שלך?
״אין לי״, אני עונה לו בלב ומשפיל מבט.
וחוזר לכתוב.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
