אף פעם לא עשיתי מסיבה.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בהם בעולם כולו, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין את עצמי שולח הודעה כזו ואז יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון.
בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
איזה עוד סוף יכול להיות, נכון?
מי אלה האנשים שלא רק שהם יודעים לחגוג, עוד יש להם אומץ להזמין אחרים לעשות את זה איתם?
אני לא יודע לחגוג. זו האמת. אני עושה רושם של בחור נורא כיפי, אני יודע. למעשה, והלוואי והסיפור הזה לא היה אמיתי אבל הוא כל כך כן, אתמול עשיתי תשחצים עם עידו והיה לי כל כך כיף ששלחתי הודעה לרותם ושאלתי אותה מה דעתה שלמחר בערב – שישי, ולנטיינז, שנינו פנויים וכל העולם הוא הרפתקאה אחת גדולה שמחכה לנו – אני אקנה לנו חוברת תשבצים ופיצוחים וכל כך הדלקתי את עצמי על הרעיון שכתבתי לה עוד הודעה: ״וואו, יהיה לנו הכי כיף בעולם״ ומלא סימני קריאה.
חגיגה, אני יודע.
ההזמנה הרשמית למסיבה שמסתבר שהיא מסיבה
אני לא יודע לחגוג. עזבו את זה שבשנות הנעורים אף פעם לא הלכתי למסיבות וחגיגה בשבילי הייתה מגש שלם של פיצה בלי אף אחד שמאיים לחלוק אותו איתי, אני מדבר על סיבה למסיבה שגם אני, כמו רבקה מיכאלי, לא הפצעתי באחת כזאת מאז האייטיז. הגעתי לגיל 30? לא חוגגים. הספר הראשון שלי יוצא? מה יש לחגוג. הסרט הראשון שלי? אין מה לחגוג. גיל 40? נשארים בבית ומפחדים מהמתקפה האיראנית.
בקיצור, אני הייתי נסרין קדרי עוד הרבה לפני שהיא ידעה שהיא כזאת.
אני מפחד מחגיגות. זו האמת. אם אנחנו חוגגים סימן שטוב. ואם עכשיו טוב זה סימן שתיכף יהיה רע. וכמה מטופש זה לחגוג ספר שאף אחד לא יקנה או סרט שאף אחד לא יבוא לראות אותו או לארגן יום הולדת שאיש לא יבוא אליה. עדיף בהרבה לא לחגוג כלום אף פעם, להוריד את הראש, להתכונן תמיד לגרוע מכל ולהוציא את המיץ לבת הזוג שלך אם, במקרה, היא חושבת לעשות לך משהו נחמד שרק מריח כמו חגיגה.
ועכשיו אולי אתם מבינים למה היא לא פסלה על הסף ערב תשחצים. הכל עניין של סטנדרטים.
בכל מקרה, השבוע ישבתי על התקציב – חגיגה אומרים לכם! – של הרצאת הבכורה של ״חף משפע״ וגיליתי, איך לא, שהעסק יצא משליטה. מתוקים, מלוחים, יין, מיצים סחוטים. לרגע זה היה נראה כאילו יש לי איזו כוונה שאנשים יהנו פה.
״המספרים לא מסתדרים לי״, התלוננתי בפני האישה שאיתי.
״הם לא צריכים להסתדר לך״, היא ענתה לי, ״זאת מסיבה״.
״זאת לא מסיבה!״, התרעמתי. ״זאת הרצאה!״.
״יש כיבוד, יש אלכוהול, יש הופעה. נשמע לי כמו מסיבה. תרשה לעצמך, מאמי. תחגוג״.
בסדר, חשבתי לעצמי, האישה נמצאת בכזה צמצום של כיף איתי שגם הרצאה מעשירה ומקצועית שבפירוש לא הובטחה בה הנאה נדמית לה כמו מסיבה. והייתי מחליק את זה, אלמלא שעתיים אחר כך כתבתי איזה קיטור חינני כמו המוות על הערב המקצועי על שפע – ההרצאה, נו – שאני מארגן לרוני ומאירה, ורוני, בלי לתאם עם רותם, ענתה: ״די, אתה מפריע לי להתרגש מהמסיבה״.
ואם זה לא מספיק אז אתמול בלילה קיבלתי הודעה מחברה טובה שכתבה לי בוואטסאפ ״מתי זה המסיבה שלך? אני רוצה להביא חברה״.
ואולי, בסוף, זה בכלל לא משנה מה אנחנו מחליטים, ולפעמים אנחנו צריכים את האנשים שאוהבים אותנו כדי לראות את מה שאנחנו לא מסוגלים: את הרגעים שראוי לחגוג אותם
אני באמת לא יודע איך קרתה אי ההבנה המצערת הזאת, או למה דווקא עכשיו, אבל הרשו לי להבטיח לכם שהמילה ״מסיבה״ מעולם לא יצאה מהפה שלי. העובדה שהחלטתי להגיד לא לשש הוצאות ולהוציא ספר לבד בתחום שמעולם לא כתבתי עליו ואנחנו נגלה כולנו ביחד אם מחשבותי בנושא הנ״ל מעניינות מישהו זולתי היא סיבה לפאניקה טוטאלית, בטח ובטח לא משהו שראוי לציון.
או שכן?
אולי, בסוף, זה בכלל לא משנה מה אנחנו מחליטים, ולפעמים אנחנו צריכים את האנשים שאוהבים אותנו כדי לראות את מה שאנחנו לא מסוגלים: את הרגעים שראוי לחגוג אותם. ואולי גם אם לי אין אומץ – ואין לי, קחו את המילה שלי בעניין – ואני אעשה אלף סיבובים ואקרא לזה הרצאה או סדנה או סמינר או משהו עם ערך לימודי, שחלילה לא תרגישו שיהיה כיף וזהו ותראו בורקסים כי בטח בשביל זה אתם באים, אז אולי ככה נולדת מסיבה: כשהאנשים שהכי אוהבים אותך מודיעים לך שאתה עושה אחת כזאת ותתמודד.
אני לא יודע, זו באמת פעם ראשונה עבורי.
וכך יצא שתשעה ימים לפני יום הולדתי ה-41, ולראשונה בחיי, אני עושה מסיבה. אני לא קורא לה ככה, כמובן, כי איפה הערך בזה, אבל אני לא פוסל על הסף שעשוי להיות מצחיק ומהנה וערב שממש יצדיק את יציאתכם מהבית.
אני, אם תהיתם, אהיה הבחור הלחוץ שיעמוד על הבמה לבד לראשונה בחייו ויוציא את כל הכיף הזה לדרך ויגיד לכם שממש עוד מעט נדבר פה שפע, אבל קודם נפתח עם המשפט שאין מסיבה טובה בלעדיו: ״קידומת הולנדית, שתי אותיות. קדימה, חברים, איפה הכפיים שלכם?״.
(קוד קופון ״שפע15״ יוריד את המחיר ל-89 ש״ח בלבד)
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
רודף חלום
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
בין אלי לירדן
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
פיכוח נפש
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח’בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי ‘אבא! רצחתי עשרה יהודים!’. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.