אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
ההורים שלי ניסו לפתות אותי בשלל הצעות אחרות – טיול לחו״ל, קונסולת משחקים, מנוי לחדר כושר – אבל אני התעקשתי. אני רוצה מצלמת וידאו. כשאמא שלי שאלה ״אבל מה תצלם״, עניתי שאני לא יודע. כל מה שידעתי זה שאני חייב את המצלמה הזאת, ועכשיו. זו פעם ראשונה – אבל לא אחרונה כשזה מגיע למצלמות – שהרגשתי בערה בכל הגוף למול הפלא הזה והאפשרויות הגלומות בו.
ההורים שלי נכנעו, וכל כספי בר המצווה שלי, עד השקל האחרון, הלכו למוקד הטלפוני של ויזה, שמכרו את המצלמה בחוברת מבצעים ענקית במחיר קצת יותר זול מכל השאר. לא זוהר, אבל עשה את העבודה. זה לקח עוד נצח – אולי זה היה יומיים, לי זה הרגיש כמו נצח – עד שהמצלמה נחתה אצלנו בסלון.
החוברת לא שיקרה אפילו קצת במפרט. זו הייתה מצלמה שחורה, נוצצת, ושקלה בקושי שלושה קילוגרם.
אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי הבטריה שלה.
והבטריה שלה הייתה לבנה עצומה בגודלה ששקלה, ואני ממש לא מגזים, קרוב ל-150 קילו והצריכה מיומנות של טכנאי הנדסה כדי להלחים אותה למקום. בנוסף לזה, טעינה של 24 שעות הספיקה לה ל-18 דקות ואני ראיתי איך כל הסרטים המהממים שתכננתי להפיק ולצלם (מאחוריך, סטיבן!) נגוזו.
אבל המצלמה עבדה לא רע על חצובה ועם חיבור לחשמל בחדר הקטן שלי, וככה, במקום לצלם בחוץ, החברים שלי – כל השניים – ואני צילמנו סרטונים של עצמנו, מחזות שכתבנו, סרטוני סטופ מושיין עם בובות של שוטרים וגנבים וצבי הנינג׳ה. עמרי היה אחראי על המצלמה, יאני היה אחראי על הזזת הבובות ואני כתבתי את הדיאלוגים.
מפתיע שיצאתי תסריטאי, אני יודע. איש לא היה יכול לראות את זה בא.
בגלל שהתחייבתי בפני עצמי לצלם כל יום ויאני ועמרי באו רק פעם בכמה זמן, בימים שאף אחד לא היה בבית הפעלתי את המצלמה ודיברתי אליה. סיפרתי לה איך היה היום שלי. מה התוכניות שלי לעתיד. היום קוראים לזה וולוגינג וכולם עושים את זה, אבל אני עשיתי את זה בלי לדעת מה אני עושה וגם, תודה לאל על זה, בלי להעלות את זה לשום רשת חברתית.
ככה מצאתי את עצמי גם בגילאי 14 ו-16 ואפילו בצבא יושב ומדבר למצלמה ועם הזמן זה הפסיק, אולי כי התבגרתי ואולי כי התגייסתי ואולי כי נהיו לי חברים אמיתיים לדבר איתם, ואולי כל התשובות נכונות. ולמרות שזה לא פורסם בשום מקום, אהבתי את זה מאוד, ואת היכולת ללכוד קפסולה של זמן בתוך קלטת וידאו קטנה. היתרון והחסרון של כתיבה הוא שהיא אינה תלוית זמן, וזה אחד הדברים שאני אוהב בה, אבל צילום וידאו הוא הרפתקה אחרת לגמרי. אם כתיבה היא תיעוד זכרונות נעימה מול האח, צילום הוא ציד זכרונות בסוואנה הפראית. צלם עכשיו, או אבד את הרגע לנצח.
התשובה השלישית, והחשובה מכולן, היא שאיבדתי את קלטות ה-VHS האלה עם שנות הנעורים שלי באחד ממעברי הדירה שלי, ואני מודה שהייתי משלם כל סכום כדי לקבל את הזכרונות האלה בחזרה. ואני יודע שבעוד 27 שנה אני אגיד את זה גם על התקופה הזאת
עשור אחר כך כל הנערים והנערות שגם להם הייתה מצלמה כזאת גדלו קצת, יוטיוב נוסד, וקייסי נייסטט הפך לאבי הוולוגים כשלקח את המצלמה הקטנה שלו, תיעד את עצמו ושינה את העולם. אני לא יודע כמה מכם נמצאים ביוטיוב, אבל עבורי זו תמיד הייתה הרשת החברתית היחידה והטובה שבהן. יוצרים מדהימים בני גילי כמו פיטר מקינון וליזי פירס וכריס האו וג׳סי דריפטווד, כולם צלמים או במאים או תסריטאים או הכל ביחד, הפכו את יוטיוב למקום שנטפליקס היה רוצה להיות עד היום ואת החיים שלהם למשהו מרתק לצפייה. דור אחריהם הגיעו כבר יוצרים מטורפים ממש (נטלי לין, קריזה סנטוס, קולט קירואן, ג׳ורדן סטדרט) שהפכו את החיים שלהם ליצירה קולנועית אפית, וזה היה מפעים ובלתי מושג ביחד.
המהפכה הזאת, של הוולוגים, מעולם לא הגיעה לישראל. אני לא יודע למה. אני יודע שיש פה המון משפיעניות והמון גברים שמשחקים פיפ״א וקוראים לזה וולוג, אבל יוטיוב מעולם לא תפס פה כמו בארצות הברית ואנשים שחושבים איך לעשות מהחיים שלהם משהו מעניין ויזואלית לא הופיעו. ולמרות שזה ז׳אנר נטול צופים בישראל (למרות שהיי, זה גם מה שאמרו לי על קומדיות רומנטיות, ותראו איפה זה נגמר) החלום הזה נשאר איתי וההרגשה ש(גם) לשם אני שייך סירבה להרפות. ואני חושב, בשיא הכנות, שכשמשהו מסרב להרפות ממך 27 שנה, אולי כדאי שתלך לעשות אותו, כי הוא לא ילך לשום מקום.
הציוד, בינתיים, השתכלל והשתנה. לכולנו יש בכיס מצלמה שווה פי 15 מהמצלמה שהייתה לי אז. יש לי שתי מצלמות וידאו מקצועיות באיכות אולפן ששוקלות פחות מהבטריה של הסוני ההוא. חוץ מהעובדה שזה מביך אותי עד מוות, אין לי באמת תירוצים למה אני לא עושה את זה.
אבל למה, עומר? למה שתרצה לפתוח וולוג לעזאזל? האם אין לך מספיק דברים על הצלחת שלך כרגע? זו שאלה מצוינת, ואני ממש שמח שהעליתם אותה.
ובכן, התשובה הראשונה, כמו שאמרתי, החלום הזה לא עוזב.
התשובה השנייה היא כי אני חושב שאני נמצא במסע מעניין עכשיו. אני מוציא ספר חדש לבד, בדיוק סיימתי הדסטארט, נפרדתי מכל העובדים שהיו איתי ואני יוצא לדרך עצמאית ואני בן 40 ולפי התחושה במפרק ימין שלי יש לי גג עוד שנתיים – שלוש לפני שאני מתפרק סופית, אז לא נתעד?
והתשובה השלישית, והחשובה מכולן, היא שאיבדתי את קלטות ה-VHS האלה עם שנות הנעורים שלי באחד ממעברי הדירה שלי, ואני מודה שהייתי משלם כל סכום כדי לקבל את הזכרונות האלה בחזרה. ואני יודע שבעוד 27 שנה אני אגיד את זה גם על התקופה הזאת.
התוכנית היא להעלות וולוג בכל שבוע, ביום שלישי, ושזו תהיה תוספת לטור הזה. לפעמים אני אתעד את החיים שלי, לפעמים אני סתם אדבר למצלמה, ואין לי מושג אם אני אצליח לעמוד במשהו שבועי תובעני כל כך, אבל אני מוצא שלהכריז על זה בפומבי לגמרי עוזר. השנה הראשונה תהיה גרועה, כמו של כל מישהו שלומד משהו חדש מאפס, ואם תהיו סבלניים אני מאמין שהדבר הזה ימצא את הטון שלו ואת הכיוון שלו ואת הקול שלו. יש דברים שרק זמן יכול לעשות.
אז הפעם, בנוסף לטור הזה, קבלו את הפרק הראשון בוולוג החדש שלי. מוזמנים לכתוב לי בחזרה איך היה, אני אשמח מאוד לשמוע מכם.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
