עצמאי בשטח

11. לאורך כל הדרך היו מכוניות מאובקות ומלולכות ומלאות בגשם הבוצי של אתמול, ועליהן המון דגלים מתנופפים. וחשבתי על זה שככה אנחנו נראים, ובאמת מה לא זרקו עלינו, מטילים ועד שריפות, ואנחנו מלאים בבוץ ובאבק ובדמעות ובטינופת, אבל המנוע עדיין נוסע. הדגל עדיין מונף. 

12. ולא היה אכפת לי שאני נשמע כמו שרוליק בכבודו ובעצמו כשאמרתי לילדים – הם עדיין לא הקשיבו, אבל אמרתי בכל זאת – ״תראו, פשוט אי אפשר לשבור את העם הזה״. 

13. לקח לי המון שנים להודות שאני ישראלי בנשמה, ולא היה לי מושג שיום בעצמאות השנה יכנס לי כל כך ללב. פתאום הכל כל כך ריגש אותי: הפקקים, הנופים, המשפחות שחוגגות בחוץ, הריח של המנגל, השירים ברדיו, הפלאפל שאיזה מישהו מהיר מחשבה החליט למכור על הכביש בצומת הכפר הירוק. ומאז אוקטובר ההוא באמת קרה לי משהו, ובמקום לחלום על בריחה מכאן כמו כל כך הרבה אנשים שאני מכיר נחתה עלי הידיעה הברורה שלכאן אני שייך ואין ולא יהיה לי שום מקום אחר בעולם. וזהו. 

14. יש לנו בחירה לעשות, והיא בחירה יומיומית איזה קולות לשמוע ולאיזה סיפורים להקשיב. זה לא קל, אבל זו החובה שלנו בכל יום לקום ולספר – קודם כל לעצמנו, אחר כך לעולם – את הסיפור הנכון. אם נבחר להקשיב לקולות הקיצוניים הם לאט לאט ידמו לנו כמו המציאות. אם נתעקש לפגוש את המציאות ניזכר שרובנו סתם אנשים עם סלט חצילים על הברכיים ועומדים באותו פקק בדרך לאותו מקום. אנחנו אולי לא רעשנים כמו הקיצונים, אבל אנחנו הרבה הרבה יותר.

15. ובסוף יהיה פה טוב. אני לא רק מאמין בזה, אני ממש מרגיש את זה בעצמות. 

16. בסוף איחרנו בכמעט שעה. האירוע היה נחמד נורא. צחקנו המון. הילדים המהמו משהו מדי פעם מבעד למסכים אחד של השני. ישבנו בחוץ ודיברנו על אנשים במדינות אחרות שפשוט חיים את החיים שלהם ועושים על האש ושום דבר לא מדאיג אותם. 

זה היה נורמלי להחריד. מי היה מאמין שזה היה בדיוק מה שהייתי צריך כדי שכל המצב רוח שלי יחזור אלי.

17. בחיים שלי, אף פעם, לא שמחתי לעמוד כל כך בפקק, ובחיים שלי לא חשבתי עליו כמטאפורה לזה שגם אם לא מרגישים וזה נראה כאילו הכל עומד, אז אנחנו עדיין זזים, רק מאוד מאוד לאט. אנחנו נהיה בסדר, אני חושב. עם קצת מזל, אולי אפילו יותר מזה.