שקט, אחים ואחיות

בהלוויה של יאיר רק התחבקנו. 

אנשים שכל מה שעשינו במשך שנים כל היום היה לכתוב זה לזה ציוצים שנונים ומגניבים ומדוייקים עמדנו מול הקבר של החבר שלנו, ושתקנו. 

לא דיברנו לפני.

לא דיברנו בזמן.

לא דיברנו אחרי.

אנשים שלא ראיתי 15 שנה, שבטח יש לנו מלא מה להשלים, אנשים שמורכבים ממילים ומאותיות, ובכל זאת, רק עמדנו שם.

והתחבקנו חזק.

ובכינו.

ושתקנו.

ולא מצאנו את המילים.

ואולי גם לא חיפשנו אותן. 

ואני חושב שזה היה בסדר גמור לכולנו.

ומול האין מילים הזה של איש צעיר מדי שהלך מאיתנו מוקדם מדי ובלי שום אזהרה מוקדמת, הפעולה הכי מנחמת הייתה דווקא לא לחפש אותן. 

״מה יש להגיד?״, אמרה לי בעיניים דומעות אחת החברות הטובות שלי מפעם.

היינו חברים טובים פעם.

חברים טובים ממש. 

רבנו ממש.

אני כבר לא זוכר על מה אפילו.

לא דיברנו שנתיים. אולי שלוש. 

אולי חמש. 

ובכל זאת עמדנו שם שנינו מול הקבר הפתוח ורק הנחנו יד זה על זו והנחנו לדמעות לזלוג ביחד וידענו שלא רק שאין מילים, אלא שכל מה שנגיד לא ישנה עכשיו. 

למה את לא התקשרת? למה אני לא התקשרתי? למה אנחנו כבר לא מדברים? מה זה משנה. כל מה שהיה לנו להגיד אמרנו בחיבוק ההוא, וכל מה שלא נאמר כבר כנראה לא יאמר לעולם.

לא דיברנו מאז הלוויה. 

לא שלחנו הודעות. 

ובכל זאת אני יודע ומרגיש שכל מה שלא נאמר בינינו הוא בדיוק מה שהיה צריך להגיד. 

את כל מה שהיה לי להגיד שתקתי עם האנשים האלה.

וכמה סימבולי ומתאים שאותם אנשים בדיוק שבשנות העשרים של חיי היו האנשים שלי לדבר איתם, הם עכשיו האנשים שלי לשתוק איתם. 

****

עד ה-7.10 תמיד ידעתי מה להגיד. 

היום אני לא תמיד יודע. 

ואני חושב שמסיום המלחמה החיים אולי חזרו למסלולם, אבל המילים עדיין לא.

לפני שבוע שכבתי על הספה ביום שישי אחר הצהריים והקשבתי לפודקאסט שאני מאוד אוהב ועצמתי עיניים כי יש משהו בפודקאסט שתמיד מרדים אותי, ופתאום עלתה פרסומת עם צליל שדומה שתי טיפות רעל להתרעה של פיקוד העורף, ואני זינקתי מהספה, העפתי את האייפד ונתפסו לי הגב, הצוואר ורגל ימין.

נו, איך קוראים לזה?

יש מילים שיתארו את הדבר הזה?

והגעגוע שעוד לא התחיל לחבר שלא התגעגעתי אליו כשהיה חי אבל זה כי אף פעם לא עלתה בי המחשבה שהוא לא יהיה – יש מילים שיתארו את הדבר הזה?

וה-7.10? מישהו כבר מצא את המילים לזה? אני עוד לא.

ואני לא יודע אם איבדתי את המילים כמו שאיבדתי את החשק לחפש אותן. זו האמת. ואם פעם חשבתי ששתיקה היא נוראה ואיומה ועל כל דבר צריך להגיד ולזעוק ולצעוק ולתאר, היום אני יודע שמותר להישאר באין מילים. מותר לשהות שם. 

ונעים לי לשהות שם עכשיו. זו האמת. 

שקט היה הדבר שהפחיד אותי כל החיים.

הוא מפחיד אותי פחות ופחות. 

היום הוא אפילו נעים לי.

מתישהו המילים שלי יחזרו אלי.

אני מקווה.

וגם אם לא, אני לומד שיש לא מעט מצבים שבהם מותר להתחבק ולשתוק ביחד.

ושלפעמים, זה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד.