“ממה שאני מבין״, הוא לגם עוד שלוק של בירה והסתכל עלי, ״סופר מקבל בקושי ארבעה שקלים לעותק. ואנשים לא מצליחים למכור אפילו חמישים עותקים. אז בשביל מה בכלל לטרוח, אתה מבין?״.
השיחה הזו התקיימה ביום ראשון השבוע בפאב באזור הצפון, אבל זו באמת שיחה שנדמה כאילו היא התחילה מזמן ולא באמת נגמרת לעולם.
לא עובר שבוע – מה שבוע, שעה – בלי שמישהו, תמיד באותו האופן, מספר לי שזה החלום שלו לכתוב ספר, לוקח נשימה עמוקה ואז שולף איזה נתון מדכא על שוק הספרים הישראלי שמסביר למה אין ולעולם לא יהיה לו סיכוי, אז בשביל מה בכלל לנסות, נכון?
נכון?
לא נכון.
פחות מ-24 שעות אחרי השיחה הזאת ארזתי את שני ילדי חובבי סדרת הספרים ״כראמל״ להרצאה של מאירה ברנע גולדברג האלופה. מאירה ואני פרצנו בערך באותן שנים ועם השנים הפכנו לחברים, והתרגשתי מאוד שהילדים גדולים מספיק כדי להנות מהמילים שלה ולחוות אותה על במה. שבועיים לפני ההרצאה נכנסתי לאתר על מנת לרכוש כרטיסים, וקיבלתי את התשובה שהם אזלו.
הכרטיסים אזלו.
טלפון אחד למאירה, שמצידה הרימה את כל ספרית קרית אונו על הרגליים (אל תסתכלו עלי ככה! אני סלב!) גרמו לזה שמצאו לנו מקום בתוך ארון הספרים ובתנאי שנתחייב לנקות את האולם אחרינו.
סתם, הם היו מקסימים ונהדרים ואף רוכש כרטיסים אחר לא נפגע בדרך.
ההרצאה הייתה נהדרת.
וחשוב מכך, עיניכם הרואות, היא הייתה מלאה.
סליחה, לא מלאה.
היא הייתה מפוצצת.
וכן, אני לא אכחיש: שוק הספרים הישראלי הוא בעייתי ומורכב. אולי הוא אפילו חולה. אבל הקהל הישראלי לא. למעשה, הוא בריא מאי פעם. והקהל הישראל הוא קהל חם, נהדר ומהמם, וחשוב מכל אלה: נוהר בהמוניו אל האנשים שעובדים קשה בשבילו ושמים אותו בראש סדר העדיפויות. וזה, כנראה, השיעור החשוב ביותר לכל מי ששואף להיות סופר בישראל
אם תפתחו את החינוכית בשעה הרלוונטית, תוכלו לראות את סדרת הטלוויזיה ״כראמל״. בחורף גם תהיה הצגה בתיאטרון אורנה פורת המהמם, לא פחות. גם את ההרצאות האלה מאירה לא בדיוק עושה בחינם. וגם אם היא מקבלת ארבעה שקלים לעותק (והיא לא, תסמכו עלי בעניין הזה. היא אפילו לא באזור החיוג הזה) אז 200,000 העותקים (!) ש״כראמל״ לבדו מכר בוודאי לא גרמו לה להתחרט שהיא כתבה את הספר שלה.
מאירה היא אולי חוד החנית וסיפור הצלחה מדהים, אבל היא לא לבד. ענת לב אדלר הנהדרת, ששנים ישבה במשרד לידי ב״ידיעות אחרונות״ מוכרת עשרות אלפי עותקים באופן קבוע וממלאת הרצאות. ״כשרון דיבור״ של שרי שביט המופלאה התפוצץ בחנויות זה עתה, ולדעתי עדיין מתפצפץ לו שם באופן קבוע. סופרי ביכורים של תלמידותינו הדס שי, ליאת לב רן ושני הדר הפכו לרבי המכר, ולדעתי יצטרכו חתיכת נס כדי להוריד את ״חג המשק״ של שני מהמקום הראשון ברבי המכר, כי הוא מככב שם כבר שלושה שבועות ואני לא רואה אותו מסיים לככב שם בקרוב.
וכן, אני לא אכחיש: שוק הספרים הישראלי הוא בעייתי ומורכב.
אולי הוא אפילו חולה.
אבל הקהל הישראלי לא.
למעשה, הוא בריא מאי פעם.
והקהל הישראל הוא קהל חם, נהדר ומהמם, וחשוב מכל אלה: נוהר בהמוניו אל האנשים שעובדים קשה בשבילו ושמים אותו בראש סדר העדיפויות.
וזה, כנראה, השיעור החשוב ביותר לכל מי ששואף להיות סופר בישראל..
ותשכחו ממשפטים מפומפמים בתקשורת כמו ״הקהל הישראלי לא קורא״, כי הנה, תסתכלו על הקהל בהרצאה של מאירה. גם אני יכול לספר לכם על אולמות מלאים בנהריה, טבריה, חיפה, באר שבע וכמעט כל מקום אפשרי בארץ.
אז אם אתם לא כותבים את הספר שלכם כי אתם בטוחים שהוא לא יצליח, אתם כנראה צודקים.
ואם תשאירו אותו במגירה או בראש שלכם ולא תכתבו אותו, אז כן, אתם בטוח צודקים.
יהיה לספר שלכם קצת קשה להצליח אם לא תכתבו אותו.
וכן, זה סיכון. וכן, זה מפחיד. ולא, לא כל ספר מצליח.
אבל יש גם ספרים שכן.
ויש גם סופרים שכן.
ואם לא תנסו, לא תדעו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
איקאה שלום, מדבר עומר
אתם בטח מסתובבים בעולם והמחשבה היחידה שמטרידה אתכם היא ״מעניין מה קורה עם עלילות עומר ואיקאה״.
ואני מבין אתכם. באמת. גם אני מנסה לחשוב על דברים אחרים ולא מצליח. אז הנה כל מה שקרה איתם.
1. תזכרו מה אני אומר לכם: כף רגלי לא תדרוך יותר לעולם באיקאה. למה? איך אני שמח ששאלתם.
2. עזבו את חווית הקנייה המזעזעת. כן, אני יודע, הקפה – הדוחה -חינם, אבל העבודה במחסן היא לגמרי עליך. שום דבר לא נמצא איפה שכתוב שהוא, רוב העובדים שם מגיבים במשיכת כתפיים ואם לא עזרה של אנשים זרים זה לזה כולנו היינו שם עד עכשיו, תוהים איפה זה לעזאזל 7G.
3. כמו כן, אין 7G. אחרי 25 דקות במודיעין למטה העובדת אמרה לי ״כן, נכון, זה 7C. זו טעות נפוצה״.
4. טעות נפוצה של מי היא לא אמרה.
פרה-פרה
1. אני לא יודע מה אתם רואים פה בתמונה, אבל אני רואה פה בן אדם שמן.
2. אני מסתכל על הסנטר הכפול שליווה אותי כמעט כל חיי ועל החולצות השחורות שהתחלתי ללבוש בגיל כבר לא זוכר איזה ומאז הן כמעט כל מה שיש לי בארון ועל הניסיון להסוות את הבטן עם חולצה מכופתרת וג׳ינס צמודים מדי באזור הבטן, שממילא אני מכניס אותה מהרגע שאני עולה על הבמה ועד שאני יורד.
3. ובגלל שאת ההרצאה אני זוכר בעל פה, הדבר היחיד שמעסיק אותי מהרגע שאני מתלבש ועד הרגע שאני נכנס לאוטו בדרך חזרה הביתה היא האם הם שמו לב שאני שמן.
4. המשקל האמיתי שלי הוא בכלל לא העניין. להיות שמן זה קודם כל בראש. להיות שמן זה להחזיק במחשבות כל היום את הבטן שלך. להיות שמן זה חתיכת מאבק יומיומי בעצמך, כל יום מחדש.
שקר בקופסה
. תמיד תהיתי מהו החומר ממנו עשויים סיוטים, אבל עכשיו אני ייודע מה התשובה: קרטונים. אלוהים, כמה שאני שונא קרטונים. במיוחד, אגב, קרטונים שכתוב עליהם בשוודית.
2. כן, איקאה, אני מסתכל עליכם. ואתם לא רואים את זה, אבל אני שונא אתכם ממש.
3. פעם גרתי באיקאה. אני לא מתכוון לזה כמטאפורה, אלא ממש ליטרלית. כשאיקאה הגיעו לארץ בחרו עיתונאי אחד – זה מה סיפרו לי, בדיעבד נדמה לי שאני פשוט העיתונאי היחיד שהסכים – שיכנס לסניף החדש בנתניה ויחיה שם שבוע. ישן שם, יעבוד שם, יאכל שם (במזנון), יתקלח שם (במקלחות עובדים) יחיה שם, נו. הייתי בן 22 ורעב להצלחה ולקציצות שוודיות, ואמרתי כן. אוי, הטמטום.
עכשיו אתה בבית
ההחלטה היחידה שלי בחיפוש הבית החדש שלי הייתה שאני מקשיב לבטן שלי.
זו לא החלטה מובנת מאליה, אם אתם מכירים אותי.
רוב החיים הסתובבתי בתחושה שאני לא מבין כלום בשום דבר. אני לא פסיכולוג, אבל יש מצב לא רע שזה קשור לפעם ההיא בכיתה ח׳ שרכזת השכבה שלי זימנה אותי אליה לחדר וצעקה עלי שאני לא מבין כלום בשום דבר.
אבל כאמור, אני לא פסיכולוג.
