את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
יש כמה תנאים לבית מלון נהדר לכתיבה מבחינתי: האחד הוא שולחן בחדר. השני הוא לובי גדול ויפה, כזה שאפשר לשבת בו עם מחשב ולעבוד בו במשך שעות. והשלישי, בהנחה ומזג האוויר מאפשר את זה, הוא מרפסת שאפשר לשבת בה עם המחשב ולעבוד.
ואחרי שעות של ישיבה מול בוקינג, בחרנו מלון שלפי התמונות ענה על כל הדרישות האלה.
ורק כשפתחנו את דלת הלובי של מלון נואל הבנו שהוא לא עונה על אף אחת מהן.
קודם כל, ובתור התחלה, אין לובי. יש כוך צר מאוד ומלא במראות שמזווית הצילום הנכונה נראה כמו לובי רחב ומזמין, אבל במציאות מכיל מקום שמספיק לתמי 4 ופקיד קבלה עם לפטופ קטנטן. השולחן בחדר התגלה כשולחנון שבקושי מספיק לאגרטל עם העלה (!) האחד (!!) שהונח עליו, וכבונוס לא היה שום דרך לסוב אליו כי הכסאות לא היו בגובה שאיפשר את זה. ואמנם הייתה מרפסת כמובטח, אבל מהר מאוד רותם ואני גילינו שאפשר לשבת בה רק בתורות.
ואף על פי כן זו הייתה חופשת הכתיבה המושלמת, ובדיוק מה שהייתי צריך.
ובגלל שברור לי שמה שקראתם עכשיו הוא דבר והיפוכו, אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש – ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב.
אבל כתיבה – ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש – לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
במשך שלושה ימים לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהספר הבא שלי. כל המחשבות האחרות נוטרלו, כי זה בדיוק הרעיון של לנסוע כדי להתנתק. החדר (המצויין, אגב, והמומלץ בחום) נטול האמצעים לכתוב הכריח אותנו לצאת ולחפש מקומות בחוץ, וככה מצאנו גם את קפה זוני המעולה, גם את הוספיס האוסטרי האלוהי, גם את קפה נאדי (הטוב ביותר מכל השלושה לכתיבה, אם תשאלו אותי, אבל לא פתוח בשבת) ועימת אותי עם הדבר היחיד שלא באמת רציתי להתעמת איתו: עם העיר שעליה אני כותב.
ושוב, אני רואה את הפרצופים המבולבלים שלכם, אז אני אסביר.
לחוץ חתונה התרחש בתל אביב רבתי. אדם גדל במעוז אביב, שזו – איזה צירוף מקרים מוזר ומעניין! – השכונה שגם אני גדלתי בה. הסיבה לכך הייתה למעשה שתי סיבות: האחת כי רציתי לכתוב על משהו שאני מכיר ויודע, והשנייה היא כי אז עוד לא הייתה לי הוצאה שתממן לי נסיעות בלתי מוגבלות למקומות אקזוטיים.
כולם לחייך היה בקרוז, אבל המשפחה שלו היא חיפאית. ולמרות שעיתון ״לאישה״ טען בתוקף שגדלתי שם, זה בעיקר מראה לכם שעשרים שנים בעיתונות לימדו אותי משהו על תחקיר והכסף ששנוררתי מ״מודן״ נוצל כהלכה, כי מימי לא התגוררתי בחיפה. אבל סבא שלי אהב מאוד את העיר הזאת וחיפש כל הזדמנות לנסוע לשם, וכך יצא שהיו לי המון זכרונות ילדות מאושרים משם וחיבה אדירה לעיר הזאת, שאכן מצאה את דרכה גם לספר.
אבל הספר החדש קורה בירושלים, ומסיבה פשוטה: כי אני שונא את ירושלים.
לא, לא, רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש: אני שונא את ירושלים.
וזה מוזר, כי החברה הכי טובה שלי גרה בירושלים. יש לי כמה וכמה (וכמה!) חברים כאן. אפילו עבדתי כאן תקופה קצרה מאוד בשנות העשרים המוקדמות שלי ככתב במקומון. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליח להבין את העיר הזאת. עבורי, כתל אביבי מלידה, היא ערבוב של זהויות ובעיות וקונפליקטים ובעיקר שילוט מחורבן, כי אין שום סיכוי שלא להתבלבל לפחות ארבע פעמים בדרך ליעד שלך. זו עיר מרגיזה וקשה וכבדה ולא נחמדה שמבחינתי עושה הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה לא רצוי כאן, ובאופן מאוד מפתיע גם גיבור הספר החדש שלי, שהוא ירושלמי במקור אבל ברח לתל אביב מכל הסיבות הנכונות, אוחז באותה דעה על העיר.
אבל הבחורה שהוא פוגש (אה, כן, אני כותב קומדיה רומנטית. החלטתי להפתיע ולגוון קצת), שהיא אהבת נעוריו הבלתי ממומשת, היא ההיפך המוחלט שלו. ורצף אירועים ביזארי (אה, כן, יש רצף אירועים ביזארי. החלטתי להפתיע ולגוון קצת) יעמת אותו לא רק עם כל מה שהוא רצה לשכוח על אהבה, אלא גם עם כל מה שהוא חשב וחושב ורצה לשכוח על העבר שלו ועל העיר.
וזו המשימה והאתגר הספרותי שהצבתי לעצמי בספר הזה: להתאהב בירושלים. להבין אותה באמת.
וזה – אני יודע, זה הפתיע גם אותי – לא יכול לקרות בלובי של מלון.
ככה יצא שהסתובבנו כל היום. הלכנו ברגל עד העיר העתיקה. הלכנו ברגל את כל העיר העתיקה. היינו בכנסיית הקבר (פעם ראשונה של רותם) וגם בכותל. פגשנו מדריכת טיולים מדהימה שאם הייתי יכול הייתי גונב את הדמות שלה כמו שהיא לספר, ואולי אני עוד אעשה את זה, טיילנו בסמטאות השקטות של שבת אחרי צהריים ונכון שעכשיו אין לנו ברכיים – אבל יש לי הרבה מאוד חומר לכתוב עליו.
עכשיו, תראו, אני לא אעשה לעצמי הנחות כאן: רותם הספיקה לעשות את כל זה ביחד איתי וגם לכתוב שלושה פרקים בספר החדש שלה, שאינו מתרחש בירושלים בשום פנים ואופן אלא דווקא בפרדס חנה, אבל היא גם בשלב הרבה יותר מתקדם ממני וגם הרבה יותר ממושמעת ומוכשרת ממני, אז זה לא חוכמה.
וחוץ מזה, אסור להשוות.
אני כתבתי 600 מילים, אבל בראש כתבתי עוד הרבה. משהו בקצב הירושלמי האיטי בהרבה ממה שאני מורגל אליו עשה את דרכו לספר. אבל בעיקר: זו הפעם השלישית שאנחנו בחופשת כתיבה בירושלים, אבל הפעם הראשונה שאני יכול להגיד בפה מלא שאני כבר לא שונא את העיר בכלל. אני מתחיל להבין אותה. יצאתי עם השראה ובעיקר עם חשק אדיר להמשיך ולכתוב, וגם עם איזו הבנה שמה שעבד נפלא בחיפה ובקרוז (נראה אתכם לא כותבים בלי הפסקה כשאתם תקועים לבד על ספינה בלי שום אפשרות לרדת ועם נוסעים שעושים אגאדו בבריכה) לא יעבוד בספר הזה, וכאן הכתיבה – וההתאהבות – תיעשה דרך הרגליים.
ולמרות שכל התוכניות שלי קרסו בזו אחר זו, זו הייתה אחת מחופשות הכתיבה הטובות ביותר שהיו לי אי פעם.
והחופשה הזו הפתיעה אותי כמו שהספר החדש הזה מפתיע אותי, ולמרות שתכננתי את כל המהלך גם לי אין מושג איך הוא עומד לקרות ואיך אני ארגיש בסופו. כל מה שאני יכול הוא רק להשתאות ולהתפעל שאלו החיים שעיצבתי לעצמי במו ידי, ולספור את הדקות עד לחופשת הכתיבה הבאה.
כבר 15 שנה אני מחכה לשיחת הטלפון הזו.
אולי אפילו יותר.
כבר עשור וחצי אני מחכה שאיזשהו גוף מסחרי גדול יצלצל אלי וישאל: ״עומר?״.
״כן?״, אני אענה בהתרגשות, יודע שזו השיחה שחיכיתי לה כל חיי.
״תקשיב, אנחנו עוקבים אחרי התוכן שלך כבר שנים, והוא באמת הטוב והמרתק ביותר שראינו. חוץ מזה, אם מותר להגיד, אתה חתיך למות. אנחנו רוצים לשלם לך כדי שתחיה״.
רק דבר אחד שכחתי לשאול את סבא שלי: איך עושים שיהיה לך מזל?
26 שנה היו לי לשאול את האיש שהוכיח לי שהמזל לא רק הולך אלא ממש רץ עם הטובים, ולא שאלתי אותו: תגיד, סבא, איך אתה עושה את זה?
יש לי מיליון ואחת סיפורים על סבא שלי, אבל כדי להכיר אותו באמת כל מה שאתם צריכים זה למלא איתנו חיש גד.
סבא שלי אהב חיש גד.
חיש גד, נו. הכרטיסים הזולים האלה בחמישה שקלים עם המזלות או הכדורסל שאף אחד אף פעם לא זוכה בהם.
למעט סבא שלי, שרושש את מפעל הפיס כל פעם מחדש.
זה עשוי להישמע מפתיע למדי, אבל לאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי קוראים שלמה שרף.
כן, ה-שלמה שרף.
ובהתחשב בעובדה שאני לא המגן הימני של נבחרת ישראל – וחבל, אני מרגיש שכולנו הפסדנו – שלמה שרף הוא מורה לא צפוי במיוחד.
ובכל זאת, שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר, הוא האיש שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי.
לפני שנמשיך, אני רק אגיד שאני יודע. בחיי שאני יודע. שרף הוא איש שאפשר לומר עליו בעדינות שהוא שנוי במחלוקת במקרה הטוב, ואחראי על כמה אמירות וציטוטים שאני מקווה שהוא לכל הפחות מתחרט עליהן. אני יודע.
ובכל זאת, מורים לא בוחרים.
ומה אני אעשה שהאיש שלימד אותי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי הוא שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר.
השבוע הבנתי שאני כבר לא אהיה צלם חתונות.
ופריט המידע הזה מפתיע אותי בדיוק כמו שהוא מפתיע אתכם.
זה מוזר, האמת, כי אף פעם לא רציתי להיות צלם חתונות. בשום שלב בחיי לא הייתה לי שאיפה להיות צלם – או כל משהו אחר בתחום ה – חתונות.
אף פעם לא חלמתי את זה, וכפועל יוצא זה אף פעם לא התגשם.
ובכל זאת, השבוע ראיתי סרטון יוטיוב מעניין מאוד שכל תעשיית החתונות משתנה, והדור החדש כבר לא רוצה חתונות מפוארות ובזבזניות באולמות (חבל, אתם מפסידים רגשות אשמה לכל החיים!), ושצלמי חתונות הולכים והופכים ליוצרי תוכן לכל דבר שצריכים ממש לספר את הסיפור של הזוג ועברה בי המחשבה שעוברת בי מדי פעם בלי שום סיבה אבל בכל זאת היא שם: ״היי, אני יכול לעשות את זה!״.
ואז הבנתי שלא.
הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.
זו גם הייתה הפעם היחידה.
הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.
להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.
נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.
הפעם הראשונה שבה התאהבתי בגבר אחר הייתה בכיתה ג׳.
זו גם הייתה הפעם היחידה.
הייתי בן תשע וביליתי עוד אחר צהריים אצל סבא שלי, דבר שנהגתי לעשות לא מעט, וסבא שלי עשה את הדבר החביב עליו: זיפזפ בטלוויזיה.
להגנתו ייאמר שרק שנה קודם, אולי אפילו פחות, התקינו לו כבלים, אז ככה שכל העסק של לזפזפ בטלוויזיה היה די חדש ודי מסעיר.
נחתנו על ערוץ הספורט. שידרו שם אירוע שלימים אני אדע שקראו לו רסלמניה, אבל למי היה מושג אז. היו שם גברים שהלכו מכות, ולשנינו זה נראה כמו פעילות מעולה למדי לאחרי צהריים. בזירה עמד יוקוזונה, מפלצת במשקל 360 ק״ג, ומולו ברט הארט, האלוף הנוכחי. ברט נתן את כל מה שהיה לו וקצת יותר, אבל המנהל המנוול של יוקוזונה, מר פוג׳י, החליט לרמות וזרק חול או קמח או מה שזה לא היה שם לעיניים של הארט, שלא הצליח לראות את יוקוזונה מזנק עליו, מוחץ אותו, מועך אותו ולוקח לו את חגורת האליפות.
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
סיפורו של יוני אלול, צלם מוכשר שהקורונה סגרה לו את הסטודיו, זוגתו נעלמה מהדירה המשותפת שלהם וכאילו שכל זה לא מספיק גרוע, אמא שלו קנתה קופונים לקרוז משפחתי ואין לו ברירה אלא להצטרף. הספר הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר פחות מ-48 שעות אחרי צאתו, תורגם בעולם וזכה לאהדת הקהל והביקורות
לאדם לפיד יש רק רצון אחד בעולם: להתחתן. ולמרבה הצער, הוא מבין שזה לא הולך להיות פשוט בכלל. ״לחוץ חתונה״ שבר את שיאי המכירות הישראלים, הגיע למקום הראשון ברבי המכר, היה ספר הפרוזה הנמכר ביותר של שנת 2018, נבחר למצעד ספרי העשור ועובד (על ידי) לסרט ״עוד סיפור אחד״ בבימויו של גורי אלפי
נשימות עמוקות. לחשוב חיובי. כסף זורם אלי בקלות ובלי מאמץ. אם אתם מאמינים שזה שפע ויודעים לעשות את כל אלה, הספר הזה לא בשבילכם. זה סיפור שמתחיל באדם שלא מאמין בשפע בכלל, ומסתיים באדם שיודע ששפע קיים ומבין סוף סוף איך מפעילים אותו, ומה צריך לעשות כדי לזמן אותו גם לחיים שלך
תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן
אני יודע שקראת כבר אלף ספרים על איך לכתוב ספר. אני יודע כמה עצות מזופתות קיבלת.
אבל מה אם הייתי אומר לך שזה באמת לא כל כך מסובך כמו שנדמה לך?
מה אם הייתי אומר לך שלכל הסיפורים בעולם יש את אותו המנוע. ואותם החוקים.
וכל מה שצריך הוא רק להבין איך סיפורים עובדים.
ואז לכתוב את הסיפור שלך.
האם אפשר לדמיין את יומנה של ברדיג׳יט ג׳ונס ללא ברידג׳יט ג׳ונס?
את הארי פוטר ללא הארי פוטר?
ברור שלא!
בניגוד לסרטים, סדרות או כל מדיום אחר, רק בספר אנחנו צוללים לתודעה של הדמות הראשית. והתודעה הזאת, הדמות הזאת, היא זו שמבדילה בין ספר בינוני לספר בלתי נשכח.
ועם ספר התרגילים הזה, שכולל 88 תרגילי כתיבה, תהיה לך דמות ראשית מושלמת
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
עדכון שבועי הכולל טור חדש, פרקים חדשים בפודקאסט, 10% ברכישה הראשונה מהאתר ועוד תופינים רבים. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים
ניווט מהיר
מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ
הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים
