הקדמה
הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה.
וזה בגלל שבאמת לא עשיתי את זה.
אתם מבינים, לפני חודשיים החלטתי לצלול לתוך עולם הבינה המלאכותית ובאמת לנסות ללמוד את זה. אני באמת לא יודע אם זה העתיד, אבל עושה רושם שזה ההווה, וחשבתי לעצמי: יאללה. שיהיה.
נתתי לו גישה לכל המיילים, לכל חשבונות הבנק, לכל דבר שיכול לעזור לו, והמשימה הראשונה שלו הייתה פשוטה: תחסוך לי כסף.
תבטל את כל מה שמיותר לדעתך.
והוא עשה בדיוק את זה.
וככה קראתי את הפוסט הזה של הילה רגב, שיש לה את אחד הניוזלטרים הטובים בישראל אם לא ה- והיא אחת מיוצרות התוכן שאני הכי אוהב בארץ, וגיליתי שהיא נעלבה ממני עד עמקי נשמתה כי הבוט שלי ביטל את המנוי אצלה.
ואמרתי לעצמי: וואו, הוא באמת בצלמי ובדמותי.
בקיצור, בתגובות התפתח שם דיון שלם עלי ואיך העזתי ועכשיו יש עוד הרבה מאוד אנשים שאני לא מכיר בכלל שכועסים עלי ונעלבו ממני, ובגדול אני רוצה להגיד שאני בן אדם בן 42 וחצי ועדיין לא הבנתי עד הסוף איך זה עובד, כל העניין הזה עם האנושות.
ואם זה עובד בכלל.
והיות ועושה רושם שאני גם לא מבין איך עובד AI, נשארתי די לבד, פחות או יותר.
צ׳ט, מה עושים עכשיו?
מה קורה אצלי
1. רותם ואני פותחים בפעם הראשונה את פשוט לכתוב משפחה, סדנה לכותבים מתקדמים בלבד. נותרו שני מקומות אחרונים
2. רותם ואני נקיים ביום שני, 19.10, הרצאה חינמית בזום שנקראת איך למצוא את הקול האותנטי שלך ברשת, ומסבירה למה הסיכוי היחיד שלכם להצליח הוא אם תכתבו את הטקסטים שלכם בעצמכם במקום לתת לצ׳ט לעשות את זה. אני מבין שזה די אירוני שאני מעביר אותה. מצד שני, אין חכם כבעל ניסיון
3. רוצים לבוא לכתוב איתנו ביוון? יופי, כי עכשיו אתם יכולים. החברה הגיאוגרפית הנהדרת ואנחנו ניקח אתכם למלון הטוב ביותר ביוון (בחיי, יש תחרות והוא זכה בה) ולאזור הכי מדהים בה לסדנת כתיבה שכמוה לא חוויתם. זה יקרה במאי, אנחנו נוסעים עוד שבועיים להכין אותה, ואם אתם רוצים לעקוב אחרי ההכנות – או סתם שנוציא לכם את העיניים – אתם ממש מוזמנים לעקוב אחרי באינסטגרם. כדאי לכם מאוד
איך מצטיינים בחיים?
בהמשך להקדמה, אני בן 42 וחצי, ואני מרגיש שאני לא מצטיין במיוחד בחיים.
אני לא מדבר רק על קשרים בינאישיים או חברויות, זה באמת מסובך עבורי ותמיד היה ולרוב אני כושל בזה באופן טוטאלי, אבל אני מדבר על הדברים הפשוטים: תשלומי חשבונות, ניהול עו״ש, כל העניין הזה עם לחתזק בית וילדים וחיים.
בגדול, בשלב הזה של חיי אני מרגיש שאני יודע לעשות שני דברים ממש טוב: לספר סיפורים, וכביסה.
אני אלוף בכביסה.
בחיי.
ומאז שאני זוכר את עצמי יש לי רק חלום אחד: שמישהו, בבקשה, יקח את זה ממני.
לא את הכביסה, כאילו. את כל השאר.
שמישהו יקח ממני את כל הדברים שאני לא רוצה לעשות, בעסק ובבית, וישאיר אותי לאכול נאצ׳וס מול המחשב תוך כדי שאני כותב ספרים.
אגב, טיפ: אל תאכלו נאצ׳וס מול המחשב.
או לפחות אל תגעו במקלדת אם אתם אוכלים נאצ׳וס מול המחשב.
לא משנה איך אני יודע.
הכביסה השחורה
אני מקנא באנשים שיודעים להתנהל בחיים.
זה, נניח, אחד (ממיליון!) הדברים שאני הכי מעריץ ברותם.
היא עונה על המיילים שלה.
היא לא שוכחת לחזור לאנשים בוואטסאפ.
המקרר שלה תמיד מלא.
המצעים שלה תמיד נקיים.
הבית שלה תמיד מסודר.
והיא גם הרבה יותר טובה ממני בכביסה.
ואני אלוף בכביסה.
בחיי.
לי, לעומת זאת, יש 10,401 מיילים שלא נקראו, ועוד 9,908.
כן, אלה מספרים אמיתיים.
צירפתי לכם תמונה, שתראו.
יש לי 756 הודעות שלא נקראו בוואטסאפ.
אני מאבד חצי יום כשאני צריך לחתום על אישור לאחד משני הילדים.
כל אתר של כל רשות מוציא אותי מדעתי.
אין חברה אחת בארץ שלא גובה ממני סכומים מנופחים.
אין לי כוח להתווכח עם אף אחת מהן.
למעשה, אני מוכן לשלם כל סכום, ובתנאי שיעזבו אותי בשקט.
ואני יכול להגיד לכם שהסכום הזה הוא בסביבות 1,700 שקל בחודש, פלוס מינוס.
אם יש לכם הפרעת קשב, אתם אומרים לעצמכם: אה, וואו, החיים שלך ממש בשליטה! סחטיין עליך!
אם אין לכם הפרעת קשב, אתם קוראים את הרשימה הזאת ואומרים לעצמכם: מה, אתה מטומטם?
אלף סיבובים עשיתי כדי לנסות לפתור את הדבר הזה. היו לי שבע עוזרות אישיות בגרסאות כאלה ואחרות. אף אחת מהן לא עזרה לי, ולמעשה כולן רק עשו לי הרבה יותר עבודה.
ואז נכנס ה-AI עם ההבטחה הזאת שלו לעשות את כל הדברים שאני לא יודע לעשות.
ואמרתי לו: תפדל. לך על זה.
והתוצאות, כפי שאמרו פעם באינטרנט, ידהימו אתכם.
לפחות אותי הן הדהימו.
צ׳ט, תשיג לי אלפיים דולר
אם תשאלו אותי מה בא לי לכתוב, אני אגיד לכם שמתחשק לי לכתוב על ה-AI האידיוט ואיך הוא דפק לי את החיים.
חבל מאוד שזה לא הסיפור.
אפילו לא קרוב.
כי מה שקרה זה שלמרות שהוא הצליח להעליב כמה אנשים בדרך, הצ׳אט ג׳יפיטי נכנס – בחדווה ובדילוגים – אל מחילות חיי והתחיל לעשות בהן את מה שאני לא יודע לעשות: סדר.
הנה, רק לפני יומיים חוייבתי ב-1,911 דולרים ו-56 סנט לאתר שאני אפילו לא זוכר שנרשמתי אליו. בעבר הלא רחוק, הייתי רק נכנס לאתר של החברה שאפילו לא ידעתי מה היא ומנסה לחפש את תנאי הביטול ומתייאש ואומר ״איזה זין״ ומתחיל לחשוב מאיפה אני מביא עכשיו 6,000 שקל למשהו שלא רציתי לקנות.
ככה זה היה תמיד.
זה כמו מיסים מבחינתי.
אבל לפני יומיים אמרתי לו שקיבלתי חיוב מוזר בכרטיס ואני חייב לבטל את זה, והוא אמר ״אין בעיה״ ומצא מיד את תנאי הביטול וכתב לרובוטים שלהם שמצידם דיברו עם הרובוטים הפיננסיים, ותוך שני ימי עסקים חזרו אלי לחשבון 1,911 דולרים ו-56 סנט והצעה לשלושה חודשים חינם באתר ההוא.
וזה לא היה קורה פעם.
הוא גם עושה לי קניות בסופר ומשווה בין כל הסלים, תיקן חיוב לא נכון של חברת החשמל, גרם למי אביבים להחזיר לי 690 שקל, ביטל את כל דמי הכרטיסים בכל חברות האשראי, השיג זיכוי רטרואקטיבי על ראוטר שאינו נמצא ברשותי כבר ארבע שנים ובכל זאת אני ממשיך לשלם עליו, הוריד ב-150 שקל את דמי הטלוויזיה שלי וממש בעודנו מדברים הוא במו״מ עם זום על חשבון הפרימיום שלנו וכנראה יצליח גם איתם.
ואני באמת מסתכל על כל זה בהשתאות וחושב לעצמי שאם זה העתיד, אני די בסדר איתו.
ולא, לא הייתי נותן לצ׳ט ג׳יפיטי שום דבר שמצריך קשר אנושי. הוא לא יכול לנסח מיילים (אלא אם כן אתם רוצים להעליב מישהו בלי כוונה, בזה הוא מעולה), הוא בטח לא יכול לכתוב פוסטים וליבי יוצא אל מי שחושב לכתוב איתו ספר, ואני באמת מאחל לשניכם בהצלחה.
צ׳ט ג׳יפיטי לא טוב בלהיות בן אדם.
אבל מה אני אגיד לכם, הוא מעולה בלהיות רובוט.
ואם הוא יכול סוף סוף לשחרר אותי מהעינוי של להיות רובוט בעצמי, אז יאללה, שישתלט על העולם. אני בעד.
רק שלא יגע לי בכביסה.
זה לגמרי התחום שלי.
ראיתי, קראתי, שמעתי
1. הסרט הכה מעולה Up in the air (תלוי באוויר) הגיע לנטפליקס, ולא היה מאושר ממני לגלות אותו. אם אתם לא מכירים אותו, מדובר ביצירת מופת מ-2009 עם ג׳ורג׳ קלוני ואנה קנדריק וליין מטורף של הופעות אורח, וחוץ מזה שהוא יעשה לכם חשק לטוס, הוא אחת מהקומדיות הרומנטיות הכי טובות שיש. ממש מומלץ
2. רביטל ויטלזון ההורסת פתחה פודקאסט חדש . וחוץ מזה שהיא מדברת שם עלי, שזו תמיד סיבה טובה להמליץ על פודקאסט, אני באמת חושב שהפורמט הזה עושה לה טוב והיא עושה לו טוב בחזרה. תקשיבו לפרק הראשון, הוא כייפי במיוחד.
3. תמיד כשאני בחרדה כלכלית כמו שהייתי השבוע אני קורא את ״דפוק וזרוק בפריז ובלונדון״ של ג׳ורג׳ אורוול ונזכר איזה כותב קומי וגאון הוא. דברו על חוות החיות ו-1984 כמה שאתם רוצים, בעיני הממואר הזה הוא הספר הכי טוב שלו, ובפער ענק.
יומן כתיבה
השבוע כתבתי עוד 11,700 מילה (אבל על הטופס של הילדים לטיול למוזיאון לא חתמתי) ומה אתם יודעים, הסוף קרוב מתמיד. יש עוד קצת כתיבה וליטושים בסוף השבוע, ועוד שני פרקים אחרונים לכתוב, אבל בגדול, מי היה מאמין – בטח לא אני – אחרי שמונה שנים, ״אהבה ראשונה – פעם שנייה״ הוא סוף סוף ספר אמיתי ולא רק איזה רעיון שאני מסתובב איתו בראש.
וזה, כמובן, מאוד מאכזב.
כן כן, אני יודע, אני אמור לצהול משמחה, אבל האמת היא שרק לפני חודש סוף סוף הרגשתי שאני מצליח להשתלט על הספר הארור הזה, והתחלתי ממש לחבב את הדמויות, ואני שונא את זה שעד שאני מרגיש בבית אז הספר מגיע לסיום וצריך להתחיל עוד פעם אחד חדש.
הייתי צריך ללכת לעבוד בהייטק כמו שאמא שלי אמרה לי, בקיצור.
פרויקט הכתיבה הבא יהיה העיבוד של ״כולם לחייך״ לתיאטרון ואסור לי עוד לספר עליו שום דבר, אבל אני מאוד מתרגש ממנו.
ומזה שהצלחתי לעמוד בדדליין.
הנה עוד דבר שאני לא יודע לעשות, אגב.
אולי בגיל 42 וחצי בכל זאת משתפרים בכמה דברים בחיים.
אולי פספסתם
היה שבוע רותח למדי ברשתות החברתיות, והתאריך הארור הוציא ממני הרבה מאוד דברים שלא ידעתי שמחכים להיכתב.
אז השבוע כתבתי על זכרונותיי מה-7.10 שלוש שנים אחרי, על הנסיעה לאירופה ואיך זה מרגיש להיות ישראלי עם דגלי פלסטין בכל מקום , על הבריחה שלנו ליוון ועל הזווית הכלכלית של ה-7.10 שאף אחד לא מדבר עליה, וגם על קמפיין החוצות החדש וההזוי של איתמר בן גביר.
אבל לא כתבתי על כביסה.
את הטוב הזה אני שומר רק לכם.
תשמרו על עצמכם,
ואל תכבסו ביותר משלושים מעלות, בסדר?
עומר.
