- ארבעים דקות לתוך ההופעה, ב״אני אוהב שוקולד״ התחילו הדמעות. הן זלגו מעצמן, בלי שום שליטה ובלי שום יכולת לעצור אותן עד שנדלקו האורות וגם קצת אחר כך. זו לא הייתה הופעה, זו הייתה חוויה מיסטית מציפה מאוד ופרץ רגשות בלתי נשלט. להגיד שזו ההופעה הכי טובה שהייתי בה יהיה אנדרסטייטמנט השנה. באמת שחשבתי שיעברו עלי הרבה דברים במופע האיחוד הזה, אבל בכי של שעה וחצי לא היה אחד מהם.
- הרבה תהו בעיתונות ובטוקבקים מה פשר ההתנפלות האדירה על הכרטיסים ואיך הם נגמרו בתוך דקות, אבל לא היה צריך יותר ממבט אחד על האולם כדי להבין שיש הרבה מאוד ילדים טרוטי עיניים שרק נראים כמו מבוגרים וצריכים חיבוק כרגע. יאמר לזכותם של כל הנוגעים במלאכה שהם ידעו את זה ולא רק סיפקו את הסחורה, אלא ממש התעלו על עצמם.
- אלה היו שעתיים שבהן, לרגע, הכל שוב היה בסדר בעולם. הרבה עבר עלי מאז שאבא שלי לקח אותי לראות את הכבש השישה עשר (המקורי!) בגיל שש, ו-34 שנה אחר כך הזמן סוף סוף עצר לרגע, ושוב הייתי רק ילד שמאמין שהוא חי במדינה נורמלית שבה אפשר ללכת להופעה וגידי גוב ויהודית רביץ ויוני רכטר ודיוויד ברוזה שרים את השירים שהוא כל כך אוהב.
- הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד לכם שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע הייתי משלם גם שלושת אלפים.
אין לאלבום הזה תחליף בחיי. גידי, יוני, יהודית ודיוויד על במה אחת.
5. גידי, יהודית, יוני ודיוויד הם המבוגרים שאף פעם לא אכזבו אותנו. אנחנו יודעים שלא נפתח אינטרנט איזה יום ונגלה פרשייה חדשה על יוני רכטר, לא נשמע איזו רכילות זולה שיהודית רביץ היא בעצם ההיפך המוחלט ממה שאנחנו מכירים ולא נגלה איזו אמת מחרידה על גידי גוב או דיוויד ברוזה. הם המבוגרים שתמיד חשבנו שהם, והם המבוגרים שהם תמיד הבטיחו שהם יהיו. כשיאיר לפיד אומר משהו אנחנו יודעים שהוא לא יקרה. כשבנימין נתניהו אומר משהו אנחנו יודעים שההיפך יקרה. כשדיוויד ברוזה שר יהיה טוב או יהודית שרה רק מילה טובה, אפשר להאמין להם. ולא ידעתי כמה הילד שבי היה זקוק למבוגרים שאפשר להאמין למילה שלהם עד ההופעה הזאת.
6. לא היה רגע אחד שבו יהודית רביץ לא שרה וכל הקהל נעמד על הרגליים כדי למחוא לה כפיים. ולמרות שכקהל זה כבר כמעט הרגיש כמו אימון גופני עם כל הלשבת – לקום הזה, אין יוצרת וזמרת ונשמה חיה שזה מגיע לה יותר. אשרינו שזכינו לראות אותה שוב על הבמות.
7. גידי גוב בקושי הולך, בקושי זז, קורא מהטלפרומטר הרבה יותר ממה שנהוג ועדיין יש לו יותר כריזמה מכל האנשים שבאולם ביחד. זה כשרון שאין שני ואין דומה לו, והיכולת שלו לשלוף בדיחות של מילה אחת הן באמת משהו שלא ראיתי אף קומיקאי עושה. זה רשום על שמו.
8. לא חשבתי שזה יהיה בולט עד כדי כך, אבל יונתן גפן כל כך חסר, וההקלטה של הקול שלו במופע (כמו גם המבט המתגעגע על אמת של דיוויד ברוזה) לא פותרת את זה, אלא רק מדגישה את החוסר וההחמצה. באולם היו אלפי ילדים שהמילים שלו צרובות להם בנשמה, וגם אם הוא ידע כמה היצירה שלו איקונית, והוא בהחלט ידע, הגיע לאיש שאחראי על התופעה התרבותית והאלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא אי פעם לקבל את האהבה הזאת ממקור ראשון.
9. פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״.
10ץ אני לא הולך להגיד מילה על ״אל תפנה אלי״ של נסרין קדרי על ששת יוצריו, בעיקר כי יובל אברמוביץ׳ כתב מאוד חכם ומאוד נכון, אבל אני רק אגיד שזה מאיר באור עוד יותר גדול, אם זה בכלל אפשרי פיזיקלית, את הרגע שבו יוני רכטר מספר על הבמה שהוא הלחין את כל השירים בשלוש דקות. אין לי שום רצון להשוות בין אז לעכשיו, רק להגיד שיוני רכטר הוא המוזיקאי הישראלי הגדול ביותר שאי פעם היה פה, תופעת טבע של ממש, ומגיע לו שנכיר בעובדה הזאת עוד בחייו.
פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״
11. כשיצאנו מההופעה, רותם נכנסה לאוטו ואמרה ״אני ישראלית״. שאלתי אותה לפשר האמירה הזאת, והיא ענתה ״לזה, לזה. אני מפה. לא משנה כמה לפעמים אני אחשוב על תאילנד או משהו, אני מפה. זה הבית שלי. אני גרה פה, והשורשים שלי מפה, ואני אוהבת את המקום הזה ולפה אני שייכת״.
12. הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע אני חושב שרותם הייתה משלמת גם שלושים אלף.
13. בהופעה פתאום קפץ עלי זכרון ששכחתי ממנו לגמרי, שבצבא תמיד היה לי בתיק את הדיסקמן (בלי בולם זעזועים) ואת הדיסק של הכבש השישה עשר. בנסיעות האוטובוס המאוד מאוד ארוכות שלי בין מוצב למוצב ככתב צבאי הייתי שם את האוזניות, לוחץ על פליי משעין את הראש על החלון ולרגע שוכח שאני מסקר את האינתיפאדה השנייה וראיתי דברים שהנפש שלי לא עיכלה אז ולא מעכלת עד היום. זה היה האסקפיזם המושלם, ואני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה. אין לו מקבילה בחיי ולא תחליף וגם לא יהיה לו אף פעם.
14. גדולתו של הספר-אלבום הזה הוא שהוא לא רק עיצב לי את הילדות והצבא, אלא גם את ההורות. אני זוכר איפה הייתי בכל אחת מהפעמים שהילדים שלי שמעו בפעם הראשונה את המוזיקה המופלאה הזו, ואני זוכר בדיוק מה סיפרתי להם ואני בעיקר זוכר את אנחת הרווחה שהם כל כך אהבו את השירים האלה גם. אחרי שהתגרשתי והייתי כל כך מבוהל בדירה לבד הילדים שלי אהבו להירדם עם מוזיקה, ובכל לילה שמנו את הדיסק הזה ואיתו הם נרדמו ואני נשמתי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה, כבר אמרתי?
15. כמו כן, ״יש ילדים שאבא שלהם״ הוא שיר שנכתב כדי שאני אוכל להסביר לילדים שלי במה אני עובד. ועכשיו כשאני חושב על זה, אני לא לגמרי בטוח שהשיר הזה לא זה שנתן לי את זריקת העידוד שלא הייתה ושהייתי צריך שזה כן אפשרי לעבוד בזה בתור מבוגר.
16. אי אפשר להתחמק מזה שזו הייתה פרידה. פרידה מההרכב הזה, שאחד מהם כבר לא איתנו, וגם פרידה מהילדים שהיינו והכרה שאנחנו המבוגרים המבולבלים והמותשים שאנחנו, אחרי שלוש שנים קורונה ושנתיים מלחמה ואלוהים יודע מה עוד יבוא עלינו, ואני יכול להגיד בשם עצמי שלא רק שאין לי מושג איך הופכים למבוגר הזה שילדים יכולים לסמוך עליו, אלא שכל יום זה מרגיש לי יותר ויותר רחוק. אז המבוגרים האלה עדיין כאן, למרבה המזל, אבל דבר אחד אפשר להגיד בודאות: יש לנו נעליים בגודל בלתי אפשרי למלא. שיהיה לנו בהצלחה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
