לפני הכל
1. מקומות אחרונים בהחלט לפשוט לכתוב אותנטי שיוצאת לדרך ביום שני הבא הבא, 2/11/26. קוד קופון להנחה של 900 ש״ח: עומרותם
2. מקום אחרון וזהו לפשוט לכתוב משפחה שיוצאת לדרך הרביעי הקרוב, 28/10/26
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
ולמרות שאיראן ההיא נגמרה לפני חצי שנה, שהם שלושה גלגולי חיים במונחים ארץ ישראלים, אני אהיה הראשון להודות: אני לא מצליח לחזור לשגרה.
אוקיי, על מי אני עובד, אני לא מצליח לחזור בכלל.
ויש איזה עצב כבד ומועקה גדולה וחרדה ענקית ויגון וכל הכיף הזה שתקוע עמוק בחזה, ואני לא מצליח להכניס אוויר לריאות כבר שישה חודשים.
דכאון? אולי. חרדה? מי יודע. פשוט החיים בארץ? יכול להיות.
בכל אופן, אמרתי לכם: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
טסתי לכאן כדי לשמוע את עצמי חושב.
כאילו, אוקיי, זה קצת שקר גס. טסתי לכאן עם רותם כי החברה הגיאוגרפית התקשרו ואמרו לנו לטוס לכאן כדי לעשות טיול הכנה לקראת הריטריט, ואנחנו לא התווכחנו. כאלה אנחנו.
בכלל, במאמר מוסגר אני אגלה לכם שכוח העל שלי זה לגרום לחברות לשלוח אותי לחו״ל, ואם הייתי טוב בכסף כמו שאני טוב בזה, אלי פפושדו היה מסתכל עלי מלמטה.
איפה היינו? אה, כן, נכון. לשמוע את עצמי חושב.
אז נחתנו באתונה.
לקחנו אוטו.
נסענו כמעט שבע שעות עד לחבל מאני למלון שזכה בתואר מלון השנה ביוון והרשו לי להגיד לכם שבצדק מוחלט.
התיישבתי מול הנוף היפה ביותר בעולם.
וחיכיתי שייפתח לי החזה.
אני אגיד לכם מה קרה לי אחרי איראן השני: הלכתי לאיבוד.
ואני לא מוצא את הדרך חזרה.
ואני באמת מנסה, ומבחוץ זה נראה מעולה, שאחרי הכל אני בשיאי המקצועי מזה שנים ועובד גם על ספר וגם על סדרה שמבוססת על הספר וגם על הצגה של ״כולם לחייך״ שהוא הספר הקודם ויש סדנאות ואנחנו מוציאים ריטריט לפאקינג יוון במקום הכי מדהים בעולם, אבל לכתוב ולהנחות זה באמת הפורטה שלי.
ואני עושה את זה מכוח האינרציה.
והדבקתי כל כך הרבה תחבושות על פלסטרים על גאזות מאז אוקטובר 23, שאני באמת כבר לא מזהה את החיים שלי.
אני לא מזהה את המחשבות שלי.
אני לא מזהה את עצמי מרוב חרדות ותעוקה.
ואני צריך אוויר.
ונסעתי בלי שמץ של מושג איפה מוצאים אותו.
היינו בכפר הדייגים היפיפה גיתיו.
קשה להסביר את גיתיו אם לא הייתם שם, אז בואו רק נגיד שבנחיר ימין יש לכם ריח של ים נקי וצלול ובנחיר שמאל יש לכם ריח של כביסה נקיה וצלולה ובאמצע שורה של בתי קפה וטברנות כל אחד יותר יפה ומזמין מהשני וזה מרגיש כמו חלום, בגדול.
ואף אחד לא חיפש אותנו.
ולא היינו צריכים להיות בשום מקום.
ולא היה לנו שום זום לעלות אליו.
ואף אחד לא יודע איפה אנחנו נמצאים בכלל.
ופתאום, ברגע אחד מאוד לא צפוי, הוא נכנס.
ודיברנו ודיברנו ודיברנו בלי הפסקה כי וואלה, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני, אבל השנייה זו רותם, ושוב נזכרתי כמה המרחק הפיזי עושה את ההבדל וההשראה נוחתת וכשטיילנו בעיר מ-1600 והשקפנו על הים (שהיה פה גם לפני 1600 לדעתי) הסכמנו בינינו שהכתיבה תהיה הכלי בריטריט, אבל אנחנו נקדיש אותו לכל מי שמרגיש שהלך לאיבוד ורוצה למצוא את עצמו מחדש ולשמוע את עצמו חושב.
כי מה אני אגיד לכם, התגעגעתי לזה מאוד.
מה חשבתי? הרבה דברים. שאלתי את עצמי לאן החיים שלי הולכים. לאן אני רוצה להגיע. איך אני מגיע לשם. דברים שבאמת באמת אי אפשר לחשוב בארץ, עם כל החיים שמתנהלים מסביב. ומימי לא הייתי בריטריט ותמיד מצאתי את זה מאוד מיותר, כי באותו כסף של נסיעה למקום שקט אני יכול לנסוע ללונדון או לברצלונה או לפורטו ומרוב רעש ואטרקציות לא לחשוב על כלום.
אבל אולי זה הגיל ואולי זה המצב ואולי זה שניהם ביחד, כי פתאום הבנתי ששקט הוא לא מותרות. ממש לא. שקט הוא מצרך מאוד מאוד נדיר, וזו הפעם הראשונה בחיים שאני רודף אחריו וגם מוצא אותו, וזו חוויה לא פחות ממדהימה.
יש לנו כאן עוד שלושה ימים קסומים.
מחר אנחנו לוקחים את המחברות שלנו ונוסעים להמשיך ולמצוא את המחשבות שלנו ביחד.
קיבלתי פה כמה החלטות די משמעותיות, אני חושב.
אמרתי לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
ואיזה מזל שיצאתי אליו.
יומן כתיבה
יחסית לעובדה שלא כתבתי מילה השבוע (תכננתי לכתוב ביוון, אבל כולנו יודעים איך זה נגמר), זה היה שבוע ממש ממש מוצלח.
הספר החדש שלי, ״אהבה ראשונה – פעם שנייה״, כבר נמצא בעריכה אצל אורנה לנדאו המופלאה, וכשיהיה לי מספיק אומץ אני גם אפתח את הקובץ ואקרא את כל ההערות שלה.
לא מבינים למה צריך אומץ? כנראה שאף פעם לא קיבלתם הערות מעורך.
אני מאוד שמח לבשר שיש לא מעט התעניינות גם בטלוויזיה וגם בקולנוע סביב הספר, וביום שלישי השבוע הייתי בפגישה שהלוואי וכל מה שדובר בה גם יקרה. אני כמובן לא יכול לספר כלום, אבל באמת שזה יהיה לא פחות ממדהים אם זה יקרה.
ניסיונות השידול שלי לצרף את רותם לעיבוד של ״כולם לחייך״ לתיאטרון נמשכים, כי האישה הזו היא גם עורכת מופלאה וגם סופרת מדהימה וגם דרמטורגית שאין כמוה, ואני גאה להגיד שיש מצב שהצלחתי. היא אמנם חייבת לכתוב את הספר השני של כוכבת, אבל בסך הכל יש לי פרוטקציות אצלה, ואני גם חייב להגיד שמכל המדיות שאליהן כתבתי תיאטרון היא בהחלט הקשה והמאתגרת מכולן, והמוח שלי באמת נשרף מזה.
אני תמיד מזכיר לעצמי שמה שאני הכי אוהב ושונא בכתיבה ביחד זו ההרגשה שלא משנה כמה שנים אתה עושה את זה זה מאתגר כאילו התחלת אתמול. בגדול הייתי צריך להיות פקיד בביטוח לאומי סניף מגדל העמק, אבל כבר מאוחר מדי להחליף מקצוע.
וחוץ מזה אני בריטריט. מה להחליף מקצוע עכשיו.
אולי פספסתם
1. תלמידתנו, אהובתנו, חברתנו, לאו דווקא בסדר הזה (אם כי קודם היא הייתה תלמידתנו ואז היא נכנסה לנו ללב) ליטל שחר שפירא הלכה לעולמה השבוע בגיל 54 אחרי שנלחמה באומץ גדול בסרטן. היא כתבה איתנו ספר שלם (ונפלא כל כך) על גיבורה שמתמודדת עם המחלה באומץ גדול ובסוף מנצחת. היא כתבה 29 פרקים, יותר מ-40,000 מילה, ספר מצחיק ועדין ו-וולגרי ויפיפה, ורגע לפני שהיא הגיעה לכתוב את הסוף על ההחלמה היא התבשרה שיש לה גרורות בכתף, נכנסה לניתוח ולצערנו ההדרדרות הייתה מהירה מאוד וליטל האהובה שלנו נפטרה.
אני מודה שעל אף שכתבתי פוסט פרידה ממנה אני ממאן להיפרד ולא ממש מעכל את זה, ואני יכול רק להגיד שבמסגרת מערכת היחסים הכה אישית עם המלווים שלנו ליטל הייתה אחת מהתלמידות שנכנסו לי ללב והשתכנו שם, וזה בעיקר עצב גדול ונורא וכואב מאוד.
2. פרק פודקאסט חדש עלה ב״מדברים כתיבה״, ושנה אחרי הפרק שהסעיר את המדינה – או לפחות חלקים ממנה – ובו יצאנו נגד השימוש ב-AI לכתיבה, שאלו אותנו אם שינינו את דעתנו, ואנחנו ענינו. בקצרה: לא.
ובדיעבד מסתבר שלפני שנה עוד היינו ממש עדינים.
