שלוש המילים הכי חשובות שכל כותב צריך להכיר

1.⁠ ⁠בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.

 2.⁠ ⁠בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.

 3.⁠ ⁠אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.

 4.⁠ ⁠הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.

 5.⁠ ⁠״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.

 6.⁠ ⁠ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.

 7.⁠ ⁠את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.

. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.

2. שהוא יהיה ספר על שחמט.

3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.

אתם בטח מסתובבים בעולם והמחשבה היחידה שמטרידה אתכם היא ״מעניין מה קורה עם עלילות עומר ואיקאה״.
ואני מבין אתכם. באמת. גם אני מנסה לחשוב על דברים אחרים ולא מצליח. אז הנה כל מה שקרה איתם.

 1.⁠ ⁠תזכרו מה אני אומר לכם: כף רגלי לא תדרוך יותר לעולם באיקאה. למה? איך אני שמח ששאלתם.

 2.⁠ ⁠עזבו את חווית הקנייה המזעזעת. כן, אני יודע, הקפה – הדוחה -חינם, אבל העבודה במחסן היא לגמרי עליך. שום דבר לא נמצא איפה שכתוב שהוא, רוב העובדים שם מגיבים במשיכת כתפיים ואם לא עזרה של אנשים זרים זה לזה כולנו היינו שם עד עכשיו, תוהים איפה זה לעזאזל 7G.

 3.⁠ ⁠כמו כן, אין 7G. אחרי 25 דקות במודיעין למטה העובדת אמרה לי ״כן, נכון, זה 7C. זו טעות נפוצה״.

 4.⁠ ⁠טעות נפוצה של מי היא לא אמרה.

1.⁠ ⁠אני לא יודע מה אתם רואים פה בתמונה, אבל אני רואה פה בן אדם שמן.
2.⁠ ⁠אני מסתכל על הסנטר הכפול שליווה אותי כמעט כל חיי ועל החולצות השחורות שהתחלתי ללבוש בגיל כבר לא זוכר איזה ומאז הן כמעט כל מה שיש לי בארון ועל הניסיון להסוות את הבטן עם חולצה מכופתרת וג׳ינס צמודים מדי באזור הבטן, שממילא אני מכניס אותה מהרגע שאני עולה על הבמה ועד שאני יורד.
3.⁠ ⁠ובגלל שאת ההרצאה אני זוכר בעל פה, הדבר היחיד שמעסיק אותי מהרגע שאני מתלבש ועד הרגע שאני נכנס לאוטו בדרך חזרה הביתה היא האם הם שמו לב שאני שמן.
4.⁠ ⁠המשקל האמיתי שלי הוא בכלל לא העניין. להיות שמן זה קודם כל בראש. להיות שמן זה להחזיק במחשבות כל היום את הבטן שלך. להיות שמן זה חתיכת מאבק יומיומי בעצמך, כל יום מחדש.

. תמיד תהיתי מהו החומר ממנו עשויים סיוטים, אבל עכשיו אני ייודע מה התשובה: קרטונים. אלוהים, כמה שאני שונא קרטונים. במיוחד, אגב, קרטונים שכתוב עליהם בשוודית.

2. כן, איקאה, אני מסתכל עליכם. ואתם לא רואים את זה, אבל אני שונא אתכם ממש.

3. פעם גרתי באיקאה. אני לא מתכוון לזה כמטאפורה, אלא ממש ליטרלית. כשאיקאה הגיעו לארץ בחרו עיתונאי אחד – זה מה סיפרו לי, בדיעבד נדמה לי שאני פשוט העיתונאי היחיד שהסכים – שיכנס לסניף החדש בנתניה ויחיה שם שבוע. ישן שם, יעבוד שם, יאכל שם (במזנון), יתקלח שם (במקלחות עובדים) יחיה שם, נו. הייתי בן 22 ורעב להצלחה ולקציצות שוודיות, ואמרתי כן. אוי, הטמטום.

ההחלטה היחידה שלי בחיפוש הבית החדש שלי הייתה שאני מקשיב לבטן שלי.

זו לא החלטה מובנת מאליה, אם אתם מכירים אותי.

רוב החיים הסתובבתי בתחושה שאני לא מבין כלום בשום דבר. אני לא פסיכולוג, אבל יש מצב לא רע שזה קשור לפעם ההיא בכיתה ח׳ שרכזת השכבה שלי זימנה אותי אליה לחדר וצעקה עלי שאני לא מבין כלום בשום דבר.

אבל כאמור, אני לא פסיכולוג.