א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה באמת אני.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר ההוא, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי ודמעות בקולם. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. לחלקם גם הלכתי. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
ברירת המחדל היהודית שטבועה בכולנו שקודם נמות ואחר כך נראה היא לא תוכנית פעולה מספיק טובה. תמונה מתוך ההרצאה
ד. אני שונא את הפוסט הזה, כבר אמרתי? הסיבה האחת כי אני לא יודע איך להסביר את זה שכתבתי שני ספרים, שתי סדרות וסרט, ובסוף הדבר הכי מוכר שכתבתי נכתב בארבע דקות ובלי כוונה בכלל. אני שונא את הפוסט כי מעולם לא הבנתי למה הוא כל כך ריגש אנשים, ולמרות שאלפי אנשים דיברו איתי עליו אני עדיין לא מבין. אני שונא את הפוסט הזה כי לא משנה כמה אני מנסה להדחיק אותו, מישהו תמיד מתקשר אלי ומבקש ממני לבוא ולדבר עליו ועל המסע היהודי שלי, ואני תמיד אומר להם שהמסע עצר בסוף הפוסט ושום דבר לא קרה, והם תמיד אומרים: אז תבוא בכל זאת. בדרך כלל אני מסרב, אבל לבוא להרצות בפני מאות רבנים על יהדות זה דבר כל כך סוריאליסטי ועגלה שחוץ מזה שאין לי שום דבר להגיד להם אין לי שום סיבה שלא לקפוץ עליה ולראות לאן היא תיקח. זו הרפתקאה שאי אפשר לסרב לה. אז אמרתי כן.
ה. ערב ההרצאה היו לי שלוש דקות – שהן מה שלוקח להקריא את הפוסט בקול רם – מוכנות, וישבתי במרפסת של רותם עם הראש בין הידיים ונתתי את הדרשה השבועית שלי על איזה אדיוט אני שהסכמתי, ואיך אני תמיד מכניס את עצמי לשטויות האלה ומה לי ולאנשים האלה בכלל, הרי אין לנו שום דבר במשותף, אז מה יש לי להגיד להם שלא יגרום להם לרצות לסקול אותי. כבר חשבתי להתקשר ולבטל, אבל רותם לא הרשתה לי, ואז היא אמרה: ״הם רבנים מחתנים, נכון?״.
״כן״, עניתי לה.
״אז למה שלא תדבר איתם על אהבה? הנה נושא שאתה ממש מבין בו״.
ו. בהערת צד אני רוצה להגיד שהמתנה הכי גדולה – ויש המון, אז באמת קשה לבחור – מרותם היא היכולת לדייק אותי ותמיד לראות אותי בתור מה שאני יכול להיות ולכוון אותי לשם בעדינות. אני לא יודע איך היא עושה את זה, ואני מקווה שמתישהו היא תוציא קורס דיגיטלי בנושא, כי זו חוויה מדהימה לחוות בזוגיות.
ז. 17 דקות אחרי שהיא אמרה את המשפט הזה ההרצאה הייתה מוכנה.
ח. ההרצאה הזו הייתה אמורה להתחיל בשש שעון ירושלים, והחלטתי שארבע זה זמן מספיק טוב לצאת מתל אביב.
וזו הייתה טעות איומה.
עלייה לירושלים, מסתבר, הוא עניין של חצי יום, וכרוכה בנסיעה בפקק בלתי נגמר. הוויז הראה שאני מגיע ב-18:17. התקשרתי לרב ראובן להגיד לו שאני מאחר, והוא ענה ״אתה תנהג, אני אתפלל״. ברצף אירועים שאין לי איך להסביר אותו ומעולם לא חוויתי כמוהו, דקה אחרי שהסתיימה השיחה וויז תיקן את עצמו ל-17:46. בחיים לא ראיתי דבר כזה. זה הדבר הכי קרוב לחוויה רוחנית שהיה לי, ואיזה מוזר שזה קרה בפקק באזור מודיעין.
ט. שלוש דקות אחר כך התקשרתי לרב ראובן לספר לו ש״זה עובד, הדבר הזה של התפילות!״, והוא צחק ואמר ״חוץ מכמה זמנים בלי קליטה זה עובד יופי״. באותה שנייה ממש וויז עדכן את עצמו ל-17:54, והוא אמר ״איי, המחיר של הבדיחה. תפילות זה דבר שחייבים לקחת ברצינות. אפשר לצחוק על הכל, אבל לבקש ולקבל ובמקום להיות בהוקרת תודה לעשות מזה צחוק, זה אסור״.
י. לא החלפנו מילה יותר עד שהגעתי. האוטו שלי נחת בחניון חמש דקות לפני תחילת הזמן.
למרות שעברו כמה ימים מאז ההרצאה, אני עדיין מרגיש שאני קצת מרחף ממנה. אחד הרבנים בהרצאה שאל אותי ״אז איך מקרבים את העם?״, ואני עניתי לו: ״ממש ככה״
יא. למרות שתכננתי להיות משכיל וחכם, החלטתי (בעצתה של רותם, כמובן) פשוט להיות אמיתי ואני. ״אם הם הזמינו אותך כנראה – ואני סתם זורקת רעיון מופרע לאוויר, כן? – שמעניין אותם לשמוע מה יש לך להגיד״. פחדתי מזה מאוד וגם רעדתי מהתרגשות, ובכל זאת עליתי מול אולם גדול מלא במאות אנשים שרחוקים שנות אור מהמילייה שלי. אבל ברגע שאמרתי את המשפט ״ לעמוד פה ולדבר אתכם על יהדות מרגיש לי כמו זיוף. זו האמת. מה אני מבין בזה. מה לי ולזה. התכחשתי ליהדות שלי במשך שנים ואז כתבתי טקסט בארבע דקות ועכשיו אני גובה כסף כדי לדבר על דבר שאני לא מבין בו כלום, מה שרק מראה שהתחברתי לצד היהודי שלי״ והם צחקו, ידעתי שנהיה בסדר.
יב. 40 הדקות שבאו אחרי המשפט הזה הרגישו כמו שלוש. לא האמנתי שנגמר הזמן. שלב השאלות סלל את הדרך לאחת השיחות הכי מאתגרות ומעניינות שהיו לי, והרגשתי איך לאט לאט אני יוצא מהאוטומט שלי ואת כל דרך המחשבה שלי מאותגרת, ואין דבר שאני אוהב יותר מזה. זה הסתיים במחיאות כפיים סוערות, תור של לחיצות ידיים והמון הזמנות לשבת.
יג. עשיתי חישוב, אם הייתי נענה לכל ההצעות זה היה לוקח לי שמונה חודשים.
יד. למרות שעברו כמה ימים מאז ההרצאה, אני עדיין מרגיש שאני קצת מרחף ממנה. אחד הרבנים בהרצאה שאל אותי ״אז איך מקרבים את העם?״, ואני עניתי לו: ״ממש ככה״. יושבים. מדברים. מכירים. מגלים שהצד השני רחוק שנות אור מהדימוי שיצרו לו החדשות, ומזכירים לעצמנו כל הזמן שאפשר להגיד שנמות ולא נתגייס, נמות ולא נתפשר, נמות ולא נדבר, נמות ולא נוותר על השרימפס שלנו, ואפשר גם להבין שברירת המחדל היהודית שטבועה בכולנו שקודם נמות ואחר כך נראה היא לא תוכנית פעולה מספיק טובה. המוות ודאי, על אחת כמה וכמה בארץ הזאת. בשאר הזמן אנחנו חייבים לשבור את הראש איך אנחנו מסתדרים פה. זו משימה שלקחתי על עצמי להיות חלק ממנה ב-8.10, ועוד לא הרמתי ידיים.
טו. ״אתה יודע שהם לא באמת רצו לשמוע אותך, נכון?״, אמרה לי חברתי הטובה שהלכה עוד יותר שמאלה ב-7.10 וטרם שבה. ״לא מעניין אותם מה יש לך להגיד, הם סתם רוצים להרגיש מוסריים ונעלים שהם מזמינים אותך״. אולי. מה אני יודע. אני לא זוכר את עצמי הולך להרצאה של רב כדי להרגיש מוסרי ונעלה, זה נראה לי המון מאמץ בשביל משהו שאני יכול לעשות בקלות בבית שלי מבלי להקשיב לאף אחד חוץ ממני, אבל מה אני יודע. הקשבה הייתה בחדר הזה, זה אני יודע להגיד בוודאות. מה המניעים הנסתרים שהובילו אליה? שכל אחד יספר לעצמו איזה סיפור שהוא רוצה. ככה עובדת אמונה, לא?
טז. בדרך חזרה הביתה הוויז הראה לי שעתיים ורבע. התפללתי מכל הלב. קצת אחר כך התווספו לי ארבע דקות. יש לי עוד מה ללמוד.
יז. בשלב השאלות אחד הרבנים שאל אותי איפה אני נמצא במסע היהודי שלי, ועניתי לו שבבית, מתחבא מתחת לשטיח. הם צחקו. אחר כך אמרתי לו שאני נמצא פה, מדבר עם אנשים שקודם ל-7.10 לא הייתי חושב אפילו על לדבר איתם. אני לא יודע כמה זה יהודי, אבל יותר מסע מזה אין.
יח. יום לפני ההרצאה הזאת הכרזתי בפני כל מי שלא רצה לשמוע שאני עוזב את פייסבוק, והפעם באמת, כי התעייפתי מהאלגוריתם והשינויים התכופים בו. בדרך חזרה הביתה חשבתי על זה שזו אכן סיבה מוצדקת, אבל אם הייתי עוזב את פייסבוק כל פעם שהיה נמאס לי מהאלגוריתם אז לא הייתה לי את החוויה הזו עכשיו. אני עדיין שונא את הפוסט הזה, אבל קצת פחות. גם זה משהו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
