מה הייתי עושה בלעדייך?

בואו נשים דברים בפרופורציות, בסדר? אני בטוח, מהיכרותי איתי, שאמרתי לה את המשפט הזה 150 פעמים רק בחודש האחרון. היא מצאה לי את המפתחות, היא הצחיקה אותי, היא אמרה איזה דבר חכם (קורה כל יום כל היום) והמשפט הזה החליק לי בטבעיות. מה הייתי עושה בלעדייך, אהבה שלי.

 אבל הפעם באמת באמת התכוונתי אליו. 

הסתכלתי עליה, ופתאום התגנבה לי המחשבה הכי מפחידה בעולם: מה הייתי עושה אם מול כל הרוע הזה לא היה לי גם אותה.

אני לא אוהב להיות נזקק. אני לא גדול בזה. בימים כתיקונם לתשובה ״מה הייתי עושה בלעדיך״ הייתי עונה, בדרך כלל, שאני אהיה אדם שלם ומלא תחביבים ובלתי נזקק בעליל, זה מה שאני אעשה. אני שמח שהיא פה, כמובן, אבל אני לא באמת צריך אף אחד. אנשים עלולים לעזוב יום אחד, ואסור באמת להיקשר אליהם. אפילו לא לבני זוג. אני גדלתי על ברכיה של גלוריה גיינור. אני שורד.

והשבוע, רק השבוע, למרות שאני חושד בזה כבר הרבה מאוד זמן, הבנתי שזה כבר לא נכון.

לא הייתי שורד.

הייתי נופל לתהום אפלה ועמוקה ואני לא יודע איך ואם בכלל הייתי מטפס משם. אחרי כל החרא שחמש השנים האחרונות זרקו עלינו (אל תיכנסו להתקלח, נראה שעוד לא נגמר), הבנתי במרפסת את מה שסירבתי להכיר בו: אני כבר לא יכול לבד. 

וחשוב מזה, אני כבר לא רוצה לבד.

וזה, אני חושב, שינוי שלא ראיתי אותו מגיע.

***

אתמול ישבנו עם קבוצת הכתיבה שהקמנו ביום ראשון. כשהיא שמעה שאנחנו הולכים לעשות קבוצת כתיבה בחינם לכל מי שרוצה, שעה בכל ערב, אני מתקשה להגיד שהיא עפה על הרעיון, אבל היא רק נאנחה והסתכלה עלי ואמרה ״אני יודעת שאתה צריך לעשות משהו בתקופה הזאת. אז בסדר. בוא נעשה משהו״. 

היא אמרה שהיא תעלה לתאריכים נבחרים, כי לא בטוח שהיא תצליח להביא את עצמה לזה כל יום.

היא לא פספסה בינתיים אפילו פעם אחת.

כשאמרתי לה שהיא יכולה לא לעלות, זה בסדר, אני הכנסתי את עצמי לזה ואני מרגיש שאני רוצה שכמה שיותר אנשים יכתבו בעת הזאת, היא רק חיבקה אותי ואמרה ״נראה לך שאני אשאיר אותך עם זה לבד?״. והיא אכן לא השאירה.

אז אתמול, כשחשבנו מה נעשה ביום הקשה שהיה ואיזה תרגיל ניתן, אמרתי לה ״בואי ניתן טקסט שמתחיל במשפט מה הייתי עושה בלעדייך״, מבלי להגיד לה שזה כל מה שאני חושב עליו בשבוע האחרון. 

ואנשים כתבו. מאות אנשים כתבו. זה היה כל כך יפה. אמרתי להם ״בואו נפיץ אהבה, דווקא היום״, ואנשים נענו לקריאה. הטקסטים היו כל כך יפים וכל כך מחממי לב, ולרגע הרגשתי שאין מלחמה ואין עסק שקפא ואין שום דבר, יש רק אהבה ואנשים טובים, וזה היה מדהים.

מה הייתי עושה בלעדיהם, בחיי.

***

ובשבוע האחרון אני מודה בדבר שהכי הפחיד אותי: כן, אני נזקק. 

לאהבה שלי, לילדים שלי, לחברים שלי, להורים שלי, לאחותי ואפילו לעם שלי. אתמול ראיתי בחדשות איך אחרי הפגיעה ברמת גן רצו מהחנויות הסמוכות עם פלאפלים וג׳חנונים ותיקים ובגדים ואנשים ירדו מהבניינים הסמוכים וחיבקו ועזרו וחשבתי לעצמי, שוב, בפעם האלף מאז השבעה באוקטובר, שזה העם הכי טוב בעולם. שאין עלינו. ואז ראיתי את רביטל ויטלזון ויונתן גרובר באינסטגרם ונחנקתי ולא הצלחתי לנשום מרוב צחוק, וכמה הייתי צריך את זה, ואפילו לא ידעתי לבקש, אבל הנה, יש את זה בכל זאת.

ואיזה מזל שיש את זה. מה הייתי עושה בלי זה. 

זו גם הסיבה האמיתית לקבוצת הכתיבה הזאת שקמה לה ככה, כי אני יודע שיש לי מה לתת, גם אם זה קצת, ואני יודע שיש מישהו כמוני שצריך ולא יודע להגיד מה. ונכון, זה קצת, זה טיפה בים, אבל התשובה לשברון הלב הקולקטיבי היא בדיוק זה: לעשות את מה שאפשר כרגע. 

ובגלל זה אנחנו ננצח כל מלחמה. כי רוב העם הזה כבר יודע ויודע היטב את מה שאני גיליתי ב-7.10: שאנחנו באמת לא יכולים אחד בלעדי השני.

***

מה? מה זה? יצא קצת שמאלץ. וואלה. תנסו אתם לכתוב משהו אחרי שבוע בלי שינה, נראה אתכם, גיבורים גדולים. ובסדר. אולי. ואולי לא. יצאתי אתמול בכזה היי ממפגש הכתיבה שחשבתי לעצמי שמול התופת הזו שאנחנו עוברים קצת שמאלץ ומרמשלו לא יזיקו. 

והיום, במרפסת, או בממ״ד, שבו עם מישהו שאתם אוהבים, ותגידו לו או לה ״את שומעת? אני חושב שאני לא יכול בלעדייך״. אולי אפילו תכתבו לה את זה בסטטוס בפייסבוק בלי שהיא תדע. סתם, רעיון. ועם כל החוסן שצריך לגלות, זה בסדר גם להיות נזקק עכשיו. זה אפילו נדרש. 

רק ככה, אני חושב, הלב יחזור להיות שלם.