בדיוק היום לפני 12 שנה היא קראה לי אליה לשיחה והודיעה לי שהיא זורקת אותי מהמגמה לכתיבה יוצרת. ״ניסיתי לעשות ממך סופר״, היא אמרה לי בפנים מאוד מאוכזבות. ״אבל איתך זה לא ילך. איבדתי תקווה״.
*****
הייתי בן 30, וזו הייתה הפעם השביעית שמישהו מבוגר לקח אותי לשיחה ואמר לי שאיתי זה לא ילך. אמרו לי את זה בכיתה ז׳, ט׳, י׳, י״ב, פעמים בצבא ובגיל 30, אחרי קריירה עיתונאית מרשימה וסדרת להיט מטורפת אחת, באמת חשבתי – סלחו לי על הצרפתית שלי – שסיימתי עם החרא הזה.
נרשמתי ללימודי ספרות וכתיבה יוצרת. שלחתי טקסט. התקבלתי בניסיון הראשון. אמרתי לעצמי ״או, אני הולך למקום שסוף סוף קולט אותי״, וחשבתי – הנה התיקון שלי.
*****
יו, איך חיכיתי לשיעור הראשון איתה. אני לא אכתוב את שמה, אבל היא סופרת שמאחוריה עשרות ספרים ופרסים והצלחות ושמה נישא בפי כל – ובצדק, היא כותבת אדירה.
בשיעור הראשון עשינו סבב היכרות ואמרתי לה כמה חיכיתי להגיע ואיך אני אוהב את הכתיבה שלה, והיא חייכה אלי חיוך חם מאוד. התחלנו טוב.
ואז היא שאלה אותי מה אני רוצה לכתוב.
אמרתי לה שהחלום שלי הוא לכתוב קומדיה רומנטית ישראלית.
ולפי הדרך שבה נפלו הפנים שלה והמבט הסולד הבנתי שהתחלנו רע.
רע מאוד.
*****

אף אחד לא יקבל יפה מאוד וזהו. אני בריטריט
מבנה השיעור שלה היה שאין שיעור.
זה לא היה באיזה קטע יצירתי מגניב, אם יש כזה, אלא פשוטו כמשמעו: לא לומדים דבר.
אם היא בכלל טרחה להגיע היא הייתה מבקשת מאיתנו להקריא את הקטעים שכתבנו בבית ולכל אחד בכיתה שסיים היא אמרה ״ממ-ממ, יפה מאוד״.
לכל אחד בכיתה, חוץ ממני.
כי כשאני הקראתי קטעים מהקומדיה הרומנטית שעבדתי עליה, היא הייתה קוטעת אותי באמצע ואומרת לי ״טוב, טוב, הבנתי, הבא בתור״.
״אבל אני…״.
״הבנתי. בסדר. הבא בתור בבקשה״.
*****
המשכנו ככה כמה חודשים טובים. היא בשלה. אני בשלי. היא לא לימדה שום דבר אז לא יכולתי לאמץ שום טכניקה או רעיון חדש. היא לא לקחה אותי לשיחה והסבירה לי מה לדעתה אני עושה בסדר. יחסית לעובדה שהיא אישה של מילים קיבלתי חתיכת סיילנט טריטמנט. שלוש פעמים חיפשתי אותה בשעות המשרד שלה והיא לא הייתה במשרד, או בשום מקום אחר.
לא למדתי כלום באוניברסיטה חוץ ממה זה מורה גרועה באמת.
בסוף הסמסטר היא נתנה לי נכשל, ואזהרה לפני סילוק.
עדיין לא החלפנו מילה.
*****
עכשיו, תראו. לפי כל כללי הסיפור הנכון, כאן אמור לבוא הקטע על איך התגברתי על כל המכשולים, הוצאתי בסוף את הקומדיה הרומנטית ההיא שזכתה לשם ״לחוץ חתונה״, היא הפכה לרב מכר מטורף, שברה את שיאי המכירות הישראלים לספרי ביכורים, הפכה לסרט ואני עשיתי לה נה נה בננה.
וכל זה נכון, אבל זה לא הסיפור.
כי האישה הזו לא הפכה אותי לסופר שאני.
אבל היא כן הפכה אותי למורה שאני.
*****
לא הייתי קול אצלה בשיעורים. הדבר הזה לא עבר לידי. נעלבתי ממנה בכל שבוע מחדש. הייתי מתוסכל. לא הבנתי למה אני זוכה ליחס הזה ולמה היא שונאת אותי כל כך, וחוץ מהמשפט ״לכתוב רומן רומנטי זה זבל״ לא קיבלתי ממנה כלום.
אמרתי לה שזה גם לא רומן רומנטי.
היא ענתה לי בספרותיות שזה הכל אותו חרא.
מחיתי שלכתוב אהבה זה הדבר הכי שווה שיש.
היא גלגלה עלי עיניים.
ברגע הזה החלטתי שאני אהיה מורה לכתיבה.
*****
עכשיו האהבה של החיים שלי מלמדת אחרים איך כותבים אהבה בעברית, וכל פעם שהקסם הזה קורה אני נזכר שתמיד תמיד תמיד, לא משנה כמה דברים רעים קורים, יש לי רק בחירה אחת: אני יכול לתת לזה להוריד אותי, או אני יכול לבחור לתקן ולעשות טוב
אלו מכם שעוקבים אחרי הטיים ליין של חיי – אתם נהדרים! – ועוקבים בקפדנות אחרי הסיפורים מזהים פה חור גדול בעלילה. התחלת ללמד כתיבה בגיל 24, אדוני הצעיר. קראנו בחף משפע. וזה נכון.
אבל בגיל 30 הפכתי למורה לכתיבה שאני.
ובי נשבעתי שכל דבר שהיא עשתה, אני לא אעשה.
אני לא אאחר.
אני לא אתנהג כאילו השיעור הזה והאנשים שיושבים מולי זה הדבר האחרון שמעניין אותי.
אני אגיע עם שיעור מובנה לכיתה.
ביחד עם התלמידים שלי אנחנו נרגל אחרי כותבים שאנחנו אוהבים ונלמד מהם איך כותבים.
אני אתן מקום לכל הסגנונות שבעולם כל עוד הם מגיעים מהמקום הנכון ומהלב.
ואני בחיים, אף פעם, לא אגיד למישהו שהקריא בכיתה ״מממ, יפה מאוד״, אלא אני ממש אתן לו הערות שיכולות לקדם אותו.
ויעידו תלמידי הרבים, ויש לי אלפים, שבחיים, אף פעם, לא אמרתי לאף אחד מהם אף לא פעם אחת ״יפה מאוד״ ופשוט המשכתי הלאה.
זה מה שמורה אמיתי עושה.
ואת זה, להרבה הפלא, למדתי ממנה.
*****
מתוך הפצע הזה נולד ריטריט הכתיבה האהוב עלי, ״איך כותבים אהבה בעברית״, שמפציע בפעם הרביעית ביולי והוא הקומפרס שלי על כל החוויה ההיא: יש בו הרצאות עם מבנה, לא מתייחסים לכתיבת אהבה כזבל אלא כמה שהיא: הנושא הנשגב והקשה לכתיבה בעולם, ובמקום שהיה כל כך הרבה זלזול כלפי הז׳אנר הזה אנחנו יוצרים ביחד מקדש שמורכב ממילים טובות וכבוד וביקורת בונה, כי זה חשוב להגיד לבן אדם ״אתה יכול להיות כותב הרבה יותר טוב מזה״.
ולהיות מורה זה ללמד אותו איך הוא מגיע לשם.
את הריטריט המדהים הזה יצרנו יחד, רותם ואני, כי היא אוהבת אהבה לא פחות ממני והביאה גם את העולם והכשרון שלה, עכשיו האהבה של החיים שלי מלמדת אחרים איך כותבים אהבה בעברית, וכל פעם שהקסם הזה קורה אני נזכר שתמיד תמיד תמיד, לא משנה כמה דברים רעים קורים, יש לי רק בחירה אחת: אני יכול לתת לזה להוריד אותי, או אני יכול לבחור לתקן ולעשות טוב.
ובפעם בחצי שנה שהריטריט המופלא הזה קורה, אני מסתכל על רותם מדברת, ואני מסתכל על אנשים כותבים ובחיי שאני חושב לעצמי: עשיתי טוב. בחיי שעשיתי טוב.
*****
ועכשיו, בסגירת מעגל מטורפת, האישה המופלאה שלי יוצאת לאור בספר נוער שכולו אהבה ומערכות יחסים ובפרויקט הדסטארט שתוך ארבעה ימים כבר הגיע ל-50%, ובתשורות יש 11 מקומות בלבד (!) במחיר שלא יהיה כמוהו לריטריט הקרוב של ״איך כותבים אהבה״.
ואם אתם רוצים את סביבת הכתיבה הקסומה ביותר שיש (וארוחת בוקר מעולה!) ואת המקום שבו נותנים כבוד אדיר לכתיבת אהבה, אז הריטריט הקרוב, שיתקיים ב-4/7 במלון ״מרקט האוס״ ביפו, הוא ממש בשבילכם.
ובגלל שהקודמים התמלאו תוך שעות ספורות אני ממש ממליץ בחום לתפוס את מקומכם לפני שייגמר. המכירה תימשך רק עד שבת בלילה, או עד גמר המלאי. לינק, אתם בטח כבר יודעים, איפה שלינקים.
ועכשיו להדרן.
*****
לפני ארבע שנים התקשרו אלי מהאוניברסיטה. הם עושים סרטון פרסומת לחוג, ותהו אם אני אסכים לדבר בתור, וזה ציטוט מדויק ״אחד הבוגרים הבולטים״.
אחרי שסיימתי לצחוק הזכרתי להם שהדיחו אותי אחרי שנה.
״בסדר״, היא באמת ענתה לי את התשובה הזו, ״אבל למדת בחוג, אל תעשה מזה עניין. ג׳סטה קטנה. גם לך זה יגרום להיראות טוב״.
את הצחוק שלי, אני מקווה, שמעו עד משרדי האוניברסיטה עצמה.
*****
בדיוק היום לפני 12 שנה היא קראה לי אליה לשיחה, והודיעה לי שהיא זורקת אותי מהמגמה לכתיבה יוצרת. ״ניסיתי לעשות ממך סופר״, היא אמרה לי בפנים מאוד מאוכזבות.
ואני לא יודע מה ניסית, אבל תראי, בזכותך יצאתי מורה.
ואם לא היא, באמת שכל זה לא היה קורה.