- ארבעים דקות לתוך ההופעה, ב״אני אוהב שוקולד״ התחילו הדמעות. הן זלגו מעצמן, בלי שום שליטה ובלי שום יכולת לעצור אותן עד שנדלקו האורות וגם קצת אחר כך. זו לא הייתה הופעה, זו הייתה חוויה מיסטית מציפה מאוד ופרץ רגשות בלתי נשלט. להגיד שזו ההופעה הכי טובה שהייתי בה יהיה אנדרסטייטמנט השנה. באמת שחשבתי שיעברו עלי הרבה דברים במופע האיחוד הזה, אבל בכי של שעה וחצי לא היה אחד מהם.
- הרבה תהו בעיתונות ובטוקבקים מה פשר ההתנפלות האדירה על הכרטיסים ואיך הם נגמרו בתוך דקות, אבל לא היה צריך יותר ממבט אחד על האולם כדי להבין שיש הרבה מאוד ילדים טרוטי עיניים שרק נראים כמו מבוגרים וצריכים חיבוק כרגע. יאמר לזכותם של כל הנוגעים במלאכה שהם ידעו את זה ולא רק סיפקו את הסחורה, אלא ממש התעלו על עצמם.
- אלה היו שעתיים שבהן, לרגע, הכל שוב היה בסדר בעולם. הרבה עבר עלי מאז שאבא שלי לקח אותי לראות את הכבש השישה עשר (המקורי!) בגיל שש, ו-34 שנה אחר כך הזמן סוף סוף עצר לרגע, ושוב הייתי רק ילד שמאמין שהוא חי במדינה נורמלית שבה אפשר ללכת להופעה וגידי גוב ויהודית רביץ ויוני רכטר ודיוויד ברוזה שרים את השירים שהוא כל כך אוהב.
- הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד לכם שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע הייתי משלם גם שלושת אלפים.
אין לאלבום הזה תחליף בחיי. גידי, יוני, יהודית ודיוויד על במה אחת.
5. גידי, יהודית, יוני ודיוויד הם המבוגרים שאף פעם לא אכזבו אותנו. אנחנו יודעים שלא נפתח אינטרנט איזה יום ונגלה פרשייה חדשה על יוני רכטר, לא נשמע איזו רכילות זולה שיהודית רביץ היא בעצם ההיפך המוחלט ממה שאנחנו מכירים ולא נגלה איזו אמת מחרידה על גידי גוב או דיוויד ברוזה. הם המבוגרים שתמיד חשבנו שהם, והם המבוגרים שהם תמיד הבטיחו שהם יהיו. כשיאיר לפיד אומר משהו אנחנו יודעים שהוא לא יקרה. כשבנימין נתניהו אומר משהו אנחנו יודעים שההיפך יקרה. כשדיוויד ברוזה שר יהיה טוב או יהודית שרה רק מילה טובה, אפשר להאמין להם. ולא ידעתי כמה הילד שבי היה זקוק למבוגרים שאפשר להאמין למילה שלהם עד ההופעה הזאת.
6. לא היה רגע אחד שבו יהודית רביץ לא שרה וכל הקהל נעמד על הרגליים כדי למחוא לה כפיים. ולמרות שכקהל זה כבר כמעט הרגיש כמו אימון גופני עם כל הלשבת – לקום הזה, אין יוצרת וזמרת ונשמה חיה שזה מגיע לה יותר. אשרינו שזכינו לראות אותה שוב על הבמות.
7. גידי גוב בקושי הולך, בקושי זז, קורא מהטלפרומטר הרבה יותר ממה שנהוג ועדיין יש לו יותר כריזמה מכל האנשים שבאולם ביחד. זה כשרון שאין שני ואין דומה לו, והיכולת שלו לשלוף בדיחות של מילה אחת הן באמת משהו שלא ראיתי אף קומיקאי עושה. זה רשום על שמו.
8. לא חשבתי שזה יהיה בולט עד כדי כך, אבל יונתן גפן כל כך חסר, וההקלטה של הקול שלו במופע (כמו גם המבט המתגעגע על אמת של דיוויד ברוזה) לא פותרת את זה, אלא רק מדגישה את החוסר וההחמצה. באולם היו אלפי ילדים שהמילים שלו צרובות להם בנשמה, וגם אם הוא ידע כמה היצירה שלו איקונית, והוא בהחלט ידע, הגיע לאיש שאחראי על התופעה התרבותית והאלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא אי פעם לקבל את האהבה הזאת ממקור ראשון.
9. פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״.
10ץ אני לא הולך להגיד מילה על ״אל תפנה אלי״ של נסרין קדרי על ששת יוצריו, בעיקר כי יובל אברמוביץ׳ כתב מאוד חכם ומאוד נכון, אבל אני רק אגיד שזה מאיר באור עוד יותר גדול, אם זה בכלל אפשרי פיזיקלית, את הרגע שבו יוני רכטר מספר על הבמה שהוא הלחין את כל השירים בשלוש דקות. אין לי שום רצון להשוות בין אז לעכשיו, רק להגיד שיוני רכטר הוא המוזיקאי הישראלי הגדול ביותר שאי פעם היה פה, תופעת טבע של ממש, ומגיע לו שנכיר בעובדה הזאת עוד בחייו.
פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״
11. כשיצאנו מההופעה, רותם נכנסה לאוטו ואמרה ״אני ישראלית״. שאלתי אותה לפשר האמירה הזאת, והיא ענתה ״לזה, לזה. אני מפה. לא משנה כמה לפעמים אני אחשוב על תאילנד או משהו, אני מפה. זה הבית שלי. אני גרה פה, והשורשים שלי מפה, ואני אוהבת את המקום הזה ולפה אני שייכת״.
12. הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע אני חושב שרותם הייתה משלמת גם שלושים אלף.
13. בהופעה פתאום קפץ עלי זכרון ששכחתי ממנו לגמרי, שבצבא תמיד היה לי בתיק את הדיסקמן (בלי בולם זעזועים) ואת הדיסק של הכבש השישה עשר. בנסיעות האוטובוס המאוד מאוד ארוכות שלי בין מוצב למוצב ככתב צבאי הייתי שם את האוזניות, לוחץ על פליי משעין את הראש על החלון ולרגע שוכח שאני מסקר את האינתיפאדה השנייה וראיתי דברים שהנפש שלי לא עיכלה אז ולא מעכלת עד היום. זה היה האסקפיזם המושלם, ואני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה. אין לו מקבילה בחיי ולא תחליף וגם לא יהיה לו אף פעם.
14. גדולתו של הספר-אלבום הזה הוא שהוא לא רק עיצב לי את הילדות והצבא, אלא גם את ההורות. אני זוכר איפה הייתי בכל אחת מהפעמים שהילדים שלי שמעו בפעם הראשונה את המוזיקה המופלאה הזו, ואני זוכר בדיוק מה סיפרתי להם ואני בעיקר זוכר את אנחת הרווחה שהם כל כך אהבו את השירים האלה גם. אחרי שהתגרשתי והייתי כל כך מבוהל בדירה לבד הילדים שלי אהבו להירדם עם מוזיקה, ובכל לילה שמנו את הדיסק הזה ואיתו הם נרדמו ואני נשמתי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה, כבר אמרתי?
15. כמו כן, ״יש ילדים שאבא שלהם״ הוא שיר שנכתב כדי שאני אוכל להסביר לילדים שלי במה אני עובד. ועכשיו כשאני חושב על זה, אני לא לגמרי בטוח שהשיר הזה לא זה שנתן לי את זריקת העידוד שלא הייתה ושהייתי צריך שזה כן אפשרי לעבוד בזה בתור מבוגר.
16. אי אפשר להתחמק מזה שזו הייתה פרידה. פרידה מההרכב הזה, שאחד מהם כבר לא איתנו, וגם פרידה מהילדים שהיינו והכרה שאנחנו המבוגרים המבולבלים והמותשים שאנחנו, אחרי שלוש שנים קורונה ושנתיים מלחמה ואלוהים יודע מה עוד יבוא עלינו, ואני יכול להגיד בשם עצמי שלא רק שאין לי מושג איך הופכים למבוגר הזה שילדים יכולים לסמוך עליו, אלא שכל יום זה מרגיש לי יותר ויותר רחוק. אז המבוגרים האלה עדיין כאן, למרבה המזל, אבל דבר אחד אפשר להגיד בודאות: יש לנו נעליים בגודל בלתי אפשרי למלא. שיהיה לנו בהצלחה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.