בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה. 

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים. 

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

מעכשיו היא כבר הולכת לבד. הילדה שלי בת שש

בכל פעם שנרדמה באוטו, בכל פעם שהיא לא ראתה בהופעה שהלכנו אליה, בכל פעם (ביום) שרצתה קצת להתפנק ולהתערסל, בכל פעם שבאתי לאסוף אותה מהגן.

ב-7.10 ב-6:30 בבוקר כשמשכתי אותה מהמיטה רסיס שנייה אחרי שהבנתי מה זה הקול המוזר הזה שהעיר אותי.

התפקיד האחד שלי הוא לשמור עליה מהעולם.

וכל עוד אני יכול להרים אותה, אני יכול לעשות את זה.

אבל עכשיו, פתאום ובבת אחת, אני כבר לא יכול. 

איתו זה היה תהליך. בהתחלה הוא היה רק קצת כבד, ואז קצת יותר כבד, ואז פתאום בוקר אחד הוא נהיה גבר עם שערות ברגליים שאוהד את כל קבוצות הכדורגל הלא נכונות, וזה לא היה בלתי אפשרי כמו שזה היה פשוט מביך ולא תואם גיל. 

אבל איתה זה אחרת. 

רגע אחד היא התינוקת שנולדה מוקדם מדי במשקל קילו והובהלה לפגייה עם ריאות לא מספיק מפותחות וסיכויי הישרדות נמוכים. 

ואיפשהו בין שישי לשבת שעבר היא נהייתה אישה קטנה בגובה 1.30 עם ריאות שתאמינו לי, מניסיון, עובדות הרבה יותר מדי טוב, והסכנה ההישרדותית היחידה היא למי שנמצא בסביבה שלה.

היא עושה עכשיו את צעדיה הראשונים בעולם, ומסיבה בלתי מוסברת אני צריך לתת לה לעשות אותם בלי ההבטחה  שמישהו ירים אותה כשהיא צריכה, וכשהכוחות שלה יגמרו ויתשו יהיה שם מישהו גדול וחזק ומנוסה שיודע את הדרך והיא תוכל לשים עליו ראש עד שתגיע ליעד.

וככל שניסיתי להבין למה זה כל כך קשה לי, הבנתי שבחודשים האחרונים הידיעה הברורה שאני יכול להחזיק אותה החזיקה דווקא אותי. 

והידיעה הברורה שיש ילדה אחת בעולם שבשבילה אני המבוגר הזה גרמה לי להאמין בזה לפרקים גם בעצמי. 

בעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה

אני לא טוב בהרבה דברים של מבוגרים. בטח לא בדברים שלה, ואני מודה שזה תסכול גדול יותר כאבא גרוש שרוב הזמן אין איתו מקבילה נשית בבית. 

כאדם קירח רוב חייו השיער הארוך שלה הוא אניגמה עבורי. אני אף פעם לא זוכר את המידה שלה בנעליים ולא את המידה שלה בחולצה ולא את מספר תעודת הזהות שלה. יש לי הכל בקובץ מסודר שאותו אני מעדכן כל פעם, אבל אני מקנא באנשים – אוקיי, בואו נהיה ספציפית, באמהות – ששולפות את האינפורמציה הזו בלי שום בעיה. 

אני גם אף פעם לא זוכר באיזה ימים החוגים שלה ובאיזה שעות ובלי היומן שלי אני אבוד לחלוטין וגם אחרי שנתיים אני לא שולט לגמרי באנטומיה של בגד הגוף השחור עם האיקס הארור מאחורה ורק אתמול הם יצאו לטיול מהגן וביקשו להביא בקבוק מים וכובע ופספסתי את ההודעה כי יש לה רק 273 קבוצות וואטסאפ ואני לא מסוגל מצליח לעקוב אחרי כולן.

ואם ברוב חיי הבוגרים החשבתי את עצמי כאדם שאולי לא טוב בדברים של מבוגרים אבל כן יודע איזה דבר או שניים על העולם, הרי שארבע השנים האחרונות, ושמונת החודשים האחרונים בפרט, שמטו לי את הקרקע הזו מתחת לרגליים והשאירו אותי שבור, מבולבל, תוהה, עצוב וחרד. רוב הזמן אני בקושי מצליח לתפקד. בחודשים האחרונים אני מרגיש כאילו אני לא יכול לעשות שום דבר בשבילה.

חוץ מלקחת אותה על הידיים.

את זה אני יכול לעשות.

או, לפחות, יכולתי.

אני מנסה למשוך את הרגע כמה שיותר, אני יודע. אני שבור מהמובטלות האבאית החדשה שלי הרבה יותר ממנה. היא מגיבה למשפט ״את כבר גדולה לי מדי״ בטבעיות הרבה יותר גדולה ממני, כי היא תהיה בת שש השבוע והיא באמת כבר גדולה, ופתאום יש לי שני ילדים שהולכים על הרגליים שלהם בכוחות עצמם.

ובעיקר בגלל שאני יודע כמה זה קשה ובודד, ועד כמה בתקופה האחרונה משאלת הלב הכי כמוסה שלי הוא שמישהו יבוא ויערסל אותי קצת על הידיים כי אי אפשר יותר, פשוט אי אפשר יותר, לא נשארו לי עוד כוחות גוף ונפש והמאגרים פגעו בקרקעית, רציתי וניסיתי כל כך להיות האיש הזה עבור הילדה האחת שאני יכול להיות האדם הזה בשבילה.

ומול שלל המבוגרים האחראים שהקו החדש שלהם הוא שאנחנו צריכים להגיד להם תודה על התקופה המופלאה הזאת, מול הטרלול המשתולל בכל החזיתות, הדבר היחיד שעוד יכולתי והצלחתי להיות בעולם הוא האיש שעומד מול הילדה הזאת ומבטיח: אני.

אני אסחב אותך, ילדה שלי.

לאן שצריך.

כמה שצריך.

אבל אני לא מסוגל יותר.

ואני צריך לשחרר עכשיו. אין לי ברירה.

השבוע נדליק לה נרות, והיא תנשוף עליהם עם הריאות שלגמרי יש לה וכולם יגידו לה כמה היא גדולה ורק אני אדע עד כמה זה נכון. 

ובעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה.

אבל בזווית העין ובסתר הלב אני לעולם אעמוד בזרועות פרושות ואמלמל שאבא פה, ילדה שלי.

גם אם עכשיו כל מה שנשאר לו זה לעמוד מהצד ולהסתכל. 

איך מקבלים עוד ממני?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם

קוראים את הספרים שלי

וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית

כותבים איתי ספר

נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סיבה למסיבה

אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.

קראו עוד »

זו הסיבה שבגללה אני כותב

אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.

עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.

ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.

קראו עוד »

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קראו עוד »

פרשת השבוע

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קראו עוד »

לא רלוונטי

״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.

אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.

״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.

במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.

קראו עוד »

גבר הולך לעיבוד

קר לי.

למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.

פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.

אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה. 

בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.

אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה. 

זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.

אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי. 

קראו עוד »
תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סיבה למסיבה

זו הסיבה שבגללה אני כותב

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

פרשת השבוע

לא רלוונטי

גבר הולך לעיבוד

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים