מערכה ראשונה: אכזבה
[זוהי חממת מחזאות – תיכף אני אסביר לכם מה זה – וכעשרה משתתפים ומנחה יושבים סביב שולחן עגול. על המסך הענק בקצה הכיתה מוקרנת הסצינה של עומר. ההקראה מתחילה]
ואף אחד לא צוחק.
וזה מוזר, כי הטקסט הזה היה אמור להיות מצחיק.
אבל אתם יודעים מה? בואו נחזור רגע שבועיים אחורה, עת הצטרפתי לחממת מחזאות (בחיי שככה קוראים לזה) שבמסגרתה כותב מאוד מאוד מוכשר ומחזאי מעולה שאני ממש מעריך הסכים לקחת תחת חסותו עשרה פרחי מחזאות ולעזור להם להגשים חלום ולכתוב את המחזה שלהם.
זאת אומרת, תשעה פרחי מחזאות ואותי, כי מה, אני פרח אני? אני שיח! אני פאקינג עץ השדה! אני… טוב, הבנתם את הנקודה.
בקיצור, חשבתי שעד אמצע החממה הזאת מתקשרים מברודווי ואומרים ״יאללה, תארוז ותבוא. יש לך את זה״.
שבועיים קדימה, סצינת ההזדהות שלי – מונח שלמדתי במחזאות לפני שבוע ועכשיו אני משתמש בו כאילו הוא שלי – מוקרנת על המסך הענק.
השחקנים המוכשרים מקריאים.
ולקראת אמצע הסצינה אני מבין שהיא כשלון מוחלט.
הקצב לא טוב, הדיאלוגים חוזרים על עצמם, הפאנצ׳ים נבלעים בתוך שלל התחכמויות, יש הרבה יותר מדי הוראות לשחקנים והם יצאו מבולבלים לגמרי.
סצינה לא טובה, בקיצור.
ההזדהות היחידה שהייתה שם היא עם האנשים המסכנים שנאלצו לשמוע את זה.
המנחה עוד ניסה למצוא נקודות אור, ואתם יודעים מה? אולי היו כמה, אבל מה זה משנה. כל מה שאני ראיתי היה חושך מוחלט.
איזו אכזבה, השם שישמור.
מערכה שנייה: חרקירי
איך זה קרה לי? זה כל מה שחשבתי לעצמי באוטו.
ככה לעשות לעצמי פאדיחות מול האנשים שאני צריך להרשים?
ואיך זה יצא כל כך גרוע? בבית זה היה מעולה.
מה, אני שכחתי לכתוב? מה נסגר?!
ואחריו הגיע גל המחשבות הקבוע: "אני גרוע, אני איום, אני צריך לפרוש מהמקצוע, המקצוע צריך לפרוש ממני״.
ואז הגיעה המחשבה שאני מוצא את עצמי חושב כל הזמן: לעזאזל, זה לא היה צריך להיות קל מתישהו?
מערכה שלישית: קל
אחרי שכתבתי את הסדרה הראשונה שלי (כח שש-בש שולט!) והיא הפכה ללהיט והוט הזמינו עונה שנייה אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה הולך להיות הכסף הכי קל שעשיתי בחיים שלי.
הדמויות מוכנות, הגאגים קבועים, כל הבסיס כבר שם, כל מה שצריך זה עוד כמה עלילות לבן ושירה ושאר הדמויות ששכחתי איך קוראים להן עברו עשרים שנה רדו ממני וסיימנו. מה זה, אלה יהיו ימי עבודה של שעה מקסימום, מה אני אעשה עם כל הזמן הפנוי הזה?
אני מניח שאתם יכולים לנחש שזמן פנוי לא היה.
למעשה, אני לא זוכר שהזעתי ככה על משהו בחיים שלי.
ואני ממש זוכר את עצמי יושב בארבע בבוקר מול המחשב הנייח (!) וחושב לעצמי: ״זה היה צריך להיות כל כך קל, איך זה הסתבך ככה?״.
בסוף, בדם ויזע, יצאו תסריטים.
כשהתקשרו לעונה שלישית, ברחתי בצרחות.
נראה לי שאתם יכולים להבין למה.
מערכה רביעית: אהבה ראשונה – פעם שמינית
הייתי כל כך רוצה להכחיש שאי פעם אמרתי את המשפט הזה, אבל בפרק הראשון של הפודקאסט שלנו רותם ואני דיברנו על הספר שאני כותב ואם תקשיבו טוב – וגם אם לא, כי המיקרופון פתוח – אני אומר לה שם בבטחון מוחלט ששלושה חודשים וסיימתי איתו.
איך לא למדתי כלום, אתם שואלים? זו שאלה טובה.
ואני אענה לכם עליה.
אהבה ראשונה – פעם שנייה, הספר החדש שיוצא בפברואר, היה צריך להיות סרט.
מה זה ״היה צריך״, הוא כבר היה סרט. כבר היה תסריט. כבר היו שחקנים. כבר היה מועד לצילומים.
רק דבר אחד לא היה: ידיעה שהנה באה הקורונה.
והפרויקט ״הוקפא״, שזה שם יפה לבוטל, ואני נשארתי עם תסריט שלם ביד.
ואחרי שלוש שנים, אמרתי לעצמי ״אה! רגע! זה בכלל ספר!״.
ואז גם אמרתי את המשפט שאסור להגיד אף פעם: טוב, זה יהיה ממש קל.
מה כבר צריך לעשות? להוסיף כמה משפטי תודעה בין דיאלוג לדיאלוג? יאללה, קטן עלי.
שלושה חודשים וסיימתי איתו.
מאז הפרק הראשון שלנו עברו שלוש שנים וחצי.
עוד לא סיימתי איתו.
לא רק שלא סיימתי איתו, הדרך שבה הוא כיפכף אותי וצלל לי לתוך הנשמה והפך אותה בבלנדר מורגשת היטב בגוף שלי עד עכשיו.
עם קצת מזל – אני פשוט כבר לא מעז להגיד את זה בקול רם – בעוד שלושה שבועות אני אסיים אותו באמת.
הוא ספר מעולה. לדעתי הוא הטוב שכתבתי.
אבל אני אגיד לכם מה הוא לא היה: קל.
הוא לא היה קל.
מערכה חמישית: הקלה
חזרה לחדר ההוא.
חזרה למלכודת ששוב נפלתי בה, שזה הולך להיות קל.
וכאילו כדי להוסיף מלח על הפצעים, שתי הסצינות שהיו אחרי היו מעולות. ממש. אני לא יודע אם היה לכותבים שלהן קל. לא שאלתי.
כשאתה נכנס למקצוע הזה אתה אומר לעצמך שמתישהו תהיה ממש טוב בזה, כי ככה זה בכל מקצוע אחר, לא?
לא?!
ואני לא יודע, אבל איכשהו בכתיבה זה תמיד מרגיש שהתחלת היום. זה שכתבת את הספר ההוא לא אומר שאתה יודע לכתוב את הספר הזה. זה שכתבת קולנוע וטלוויזיה לא אומר שאתה מבין משהו בתיאטרון.
וממש כמו עם ילדים, בדיוק כשנדמה לך שהבנת והנה מעכשיו אתה על קרוז קונטרול, אתה מגלה את הקיר העצום הזה לפניך ושאתה בדרך להתנגש בו.
האם אני רוצה שמתישהו זה יהיה קל? כן. בחיי. אני רוצה שדוד גרוסמן יגיד לי ״אל תדאג עומר, מהספר ה-12 זה פיס אוף קייק״.
אבל אני חושד שזה לא.
אני חושש שזה אף פעם לא יהיה קל.
ואולי, בעצם, זה מה שקל בזה.
הידיעה שנכון, קל לא יהיה, אבל גם לא משעמם.
שהמוח שלך תמיד תמיד תמיד יצטרך לזוז על 120, אם לא למעלה מזה.
שדראפט ראשון לעולם יראה – וישמע, אם אתה מנסה לעשות תיאטרון – כמו הצרות שלך, ולפעמים אף גרוע יותר.
ושבסוף זה מסתדר.
ויש יצירה.
ואז חוזרים לנקודת האפס ומתחילים מחדש.
בקיצור, אתמול הבנתי שיש לי עוד המון עבודה,
ושממש בא לי לעשות אותה.
שלושה חודשים וסיימתי.
מה, לא ככה?
מה קורה אצלי
רותם ואני פותחים את הסדנה ״פשוט לכתוב משפחה״, וכנראה בהשפעת החגים עוד לפני שפרסמנו אותה לקהל הרחב נשארו רק ארבעה מקומות. שימו לב: הסדנה דורשת טקסט קבלה באורך 250 מילים לפחות. מועמדות לסדנה ניתן להגיש באתר
קראתם את כולם לחייך? אהבתם את כולם לחייך? צחקתם מהמשפחה המטורללת בכולם לחייך? יופי. כי אמא שלי באמת לוקחת את כולנו לקרוז משפחתי. באמא שלי. למעשה, בזמן שורות אלה אני על המטוס עם ערימת בורקסים ענקית שאמא שלי הביאה, כפרה עליה, כדי שאף אחד לא יהיה רעב. רוצים לעקוב אחרי הגרסה האמיתית ולראות איך אני כותב משפחה? בואו לאינסטגרם שלי אם אתם עוד לא עוקבים אחרי שם. יהיה כיף. אני מקווה.
אולי פספסתם
כתבתי פוסט מאוד ויראלי על הסרט שמסעיר את המדינה
אני מחפש סיפורי אהבה מעולים לפינה חדשה שאני מייסד. יש לכם אחד כזה? כתבו לי בערוצים המקובלים
וגם היה לי התקף חרדה פסיכי. וכהרגלי, אני לא מסתיר גם את החלקים האלה.
נכון שאני קצת משוחד, אבל רותם עושה את הסטוריז המצחיקים בעולם בזמן שהיא מטיילת בפרדס חנה. ובגלל שירקתי מים מרוב צחוק השבוע מהסטורי שלה, תעקבו אחריה כדי שגם אתם תוכלו. ותראו את ההיילייטס של פרדס חנה וייב. ההנאה מובטחת.
מכירים מישהו שיכול להנות מהניוזלטר הזה? אפשר להצטרף ממש כאן
נתראה בשבוע הבא,
ואל תעלו על ספינות שאתם לא יודעים איך תרדו מהן.
עומר.
