לא הוגאן

האלק הוגאן הוא הילדות שלי. אין לי דרך פחות דרמטית להגיד את זה. בעולם נטול גיבורים כמעט לחלוטין האלק הוגאן היה הגיבור הפרטי שלי, האיש שהערצתי באמת.

אני זוכר כל קרב. כל נצחון. כל הפסד נדיר. אני מכיר את הקריירה שלו בעל פה. סבא שלי ואני היינו נוסעים לחיפה כדי לחפש קלטות של קרבות שלו בשוק ואחר כך משקרים לאמא שלי שהיינו בגן חיות ונוסעים הביתה מהר כדי לראות את זה. 

כמה חוויות יש לי ממנו, יא אללה. 

שלא לומר, משניהם.

*******

אם אתם לא מכירים היאבקות, אתם לא יודעים את הדבר הכי כייפי בספורט הזה: שאין לכם שמץ של מושג מה יקרה. הכל מבויים, הכל מתוסרט, הכל נועד במטרה לשגע את הצופים, והכיף הוא לנסות לנחש מה יקרה ואיך ינסו להפתיע אותנו הפעם, והכיף האמיתי הוא לא להצליח. זו אמנות משוגעת. לא פחות. 

והדבר הכי כייפי בה הוא החזרות הלא צפויות. מדי פעם חוזר מתאבק שחשבת שפרש, שהיה פצוע, שמשהו, ופתאום, בלי שאף אחד יראה את זה מגיע, מוזיקה! אורות! צרחות של השדרן! 

אין רגע יותר כייפי מזה. 

וגם בשנותיו האחרונות, כשכבר היה מאוד מאוד עייף ותשוש ולא הכי איתנו, סבא שלי ואני ראינו היאבקות מתי שרק היה אפשר.

הוא כבר לא כל כך הכיר את המתאבקים החדשים ולא היה לו מאוד אכפת מהם והוא היה די אדיש למתרחש ונראה די משועמם ושאלתי אותו אם הוא רוצה שנעביר ערוץ והוא אמר ״לא. אולי האלק יחזור פתאום. שאנחנו נפספס את זה?״.

ואלוהים שיעזור לי, בקרב הכי משעמם בעולם כולו בין גרייט קאלי להורנסוואגל, ננס בגובה 1.10 שהפך למתאבק בגלל השגעונות של הבעלים וינס מקמהן, כשבאמת גם אני התחלתי לפקפק בכל העסק הזה ואם אני לא מבוגר מדי לחרא הזה, מוזיקה!

אורות!

ג׳ים רוס צווח לתוך המיקרופון ״האם יכול להיות? הוא כאן! הוא כאן! הוא כאן!״, וחמש שנים אחרי שראינו אותו בפעם האחרונה, האלק הוגאן חזר. 

וסבא שלי כבר לא היה יכול ללכת באותה תקופה ובקושי זז, אבל אני נשבע לכם בהן צדקי ובכל היקר לי, האיש הזה קפץ מהכורסה כשהוא שמע את המוזיקה הזאת. 

זו הפעם האחרונה שראינו טלוויזיה ביחד.

שלושה שבועות וחצי אחר כך הוא נפטר.

וככה האלק הוגאן הוא הזכרון הראשון שיש לי מסבא שלי.

וגם הזכרון האחרון.

********

המשכתי לראות היאבקות לבד אחרי שסבא שלי נפטר. החיידק הזה לא עזב אותי עד היום.

אני אוהב כל דבר בזה, מהתסריט ועד לשחקנים ולפוליטיקה שמאחורי הקלעים, אבל בעיקר אני אוהב את ההרגשה שסבא שלי יושב לידי ורואה את זה איתי .

וגם אם אין אף אחד איתי בבית, אני עדיין אומר ״תסתכל מה שהוא עושה לו״ בטון שהוא היה אומר את זה, וזה זכרון שעושה לי כל כך נעים בגוף.

הוגאן עוד חזר כמה פעמים. זה תמיד היה קסום. האורות, המוזיקה, הצרחות. סבא שלי כבר לא היה, אבל האלק חזר מדי פעם, ובחיי שהייתה בזה איזושהי נחמה.

גם בגיל 70 האיש הזה נראה בכושר יותר טוב ממני, ובתחום כל כך אפל ומלא סטרואידים וסכנות ומתאבקים שמתים הרבה יותר מדי מוקדם, הוגאן היה הגיבור האמיתי. האיש שלא ימות לעולם. 

האיש שכשבאמת נצטרך אותו, הוא יהיה שם.

ואולי תגידו ״אבל עומר, מה אתה בוכה, זו דמות פיקטיבית. זה שחקן. קוראים לו בכלל טרי בלבואה. הוא היה חרא של בן אדם. אתה יודע את זה״. הכל נכון.

ובכל זאת המחשבה שלעולם אף פעם לא תישמע יותר המוזיקה והאורות והצרחות והשאגה ״הוא כאן! הוא כאן! האלקמאניה שוב משתוללת!״ שוברת את ליבי ברמות שאין לי שום יכולת להסביר.

פעם היה לי עולם שבו יש לי את סבא שלי והאלק הוגאן.

אחר כך סבא שלי הלך והאלק נשאר.

ועכשיו שניהם לא פה.

וכל כך לבד לא הרגשתי אף פעם.

*****

מתיו פרי, שאנון דוהרטי, האלק הוגאן. ביום שמייקל ג׳ורדן וציפי שביט ימותו אתם מוזמנים לסגור עלי את הבסטה כי זהו, לא תהיה לי יותר ילדות. ואז אני אהיה מבוגר באמת. 

ואני לא יודע כמה אני מעוניין בדיל הזה.

ולמרות שברור לי שזה אמיתי ונכון, יש איזו אמרה בהיאבקות שאומרת שהכל יכול לקרות. שהכל תרגיל. שהכל עבודה בעיניים.

וגם אם אני יודע שזה כבר לא יקרה אף פעם, יש ילד קטן בתוכי שמסרב להאמין שהגיבור הצהוב והאדום כבר לא איתנו יותר, וימשיך לראות היאבקות עם אותה אמונה יוקדת שיום אחד סבא שלו יחזור לשבת לידו והשדר יצעק ״הוא כאן! הוא כאן! חשבנו שהוא מת אבל חי נפשי, הוא כאן!״ והכל, רק לרגע, יהיה כמו שהיה.

תודה האלק.

היית הגיבור הכי טוב שהייתי יכול לבקש.