בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה. 

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים. 

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

מעכשיו היא כבר הולכת לבד. הילדה שלי בת שש

בכל פעם שנרדמה באוטו, בכל פעם שהיא לא ראתה בהופעה שהלכנו אליה, בכל פעם (ביום) שרצתה קצת להתפנק ולהתערסל, בכל פעם שבאתי לאסוף אותה מהגן.

ב-7.10 ב-6:30 בבוקר כשמשכתי אותה מהמיטה רסיס שנייה אחרי שהבנתי מה זה הקול המוזר הזה שהעיר אותי.

התפקיד האחד שלי הוא לשמור עליה מהעולם.

וכל עוד אני יכול להרים אותה, אני יכול לעשות את זה.

אבל עכשיו, פתאום ובבת אחת, אני כבר לא יכול. 

איתו זה היה תהליך. בהתחלה הוא היה רק קצת כבד, ואז קצת יותר כבד, ואז פתאום בוקר אחד הוא נהיה גבר עם שערות ברגליים שאוהד את כל קבוצות הכדורגל הלא נכונות, וזה לא היה בלתי אפשרי כמו שזה היה פשוט מביך ולא תואם גיל. 

אבל איתה זה אחרת. 

רגע אחד היא התינוקת שנולדה מוקדם מדי במשקל קילו והובהלה לפגייה עם ריאות לא מספיק מפותחות וסיכויי הישרדות נמוכים. 

ואיפשהו בין שישי לשבת שעבר היא נהייתה אישה קטנה בגובה 1.30 עם ריאות שתאמינו לי, מניסיון, עובדות הרבה יותר מדי טוב, והסכנה ההישרדותית היחידה היא למי שנמצא בסביבה שלה.

היא עושה עכשיו את צעדיה הראשונים בעולם, ומסיבה בלתי מוסברת אני צריך לתת לה לעשות אותם בלי ההבטחה  שמישהו ירים אותה כשהיא צריכה, וכשהכוחות שלה יגמרו ויתשו יהיה שם מישהו גדול וחזק ומנוסה שיודע את הדרך והיא תוכל לשים עליו ראש עד שתגיע ליעד.

וככל שניסיתי להבין למה זה כל כך קשה לי, הבנתי שבחודשים האחרונים הידיעה הברורה שאני יכול להחזיק אותה החזיקה דווקא אותי. 

והידיעה הברורה שיש ילדה אחת בעולם שבשבילה אני המבוגר הזה גרמה לי להאמין בזה לפרקים גם בעצמי. 

בעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה

אני לא טוב בהרבה דברים של מבוגרים. בטח לא בדברים שלה, ואני מודה שזה תסכול גדול יותר כאבא גרוש שרוב הזמן אין איתו מקבילה נשית בבית. 

כאדם קירח רוב חייו השיער הארוך שלה הוא אניגמה עבורי. אני אף פעם לא זוכר את המידה שלה בנעליים ולא את המידה שלה בחולצה ולא את מספר תעודת הזהות שלה. יש לי הכל בקובץ מסודר שאותו אני מעדכן כל פעם, אבל אני מקנא באנשים – אוקיי, בואו נהיה ספציפית, באמהות – ששולפות את האינפורמציה הזו בלי שום בעיה. 

אני גם אף פעם לא זוכר באיזה ימים החוגים שלה ובאיזה שעות ובלי היומן שלי אני אבוד לחלוטין וגם אחרי שנתיים אני לא שולט לגמרי באנטומיה של בגד הגוף השחור עם האיקס הארור מאחורה ורק אתמול הם יצאו לטיול מהגן וביקשו להביא בקבוק מים וכובע ופספסתי את ההודעה כי יש לה רק 273 קבוצות וואטסאפ ואני לא מסוגל מצליח לעקוב אחרי כולן.

ואם ברוב חיי הבוגרים החשבתי את עצמי כאדם שאולי לא טוב בדברים של מבוגרים אבל כן יודע איזה דבר או שניים על העולם, הרי שארבע השנים האחרונות, ושמונת החודשים האחרונים בפרט, שמטו לי את הקרקע הזו מתחת לרגליים והשאירו אותי שבור, מבולבל, תוהה, עצוב וחרד. רוב הזמן אני בקושי מצליח לתפקד. בחודשים האחרונים אני מרגיש כאילו אני לא יכול לעשות שום דבר בשבילה.

חוץ מלקחת אותה על הידיים.

את זה אני יכול לעשות.

או, לפחות, יכולתי.

אני מנסה למשוך את הרגע כמה שיותר, אני יודע. אני שבור מהמובטלות האבאית החדשה שלי הרבה יותר ממנה. היא מגיבה למשפט ״את כבר גדולה לי מדי״ בטבעיות הרבה יותר גדולה ממני, כי היא תהיה בת שש השבוע והיא באמת כבר גדולה, ופתאום יש לי שני ילדים שהולכים על הרגליים שלהם בכוחות עצמם.

ובעיקר בגלל שאני יודע כמה זה קשה ובודד, ועד כמה בתקופה האחרונה משאלת הלב הכי כמוסה שלי הוא שמישהו יבוא ויערסל אותי קצת על הידיים כי אי אפשר יותר, פשוט אי אפשר יותר, לא נשארו לי עוד כוחות גוף ונפש והמאגרים פגעו בקרקעית, רציתי וניסיתי כל כך להיות האיש הזה עבור הילדה האחת שאני יכול להיות האדם הזה בשבילה.

ומול שלל המבוגרים האחראים שהקו החדש שלהם הוא שאנחנו צריכים להגיד להם תודה על התקופה המופלאה הזאת, מול הטרלול המשתולל בכל החזיתות, הדבר היחיד שעוד יכולתי והצלחתי להיות בעולם הוא האיש שעומד מול הילדה הזאת ומבטיח: אני.

אני אסחב אותך, ילדה שלי.

לאן שצריך.

כמה שצריך.

אבל אני לא מסוגל יותר.

ואני צריך לשחרר עכשיו. אין לי ברירה.

השבוע נדליק לה נרות, והיא תנשוף עליהם עם הריאות שלגמרי יש לה וכולם יגידו לה כמה היא גדולה ורק אני אדע עד כמה זה נכון. 

ובעוד שזהו סוף המשא עבורי זהו תחילת המסע עבורה, והיא תצא אליו בתקופה הכי מחורבנת שידענו על שתי הרגליים הקטנות שלה, ואני אוכל לצעוד לצידה או מאחוריה, אבל אני כבר לא אוכל לצעוד בשבילה.

אבל בזווית העין ובסתר הלב אני לעולם אעמוד בזרועות פרושות ואמלמל שאבא פה, ילדה שלי.

גם אם עכשיו כל מה שנשאר לו זה לעמוד מהצד ולהסתכל. 

איך מקבלים עוד ממני?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם

קוראים את הספרים שלי

וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית

כותבים איתי ספר

נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קראו עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קראו עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קראו עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!