היום שאחרי

2. אני אמשיך לפעול למען איחוד והידברות. ב-8.10 לקחתי החלטה שכל עוד יש מלחמה אני לא אכתוב אף לא פוסט מפלג אחד. אני לא יכול להגיד שעמדתי בזה במאה אחוז, אבל וואלה, יחסית לעצמי, זה היה שיפור של 97% לפחות. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שזה יהיה כל כך מטהר ומזוכך, וגם יכניס כל כך הרבה אנשים טובים לחיי, חלקם הפכו לחברי אמת של ממש. בכל פעם שאני מנחה איזו קבוצת הידברות או מרצה על הקרע בעם ולמה כל כך חשוב לסגור אותו ומה אפשר לעשות, אני מרגיש שאני עושה משהו גדול. היות ומעולם, בכל ימי חיי, לא הרגשתי שאני עושה משהו גדול, אני בהחלט אמשיך עם זה, כי ברוך השם יש לנו מה לתקן ולשקם כאן.

3. יש מלון ביוון. הוא לא מפואר בשום דרך. הוא לא מרכזי בשום דרך. הוא מלון יפה ולא יקר מול הים ויש לו פנקייק אלוהי. 

או זה לפחות מה שהילדים שלי אמרו.

כשאני טעמתי אותו לא היה לו טעם בכלל.

והבטחתי לעצמי ולרותם, שגם היא ניסתה לאכול אותו בלי שום הצלחה כי בימים ההם שהיינו ביוון לכלום לא היה טעם, שיום אחד, כשהכל יהיה בסדר, אנחנו נחזור לפה, ניקח פה חדר מול הים רק שנינו, נרד בבוקר לחדר האוכל, נזמין פנקייק כפול , נסתכל אחד על השנייה ונגיד ״עכשיו הכל בסדר״.

אני מחזיק את הרגע הזה בראש מאז סוף אוקטובר. אני מדמיין אותו כל יום. ביום שנגמרת המלחמה אני על המטוס ללוטרקי. רק שם אני אדע שזה נגמר באמת.

4. אני אמשיך להקדיש את חיי לכתוב עם אנשים. לפני הקורונה ראיתי בסדנאות כתיבה חלטורה לא מזיקה. זו האמת. משהו שכתסריטאי וסופר מפורסם אני נאלץ לעשות מדי פעם, כמו שאדיר מילר מופיע לועדי עובדים. לפעמים צריך. אבל בקורונה הכל התרסק ונעלם לי ונשארתי רק עם הסדנאות, ושם גיליתי שהן עושות טוב לאנשים וזה דווקא נחמד.

אבל ב-7.10 גיליתי שהכתיבה היא מצילה חיים.

ושאין דבר חשוב יותר מאשר לכתוב עם אנשים. 

אין משימה נעלה יותר, אין מטרה גדולה יותר, אין תפקיד שמתאים לי יותר מאשר לשבת בחדר עם אנשים ולעזור להם לחבר את חלקי הסיפור שלהם מחדש. תקראו לזה ייעוד, תקראו לזה שליחות, אל תקראו לזה בכלל ותשאירו אותי עם למצוא לזה שם, אבל ביום שאחרי אני כבר יודע מה אני אעשה מבחינה מקצועית: בדיוק אותו דבר.

5. אני אהיה גאה בעצמי מאוד. המלחמה הזו הייתה – ועודנה, זה רק אני הקדמתי את מסיבת הסיום שלה – הזדמנות מופלאה לקרוס והזדמנות שלא בטוח שתחזור להרס עצמי חסר מעצורים.

הוא לא הגיע.

כאנטיתזה מוחלטת לקורונה, הוא פשוט לא הגיע.

לא התנפלתי על החנויות והחזרתי את השופוהוליזם שלי לחיים.

לא אכלתי את עצמי לדעת.

לא הזנחתי את ההיגיינה שלי.

לא שקעתי לדכאן והתחלתי את סבב הכדורים הארור מהתחלה.

במקום זה גמלתי את עצמי מקפה לגמרי לבד, הלכתי לשחות, כתבתי ספר יפה על שפע (בזמן מלחמה!) ובעיקר ייסדתי את הטור הזה ב-13.10 והתחייבתי לעצמי שאני אכתוב אותו כל שבוע ויהי מה, ורק חמש פעמים לא עמדתי בזה, ובשאר הזמן כן. 

כשהיום שאחרי יגיע, והוא יגיע, אני אזכיר לעצמי בכל יום שאני פצוע, חבול והנפש שלי כואבת, אבל אני על הרגליים. 

וזה באמת דבר אחד שלא חשבתי שאני אגיד על עצמי.

6. אני אמכור את הספה. אולי גם נעבור דירה, כי בשנה האחרונה אני בקושי יוצא למרפסת מאז שאזעקה תפסה אותי שם. נתחיל קצת מחדש. נשתקם. נקום. עם כלביא וזה. יהיה בסדר. באמת. אני מאמין בזה מכל הלב. יהיה בסדר. 

והבסדר הזה תיכף פה.

יהיה בסדר ביום שאחרי.

ואולי, מי יודע, אפילו יותר מזה.