פיכוח נפש

11. הדבר היחיד שבאמת התפכחתי והתפקחתי לגביו הוא העם שלי. לכל מקום שאני הולך, בכל פינה שאני נמצא בה, אני רואה רק אנשים יפים. אנשים שיצאו להציל זרים מוחלטים בשבעה באוקטובר. אנשים שמארחים מפונים. אנשים שהשאירו את המשפחות שלהם מאחור ויצאו להילחם. אנשים שנכנסים להדסטארט למען כל חטוף ונותנים כמה שאין להם. אנשים שיצאו בעשרות אלפים ללוויה של שירי, אריאל וכפיר. רק תראו איזו נשמה גדולה כל מי שחוזר מהשבי ותבינו מי אנחנו ואיזה עם יש כאן. כשהייתי צעיר חלמתי על לונדון או פריז או שיקגו ואמרתי כמה אני רוצה לעוף מכאן ואיך נולדתי לחור תחת המזרח תיכוני הזה. היום אני יודע שאני רוצה לחיות כאן, אני רוצה לגדל כאן את הילדים שלי וזה הבית היחיד שיכול להיות לי. זה מקום מסוכן ומשוגע עם מיליון בעיות – חלקן פתירות, חלקן אינהרנטיות – אבל יש לנו את האנשים הכי טובים בעולם. את זה אני יודע. אני של ישראל במאה אחוז, ואני אוהב את העם שלי כל כך.

12. כן, את כולו. היום יש לי חברים בימין הקיצוני, בימין העוד יותר קיצוני, בימין המשיחי, דתיים וחרדים. עם כולם אני מדבר. אני לא יושב ומהנהן מול הדעות הפוליטיות שלהם ואומר ״וואו, איך אתם צודקים!״, מי שחושב ככה באמת לא מכיר אותי, אבל אני מקשיב. אני מכיל. אני לומד. אני מתעניין. אני מרגיש שמתעניינים בי בחזרה. לא חשבתי שבשנה אחת יצא לי לשבת עם הרב יהודה סתיו, ידידיה וסיון רהב מאיר, עירית לינור ומשה פייגלין סביב אותו שולחן, והנה זה קרה, והשמיים לא נפלו על אף אחד מאיתנו. הבמות שקיבלתי להשמיע את הדעות שלי השנה היו, בלשון המעטה, לא טריוויאליות. אם רק נעיף מעלינו את הפוליטיקאים כולם אני יודע שאנחנו יכולים להסתדר. כל כך הרבה אנשים רוצים שזה יקרה. אני רואה בזה משימת חיי.

13. היחידים שהפנו לי עורף מהרגע שהתחלתי לכתוב בפייסבוק על השינוי שלי הם החברים השמאלנים שלי. לא כולם, אני חייב לומר, אבל אנשים שהייתי בטוח שיהיו הראשונים להקשיב לי וללבטים שלי טרקו עלי את הדלת בזעם ושלחו אותי לערוץ 14. זה כואב לי יותר ממה שאני מוכן להודות בדרך כלל. האנשים שאיתם חלקתי ערכים, חברויות ושיחות נפש הם אלה שסובבו לי את הגב ובאמת הפסיקו לדבר איתי בגלל שהדעות הפוליטיות שלי השתנו. אני לא רוצה להיכנס בהם או להאשים. אני רק רוצה להגיד, בפשטות, שזה כואב.

14. ״אז תגיד, עומר״, שאל אותי עודד בראיון, ״אפשר להגיד שהשמאל טעה?״. כן, אפשר להגיד את זה, אבל כמו שאמרתי לעודד, זו תהיה טעות איומה לעשות את זה, כי זה אומר שהצדק נמצא אצל הצד השני. אני חושב שמה שיכול לחבר בין כולנו הוא הידיעה הברורה שכולנו טעינו. אני חושב שאפשר להגיד שגם השמאל טעה, ושכל צד צריך לבדוק את עצמו טוב טוב. כשמאלני, אני יכול לעשות בדק בית רק אצלי בלב ובנשמה ולראות כמה טעויות היו לי. אם מסתובב פה איזשהו צד פוליטי שמרגיש שהוא צדק במאה אחוז כל הכבוד לו, אבל אני לא חושב שזה המצב. כולנו טעינו. להצביע על צד אחד ולהגיד שכל הטעויות אצלו יקח אותנו בדיוק לאותו מקום שאנחנו לא רוצים לחזור אליו. חשבון נפש היא לא מילה גסה לאף אחד מאיתנו.

15. השעה ארבע וחצי בבוקר כשאני כותב את השורות האלה, והשאלה היחידה שאני שואל את עצמי היא ״בשביל מה אתה צריך את זה, עומר? שב ותכתוב על חף משפע ותפסיק לעצבן את כולם ולכתוב על נושאים נפיצים״, אבל לקח לי קצת זמן להבין שגם עם השפע וגם עם הפוליטיקה עברתי בדיוק את אותו תהליך: לפני שהתחלתי עם חף משפע לא הייתי אדם רוחני, ולא הפכתי להיות לובש שרוואלים שמתגורר בפרדס חנה ועושה מעגלים ואומר אהו. לפני שעשיתי ריברסינג חשבתי שזה מאוד אדיוטי, ועכשיו אני חושב את זה גם בעודי עושה ריברסינג ואוהב את זה. אני גם וגם. עולם הרוח הוא עולם נחמד ומקסים שיתרונותיו עולים על חסרונותיו ולא החלפתי אופי בדרך אליו. יש דברים שלא שיניתי דעה לגביהם, יש דברים שכן (פרדס חנה זה אחלה מקום שאני מאוהב בו, וכמעט הפסדתי אותו בגלל הציניות שלי), אבל אני ממש אותו בן אדם שעכשיו יכול להסתכל על אותו דבר מכמה זוויות ולהכיל את כולן. נדמה לי שקוראים לזה להתבגר. ואולי, אחרי ה-7.10, פשוט קוראים לזה להיות ישראלי.