למה כל אחד (כן, אני לגמרי מסתכל עליך) חייב לכתוב ספר

רק דבר אחד שכחתי לשאול את סבא שלי: איך עושים שיהיה לך מזל?
26 שנה היו לי לשאול את האיש שהוכיח לי שהמזל לא רק הולך אלא ממש רץ עם הטובים, ולא שאלתי אותו: תגיד, סבא, איך אתה עושה את זה?
יש לי מיליון ואחת סיפורים על סבא שלי, אבל כדי להכיר אותו באמת כל מה שאתם צריכים זה למלא איתנו חיש גד.
סבא שלי אהב חיש גד.
חיש גד, נו. הכרטיסים הזולים האלה בחמישה שקלים עם המזלות או הכדורסל שאף אחד אף פעם לא זוכה בהם.
למעט סבא שלי, שרושש את מפעל הפיס כל פעם מחדש.

זה עשוי להישמע מפתיע למדי, אבל לאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי קוראים שלמה שרף.
כן, ה-שלמה שרף.
ובהתחשב בעובדה שאני לא המגן הימני של נבחרת ישראל – וחבל, אני מרגיש שכולנו הפסדנו – שלמה שרף הוא מורה לא צפוי במיוחד.
ובכל זאת, שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר, הוא האיש שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי.
לפני שנמשיך, אני רק אגיד שאני יודע. בחיי שאני יודע. שרף הוא איש שאפשר לומר עליו בעדינות שהוא שנוי במחלוקת במקרה הטוב, ואחראי על כמה אמירות וציטוטים שאני מקווה שהוא לכל הפחות מתחרט עליהן. אני יודע.
ובכל זאת, מורים לא בוחרים.
ומה אני אעשה שהאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי הוא שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר.

השבוע הבנתי שאני כבר לא אהיה צלם חתונות.
ופריט המידע הזה מפתיע אותי בדיוק כמו שהוא מפתיע אתכם.
זה מוזר, האמת, כי אף פעם לא רציתי להיות צלם חתונות. בשום שלב בחיי לא הייתה לי שאיפה להיות צלם – או כל משהו אחר בתחום ה – חתונות.
אף פעם לא חלמתי את זה, וכפועל יוצא זה אף פעם לא התגשם.
ובכל זאת, השבוע ראיתי סרטון יוטיוב מעניין מאוד שכל תעשיית החתונות משתנה, והדור החדש כבר לא רוצה חתונות מפוארות ובזבזניות באולמות (חבל, אתם מפסידים רגשות אשמה לכל החיים!), ושצלמי חתונות הולכים והופכים ליוצרי תוכן לכל דבר שצריכים ממש לספר את הסיפור של הזוג ועברה בי המחשבה שעוברת בי מדי פעם בלי שום סיבה אבל בכל זאת היא שם: ״היי, אני יכול לעשות את זה!״.
ואז הבנתי שלא.

הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.

זו גם הייתה הפעם היחידה.

הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.

להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.

נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.

הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.

זו גם הייתה הפעם היחידה.

הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.

להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.

נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.

הנה מילה שבחיים לא חשבתי שאכתוב שוב: התאהבתי.

לא התכוונתי להתאהב. לא חיפשתי שום דבר, הייתי מאוד נאמן ולמרבה הבושה זה קרה כשרותם אפילו הייתה בסביבה, אבל אז הברק פגע ולא הייתי צריך יותר ממבט אחד כדי להבין שנועדנו להיות ושאין מצב שאנחנו לא חוזרים הביתה ביחד.

יצאתי החוצה, ניסיתי להסדיר את הנשימה, סיסמתי לרותם ״תקשיבי, משהו קרה, אנחנו צריכים לדבר״ וכשהיא יצאה אמרתי לה את המילים שהיא בחיים לא חשבה שהיא תשמע ממני: ״מאמי, קניתי טרנינג״.

אלה מכם שלא מכירים אותי כנראה לא מבינים מה הביג דיל. אלה מכם שכן מכירים אותי מתקשרים ממש עכשיו לרותם ושואלים אותה אם עברתי שבץ. כי מי שכן מכיר אותי יודע שטרנינגים זה הקו האדום שלי.

וזו הגדרה ממש עדינה.