אני לא לוזר.
וואו, זה היה משפט ממש משונה לכתוב אותו.
וזה מוזר, כי יש לי קטע ממש מעולה על כמה אני לוזר. 900 מילים שהיו באמת פסגת הכתיבה שלי והיו בספר החדש שלי, ״חף משפע״, עד שהושמטו בעריכה על ידי רותם, שחוץ מזה שהיא בת הזוג שלי היא גם העורכת שלי, ולכבוד הטור הזה חיפשתי אותו בכל הדראפטים שהיו מאז מרץ 2022 והוא התאדה לחלוטין. נעלם כאילו בלעה אותו הקארמה.
זה מאוד לוזרי מצידי לאבד טקסט כזה, במיוחד שהקטע ההוא היה כל כך טוב, והוא היה מוכיח לכם מעל לכל ספק שאני לוזר מושלם. אבל הוא הלך לאיבוד באופן כל כך סימבולי וזה קצת מצער אותי שאיש לא יקרא אותו, אבל גם מוכיח מעל לכל ספק את מה שהרגשתי בתוכי כבר הרבה מאוד זמן: שהסיפור על היותי לוזר הוא כבר לא נכון. והוא לא נכון כבר הרבה זמן.
ואולי, בעצם, לא היה נכון אף פעם.
לוזר, אילוסטרציה
אני לא יודע מתי התחלתי לחשוב שאני לוזר, אבל יש לי חשד סביר להאמין שזה התחיל עוד בבית ספר. הייתי גרוע מאוד במתמטיקה ומדעים, קיבלתי נכשלים על ימין ועל שמאל. הייתי כל כך גרוע עד שאחרי שלושה שיעורים בפיזיקה בכיתה י׳ המורה חדוה לקחה אותי הצידה והציעה לי שהיא תתן לי 85 בתעודה אם אני פשוט אשב בספריה בזמן השיעורים שלה וגם לא אגיע למבחנים.
כאן מגיע השלב שאני אמור לספר לכם שבמקצועות ההומניים הייתי ממש טוב, אבל זה לא סיפור כזה, כי גם שם ישבתי באזור ה-70-80. הבעה הייתה המקצוע היחיד שבאמת אהבתי והרגשתי שאני טוב בו, אבל הייתה לי מורה שהיום אני יודע להגיד שהתנכלה לי באופן אישי והכשילה אותי בכל פעם מחדש. אני לא אשכח שהיא אמרה לי פעם ״אתה חושב שאתה משהו, אדון ברק, אבל תרשה לי לחסוך לך את שברון הלב: אתה לא״.
אני לא יכול למנות את כמות הפעמים שבהן ישבתי אצל רכזת השכבה או אצל היועצת שלקחה אותי כפרויקט פר״ח ושמעתי את הנאום שאני לא אגיע לשום מקום. שיש לי פוטנציאל, אבל. שאני ילד חכם מתחת לכל הטיפשות הזו שאני מתעקש לדבוק בה, אבל שאין לזה הוכחות בשטח.
והעניין הוא שכשאתה שומע מספיק פעמים שאין לך עתיד, אתה מתחיל להאמין בזה.
גם עם נשים אף פעם לא הייתי מוצלח. או קיים. בתיכון ובצבא הייתי אלוף העולם ב״אתה כמו אח בשבילי״ ואחר כך בעיקר לא משכתי תשומת לב. היו גברים חתיכים, מצחיקים וחכמים בסביבה שלי. ידעתי שאני לא הם.
אני הייתי הבחור עם השיער המתולתל המוזר ששקל 124 קילו וגמגם בכל סיטואציה חברתית שהיא עם חיבה מוזרה למשחקי מילים שרצה להיות כותב. בכל קלישאה של סרט הוליוודי כלשהו אתם וגם אני יודעים בדיוק לאיזה תפקיד היו מלהקים אותי, ואתם וגם אני יודעים היטב שלא היה לי סיכוי להיבחן לשום תפקיד אחר. הייתי הליהוק הכי קלאסי שיכול להיות להוא שצוחקים עליו ומסמנים לו L עם האצבעות על המצח.
יש משהו נוח בלהיות לוזר. זה קל יותר. נוח יותר. זה הרבה יותר קביל חברתית. עם השנים גם למדתי לצחוק ולזלזל בעצמי, תופעה ידועה של מי שצחקו ולגלגו עליו כל חייו עד שהוא מפנים כל כך את הקולות עד שהוא כבר מדקלם אותם בעל פה. ואני אדם מאוד יסודי, אז עשיתי את זה היטב. כשכבר התקבלתי לעיתונים אימצתי מהר מאוד פרסונה לוזרית, ואם קראתם את הספרים שלי אתם יודעים שזה לגמרי אזור הנוחות שלי. קל לי מאוד וזה כל כך טבעי לי לכתוב את דמות הנעבעך ששום דבר לא הולך לו אף פעם, וגם כשכן הולך לו הוא ממילא כל כך שקוע ברחמים עצמיים שהוא לא ישים לב. זו טכניקה ספרותית יעילה מאוד, כי היא מעוררת הזדהות מיידית אצל הקורא. אחרי הכל, כולנו מרגישים קצת כאלה.
היופי – או הטרגדיה – בלהיות לוזר הוא שגם כשדברים מצליחים, אתה כבר כל כך מיומן בלהקטין את עצמך שזה בכלל לא משנה. כי הצליחה היא מזל, או צירוף מקרים. אפילו כשמאה אלף שקלים נאספים בקמפיין מימון המונים תוך ימים ספורים, אתה עדיין מוצא את עצמך ממלמל ״מי היה מאמין״, ויודע את התשובה: לא אני”.
אבל אולי הגיע הזמן להודות באמת המביכה: אני לא חושב שזה היה מזל. אני לא חושב שזה היה במקרה.
אני לא חושב שהייתי לוזר.
וואו, זה היה משפט ממש משונה לכתוב אותו.
כתבתי לעצמי פתקים על המראה. שיננתי מנטרות. הסכמתי להקשיב לה ולא לבטל אותה כשהיא אמרה שאני גבר מאוד שווה. וכשהיא קראה עוד דראפט של הספר שעבדתי עליו אז, שהתקציר המאוד קצר שלו הוא שהלוזר של השכבה פוגש בשנית את מלכת הכיתה כששניהם מבוגרים ומנסה לגרום לה להתאהב בו, היא נאנחה ואמרה ״אולי לא תכתוב לוזר פעם אחת? די, זה כל כך מעייף״
השינוי הזה התחיל לפני שלוש שנים, עם ההיא שהיא גם בת הזוג שלי וגם העורכת שלי וגם האישה הכי קרובה אלי בעולם. ישבנו במרפסת וניהלנו שיחה על מעמדות בתיכון. היא הייתה מלכת הכיתה המוצהרת. לא שלי, אמנם, אבל של נתניה כולה. אני הבחור שבמקסימום היה מכין למלכת הכיתה את שיעורי הבית. שבע דרגות חברתיות לפחות מפרידות בינינו. אני יודע את זה כי חבר טוב שלי טרח להגיד לי את זה.
אני לוזר, אמרתי לה.
״אז יש לנו בעיה״, היא השיבה, ״כי אני ממש לא מתאהבת בלוזרים. ואני אוהבת אותך. אז, אתה יודע, אתה ממש תצטרך לעשות משהו בקשר לזה״.
איך מתחילים להיות לוזר אני יודע, זה קל, אבל איך מפסיקים להיות לוזר? איך משנים את כל מה שאתה יודע על עצמך כל כך הרבה זמן? אני באמת לא מומחה בתחום, אבל אני בכנות יכול להגיד שכשהבנתי שאם אני אמשיך לשכנע אותה שאני לוזר – ועבדתי על זה מאוד ביסודיות – יש מצב שבסוף היא תשתכנע ולא תרצה להיות איתי יותר. ותגידו מה שתגידו, אבל הסכנה בלאבד את אהבת חייך היא תמריץ לא רע בכלל להתחיל לקום ולעשות דברים.
כתבתי לעצמי פתקים על המראה. שיננתי מנטרות. הסכמתי להקשיב לה ולא לבטל אותה כשהיא אמרה שאני גבר מאוד שווה. וכשהיא קראה עוד דראפט של הספר שעבדתי עליו אז, שהתקציר המאוד קצר שלו הוא שהלוזר של השכבה פוגש בשנית את מלכת הכיתה כששניהם מבוגרים ומנסה לגרום לה להתאהב בו, היא נאנחה ואמרה ״אולי לא תכתוב לוזר פעם אחת? די, זה כל כך מעייף״.
והסכמתי איתה. זה באמת היה ספר מאוד מעייף, שדמה בצורה מאוד חשודה לשני הספרים שכבר כתבתי.
וככה, בעצם, נולד ״חף משפע״, שהוא ספר על איך הצלחתי לספר לעצמי על עצמי סיפור חדש לחלוטין.
וכשהחלטתי על ההדסטארט שהוא, באמת, מנוגד לאופי שלי בכל דרך שהיא, אמרתי לעצמי בשקט שאם זה ילך אני נפרד מהלוזר הפנימי שלי סופית.
ואז אמרתי לעצמי שגם אם זה לא ילך אני נפרד מהלוזר הפנימי שלי סופית, כי לוזרים לא מנסים להגשים את החלומות שלהם, ואני כן.
פעם, כששמעתי אנשים אומרים שהם פשוט יודעים שיצליחו כי הם כאלה הייתי מלגלג, צוחק, נוחר בבוז וחושב ‘איזה שוויצרים’.
היום אני מבין שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בסוף הופך למציאות.
הקמפיין הזה הוא הצלחה אבסולוטית. אני לא מתבייש לכתוב את זה. לא חשבתי שהוא יהיה כזה, אבל רותם כן חשבה. אתמול, כשישבתי המום מול המספרים וכמות האנשים הבלתי נתפסת שקנו את הספר בשבועיים, היא חיבקה אותי ואמרה לי ״הייתי בטוחה באלף אחוז שאנחנו ננהל את השיחה הזאת כשהתחלת. אני ידעתי״.
והעניין הוא שכשאישה אחת ממש מוצלחת שממש אוהבת אותך מאמינה בך ככה, אתה אולי לא מתחיל להאמין בזה, אבל אתה בהחלט יכול לבחור לנסות.
ואני בוחר להאמין לה.
ומול כל מקהלת הקולות שליוו אותי כל חיי אני בוחר בכל יום מחדש להקשיב אך ורק לה.
היא תמיד צוחקת עלי שאני חושב שאהבה היא פתרון להכל, והיא מאוד צודקת וזה באמת קצת מצחיק, אבל במקרה הזה זה נכון, כי כל מה שצריך זה אישה אחת שתאהב אותך באמת ותגיד לך שאתה פשוט לא לוזר, וזהו. תתמודד עם זה עכשיו.
אז האם אני ווינר? בואו לא ניסחף בבקשה. בקבוצה של רוני ומאירה עלתה ההגדרה ״לוזר מצליח״, ואני מאמץ אותה בחום. וכל עוד אני אבחר פעם אחר פעם לנסות ולהגשים את החלומות שלי ולעשות את הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם מתוך ידיעה ברורה שאני יכול להיכשל כמו שאני יכול גם להצליח, אני חושב שאני אהיה בסדר.
מסתבר שאני לא לוזר.
בסוף זה לא יהיה משפט כל כך משונה לכתוב אותו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
