תראו, אני לא יודע על איזה ספר אתם עובדים עכשיו.
אני לא יודע מה העלילה שלו, מי הגיבור, מה הטוויסט המעולה שאף אחד לא ראה מגיע ואיך הוא נגמר.
אני אפילו לא יודע אם אתם עובדים על ספר עכשיו. אולי אתם עובדים על סדרה או על סרט או על סיפור קצר או על טקסט ביוגרפי שיביא את סיפור חייכם להמונים.
אבל אני כן יודע דבר אחד בוודאות מאוד מוחלטת: במוקדם או במאוחר, יגיע האדם שיסביר לכם למה זה לא ילך.
הוא יהיה קרוב אליכם, האדם הזה. אולי זה בן זוג. אולי הורה. אולי חברה מאוד טובה שאתם סומכים על דעתה, או בן משפחה קרוב.
לפעמים, אגב, האישה הזו תהיה את.
והאיש הזה יהיה אתה.
ולמרות שאין לו כוונה להרע, לאדם הזה, הוא יעשה כל שביכולתו כדי להוציא לכם את הרוח מהמפרשים.
הוא יסביר לכם שזו לא תקופה טובה בחייכם להתמסר לכתיבה. שאלה חלומות באספמיה. הוא ישאל בטון מזלזל ״מה אתה, ילד?״, ויזכיר לך את כל המחוייבויות שעולם המבוגרים מצפה ממך לעשות. הוא יתהה על השפיות הנפשית שלכם, ויגיד שזו לא בושה ללכת לדבר עם מישהו.
אחר כך יבואו הטיעונים הריאליים. מי, לכל הרוחות, מחכה לטקסט שלך? מי את, ג׳וג׳ו מויס? אלנה פרנטה? לא חבל להשקיע את כל הזמן שאין בפרוייקט שכל תכליתו היא שמי שיושבת מולך תגיד לך ״אמרתי לך״? לא חבל על כאבי הלב? על הזמן שלא יחזור? את בכלל יודעת מה מצב שוק הטלוויזיה עכשיו? והספרים? אם את רוצה לעשות משהו לנשמה תעשי פילאטיס, לפחות תרזי.
ואולי האדם הזה יסכים להקשיב לרעיון המעולה שלך, ורק אז יגיד לכם את דעתו המאוד מקצועית כמי שסיים חצי מהחברה הגאונה ונמצא כבר בעונה השנייה של אמילי בפריז: שזה רעיון לא טוב. שעדיף שתשמע את זה ממישהו שקרוב אליך. שזה מצחיק רק אותך. שזה מרגש רק אותך. שזה סיפור נחמד לארוחת שישי, אבל בטח לא למשהו שאנשים צריכים לצפות בו.
תנו לזה לכאוב רגע. זה הולך לשרוף ולצרוב לכם את הנשמה.
כל פעם מחדש.
כי הנה הבעיה האמיתית עם להיות כותב, וגם הסיבה האמיתית שבגינה אתם עדיין יושבים על הגדר ואם יש לכם ספר עדיין לא נרשמתם עדיין לתוכנית הליווי של ״אינעל הבוק״ או באתם ל״לכתוב את עצמי״: לא היה לכם מושג – ואתם רק עכשיו מתחילים לגלות – שלצאת לאור הוא תהליך שכשמו כן הוא.
ושיש הרבה מאוד חושך שצריך לגרש קודם.
לכתוב זה לעשות לך ולסיפור שלך מקום בעולם. זה לעמוד על זכותך לספר אותו, למרות שיש אנשים – חלקם מאוד אוהבים אותך – שאין להם שום עניין שתעשה את זה. זה לדחוף עם המרפקים ועם הזרועות ועם כל מה שאפשר ולריב עם העולם שלקול שלך מגיע להישמע. ולהיקרא.
ושהקול שלך חשוב.
וייחודי.
לקח לי המון זמן להבין שהאנשים האלה מדברים על עצמם. שהאנשים האלה – בדרך כלל בעבודה קבועה, בדרך כלל עם חלום במגירה שהם מעולם לא העזו לנסות להגשים – לא ניסו את מזלם מעולם, וכדי שהם יוכלו לחיות עם עצמם בשלום הם רוצים לוודא שגם אתם לא.
אבל הנה העניין שחשוב להדגיש: אף אחד, בעולם כולו, לא יכול להגיד לכם אם יש היתכנות לרעיון שלכם.
אלא אם כן לאיש הזה שאתם שואלים אותו יש כדור בדולח והצלחה של מאה אחוז בראיית הנולד והעתיד, ואז תקשיבו לו.
אבל אם לאדם הקרוב שיושב ודורס לכם עכשיו את החלום לא קוראים נוסטרדמוס, אז התשובה הנכונה היחידה מורכבת מחמש מילים בדיוק: ״בוא נכתוב את זה – ונראה״.
וככה, גבירותיי ורבותיי, עם חמש המילים האלה, הופכים לכותב אמיתי.
כי חמש המילים האלה הן הדרך היחידה לדעת אם משהו יעבוד או לא יעבוד, ואם משהו יכניס או לא יכניס כסף: לנסות. לעשות את הכי טוב שלכם, לתת את כל מה שיש לכם, ופשוט לנסות. ולמרות שזה כה מפתה לחפש מישהו שיודע את התשובה ויגיד לכם אם כל המאמץ הזה באמת שווה את זה, אין אף אחד כזה בעולם כולו.
בכל פעם שתשאלו מישהו ״אתה חושב שזה רעיון טוב?״, תזכרו שהשאלה מופנית בעצם אליכם.
ואם אתם חושבים שזה רעיון טוב, זה כל מה שמשנה.
ואם, כשהאנשים האלה יצוצו בחייכם – ואל דאגה, הם לגמרי יצוצו – תצליחו לענות להם ״אני מעריך מאוד את דעתך, אבל אני חושב שזה רעיון מעולה ואני רוצה לראות איך הקהל מגיב״ אז ברכותיי, עברתם את המבחן הקשה מכולם, ואתם לגמרי כותבים אמיתיים.
עכשיו לכו תכתבו את הטקסט שלכם, כי הוא לא יכתוב את עצמו.
