הדבר הכי קשה בלכתוב ספרים הוא לקבל את הפער בין הסופר שרצית להיות לבין הסופר שאתה בפועל. בכל פעם שהתחלתי לכתוב ספר המחשבה היחידה שלי הייתה ׳בספר הזה אני אעשה את זה נכון׳. עד היום אפילו לא התקרבתי לשם״
״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.
הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.
ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.
למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.
וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.
בשביל להבין איך ומה קרה שם ברגע הזה צריך לחזור שבוע אחורה בזמן. בגלל שלא באמת הצלחתי להתעסק או להתרכז בשום דבר אחר, החלטתי לסדר מחדש את ארונית הספרים בסלון.
מסוחרר ומעורפל מכך שבעוד שבוע בדיוק יתווסף הספר שלי למדף הזה, החלטתי לצלול לכל הספרים האהובים עלי שוב.
ככה קראתי – ברצף! – את ״נאמנות גבוהה״ ו״אלוהים יודע״ ו״הדבר היה ככה״ ו״אני שונאת את הצוואר שלי״ ו״פוליטיקה״ ו״שעת התה הארוכה של הנפש״ וספר השירים של לאונרד כהן וספר הטורים של עלי מוהר וכל טקסט שרק הצלחתי לשים עליו את היד של יהודה עמיחי ו״הנסיכה הקסומה״ ו״עושים היסטוריה״, וכל כך התרגשתי מהמחשבה שממש עוד מעט אני אהיה חלק מהחבר׳ה האלה, שבאותה התרגשות וציפייה פתחתי את העתק השמש של הספר שלי.
והוא היה, בהיעדר מילים אחרות, הספר שלי.
בסך הכל הספר שלי.
רק הספר שלי.
ואין הרגשה איומה יותר בעולם כולו מאשר ההרגשה שאחרי כל כך הרבה מאמץ ועריכה הדבר הטוב ביותר שהצלחתי לייצר הוא אני.
ֿבסך הכל אני.
רק אני.
ומה אם רוני מודן הייתה אומרת ״כן?״. ״לחוץ חתונה״ מוכתר לספר הנמכר של השנה
אני, נו. עם ה״נו״ המיותרים האלה ועם הפסיקים המיותרים והמקפים המרובים והנטייה להאריך פי שלוש סיפור שאפשר היה לספר בצורה כל כך הרבה יותר אלגנטית והתובנות האלק מקוריות שלי על החיים והבדיחות שפתאום לא היה לי ברור את מי הן אמורות להצחיק.
מאיפה הייתה לי היומרה לכתוב קומדיה? מה אני יודע לעשות בחיים חוץ מלהתבכיין שחשבתי שאני יכול להצחיק מישהו?
ואחרי שבעה עמודים שבהם לא צחקתי מאף בדיחה שכתבתי הרגשתי מנופח ויומרני ושרלטן ומגוחך ועלוב ופתטי, כל כך פתטי, שחשבתי לרגע שאני ראוי להיות מוזכר באותו אזור חיוג עם כל האנשים שהערצתי. ולא ידעתי איך זה קרה ולא הבחנתי בזה עד עכשיו, אבל דבר אחד היה ברור: זה לא היה הספר שהתכוונתי לכתוב.
ממש לא.
הספר שאני התכוונתי לכתוב היה אמור להיות שנון ומצחיק ומהיר ועוקצני ומסעיר.
הספר שאני החזקתי ביד הרגיש כאילו אני כתבתי אותו.
בסך הכל אני.
רק אני.
הצעדים הבאים היו, לעניות דעתי, תגובה רציונלית לגילוי הזה:
הודעה לשרי שביט שמבקשת ממנה שתגיד לי את האמת שהיא לא אמרה לי עד עכשיו והשאלה כמה זה גרוע בסולם של 1 עד 10.
הודעה לרענן שקד שלצערי עקב קריאה חוזרת בטקסט שלי אני לא מרגיש כשיר ללמד – או לדבר. או להתקרב. או למלמל על – כתיבה, עריכה ובכלל אני חושב שצריך לאסור עלי בחוק לגעת במקלדת.
וטלפון לרוני מודן שיזהיר אותה מפני אסון מתקרב, ושלא ברור איך היא פספסה את זה, אבל הספר הזה עתיד להרוס לה את ההוצאה כולה. מדובר באסון מתגלגל שיש לעצור אותו מיד.
ואם אתם חושבים שאני ממציא משהו מזה או מגזים משהו מזה אתם בהחלט מוזמנים להתקשר לאחד משלושת האנשים האלה, ושלושתם יגידו לכם את אותו הדבר: ככה זה היה, מילה במילה.
או לפחות נדמה לנו שזה היה מילה במילה. לא הצלחנו כל כך להבין מבעד לדמעות ולצרחות ההיסטריות.
ההמשך די ידוע, נראה לי. רוני מודן, באדישות המלכותית שלמדתי להעריץ, אמרה לי ״טוב, אתה מטומטם״, שזה, אגב, הדבר הכי יפה, מתחשב, אמפטי ונכון שמו״ל יכול להגיד לסופר שלו בסיטואציה הזאת.
רענן ענה לי שפרישתי אינה מתקבלת.
שרי כתבה לי ״יהיה בסדר, מפגר״.
אני בוחר לעבוד רק עם אנשים שבזמן אמת מסוגלים ויכולים לקלל אותי.
הספר יצא.
אני – כן, זו עובדה אמיתית וכן, היא נכונה גם ארבע שנים אחרי – מעולם לא קראתי אותו שוב.
גם זה לא היה קורה אם מישהו היה מקשיב לי. הקלאפר של ״לחוץ חתונה - הסרט״
24 שעות אחר כך, ולמרות שהכינו אותי לחודש המוות שבו אתה לא שומע כלום על הספר שלך, אזלה המהדורה הראשונה. נכנסתי לרבי המכר. מאות תגובות היו בכל מקום.
אנשים אהבו את הספר.
למרות הפסיקים. למרת המקפים. למרות הדרך הארוכה בעולם לספר סיפור. למרות חוסר האלגנטיות המובנה והסרבול הקבוע בכתיבה שלי.
למרות החיבה שלי לשבירת שורות.
אולי אפילו בגלל, מה אני יודע.
עשרות תגובות המשיכו להגיע כל יום. אנשים צחקו. אנשים הזדהו. ״זה היה הסיפור שחיפשתי״ הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב. ״זה ספר מושלם״, כתבה מישהי בביקורת. ולמרות שהייתי מוכן לעבור איתה עמוד – עמוד, פסקה – פסקה, ולהראות לה בדיוק איך ואיפה הוא לא מושלם ומה הייתי צריך לעשות, החלטתי להניח לזה.
זה היה השיעור החשוב ביותר שלמדתי על כתיבה: היא לא צריכה להיות מושלמת. ממש מאותה סיבה שאנחנו אוהבים בני אדם דפוקים, אנחנו אוהבים גם את הטקסטים שהם כותבים. וההבנה הזאת גרמה לי להפסיק לקרוא את הטקסט שלי דרך העיניים היוקדות והשורפות שלי, ולהסתכל עליו דרך העיניים של האנשים שבחרו לקנות אותו ולאמץ אותו בחום אל ליבם.
החוויה המדהימה הזאת עיצבה את המורה לכתיבה שאני היום. עד אז הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לשפר, לדרבן, לבעוט, להרים, לשפץ, לשפר, לא להיות מרוצה אף פעם, לבדוק תמיד מה אפשר לשפר עד שהטקסט יהיה ללא רבב ולא לנוח עד שהאיש שכתב אותו יוציא לעצמו את המיץ ומעצמו את המיטב.
״לחוץ חתונה״ לימד אותי שתהפקיד שלי הוא לא רק לראות את מה שלא עובד, אלא גם את מה שכן, כי אחרי הרבה זמן עם אותו הטקסט הכותב שלו הוא האחרון שיודע.
וכשכותב מתעקש ואומר שזה לא מושלם להנהן ולהגיד לו: ״נכון. וככה זה צריך להיות״.
וכשכותבת מתאוננת ששום דבר לא יצא לה טוב בטקסט שלה לסמן לה באדום – דווקא באדום – את מה שכן. לפעמים השיעור הקשה והמסובך הרבה יותר הוא לאו דווקא ללמד מישהו לכתוב את עצמו, אלא דווקא לקרוא את עצמו.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם רוני מודן הייתה מקשיבה לי. לפעמים אני חושב מה אם היא הייתה אומרת ״וואו, אתה כל כך צודק, באמת לא ידעתי להגיד מה מפריע לי בספר הזה עד שאמרת. נגרוס את הכל ונדאג שלא יצא לעולם״.
אם יש משהו ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי הוא שמגיע השלב בטקסט – וזה בדרך כלל השלב שבו אתה אומר לעצמך ״אני לא יכול לקרוא את הטקסט הזה יותר״ – לקחת שלושה צעדים אחורה ולהגיד לקהל ״הנה, כתבתי בשבילכם את הסיפור הזה. הוא לא מושלם, ואני יכול להגיד לכם בדיוק איפה הוא לא עובד ומה לא בסדר בו, אבל השיעור הכי חשוב שלמדתי ככותב הוא שלפעמים צריך לתת לאנשים אחרים לקרוא, והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות ככותב הטקסט הוא פשוט להפסיק להפריע להם, ולסתום״.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
